האם הברירה הטבעית בכלל מסבירה את האבולוציה? ChatGPT עונה
בני דונביץ'
א. "הברירה הטבעית" היא תהליך בטבע שמתבטא בחוקיות ביחס בין שינויים בתנאי הסביבה (הגאוגרפיה) לשינויים במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים (התורשה), ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. החוקיות היא שתמיד תהיה ירידה בשיעור פרטים בעלי "מאפיינים פרטיים" שלהם תאימות נמוכה לתנאי הסביבה ועלייה בשיעור פרטים בעלי "מאפיינים פרטיים" שלהם תאימות גבוהה לתנאי הסביבה. מחוקיות זו נובע שבהינתן הידע על אופי השינוי ברמת הגאוגרפיה, ניתן יהיה לחזות, לפי ניסיון קודם, את אופי השינוי ברמת התורשה. הרושם מהברירה הטבעית באופן כללי הוא שהיא מציינת "נטייה" או "שאיפה" תמידית (של הטבע) ל"שיווי משקל" או "מיטוב" בין תנאי הסביבה למאפיינים הפרטיים של תכונות המינים. את התהליך הזה זיהה דרווין דרך תצפיות ועל מעמדו מבחינת התאוריה של דרווין, על אודות כך שמוצא המנים זה מזה, ניתן ללמוד משם ספרו המפורסם: "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית...". בספר דרווין מסביר שההבדלים במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים (תכונת המין: יד מחומשת אצבעות, עור, מקור, פרווה. מאפיין פרטי של תכונת המין: אצבעות ארוכות, עור כהה, מקור קצר, פרווה דלילה) שאחראיים ליכולתנו להבחין בין הפרטים אך בעיקר בין אוכלוסיות, אינם מקריים או סתמיים. אלא הם תלויי תנאי סביבת מחייתו של המין בהכרח. "הברירה הטבעית" היא המושג שבו בחר דרווין לתאר את התהליך שבו תפוצת "המאפיינים הפרטיים" תומכי רמת השרידות הגבוהה, באתר גאוגרפי כלשהו, תמצא תמיד במגמת עלייה. בעלי "המאפיינים הפרטיים", תומכי רמת השרידות הגבוהה, הם מן הסתם פרטים שהן מצליחים להגיע לבגרות מינית והן מצליחים להביא את מספר הצאצאים הגדול ביותר. בביולוגיה נהוג להתייחס למושג "תכונות המינים" כאל "עקרון היציבות" או "עקרון ההתמדה" ואל המושג "המאפיינים הפרטיים של תכונות המינים" כאל "עקרון השכלול" או "עקרון ההתאמה". עד כאן בסדר. אלא שבהתבסס על שני הכללים שזיהה דרווין (הישמרות המיטוב בין תנאי הסביבה למאפיינים הפרטיים של תכונות המינים והנטייה למיטוב כזה), הוא שיער ש"מגמות השינוי" ב"מאפיינים הפרטיים" ליניאריות וחסרות גבולות (בניגוד לאפשרות שתהיינה מחזוריות ובגבולות תכונות המינים) ולכן, לא ניתן לדעת מראש לידי מה הן עשויות להוביל. על פי כן, יש מקום להניח, לדעת דרווין, תהליך שהוא בבחינת "מוצא המינים זה מזה", לו מגמות השינוי האלה ב"מאפיינים הפרטיים" בדיוק אחראיות מלכתחילה. במילים אחרות, לפי דרווין, ההבדלים בצבע עור אצל בני אדם, לדוגמה, מלמדים או אמורים ללמד על האופן שבו העור הופיע (ל"אב המשותף לכל המינים" לא היה "עור"). דרווין מחפיף למעשה בין עקרון היציבות לעקרון השכלול באמצעות התיאוריה שלו (ההחפפה נולדת מתוך התיאוריה ואינה קודמת לה או קיימת בלעדיה) ועל ידי כך מבטל את מיון התכונות (של החי והצומח) לפי עקרון היציבות ועקרון השכלול. "החפפה" זו עומדת בבסיס תפיסת המושג "התפתחות" (או "אבולוציה") בזמננו, ומבחינה קוגניטיבית, הייתי אומר, שואבת את זכותה להתקיים מדבר אחד בלבד, והוא הדמיון המסוים בין התפתחות הפרט, המגמתית בהכרח (האונטוגנזה), לשינוי המגמתי במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. כאשר בעולם החיצוני לאונטוגנזה זוהה שינוי "רציף" או "מגמתי", שאינו מכוון יד אדם, מיד אוחד שינוי זה יחד עם האונטוגנזה תחת מושג התפתחות (או "אבולוציה") יחיד. לא עוד התפתחות (או "אבולוציה") אחת אינה מוטלת בספק, בדמות האונטוגנזה, אלא שתיים, שתיים שהן אחת. במילים אחרות, אין המושג "התפתחות" (או "אבולוציה") מתאר עוד רק את תולדות חייו של הפרט, מרגע ההפריה ועד למותו, אלא, לפחות מבחינת האופן שבו מונחל המושג הזה דרך ערוצי ההסברה האוטוריטריים הפורמליים, גם את תולדות עולם המינים במלואו ואף את תולדות המציאות הקוסמית כולה. הכרת "המהפכה הדרווינית באפיסטמולוגיה", שהיא המהפכה בקשר בין המושג "התפתחות" (או "אבולוציה") לתשובה לשאלה "מה מתפתח" (או "מה עובר אבולוציה"), אקוטית להבנת ההבדל שבין צורת חשיבתו של האדם הקונפורמי המודרני (שאחרי דרווין) לצורת חשיבתו של האדם הקונפורמי בן העולם העתיק. "המהפכה הדרווינית באפיסטמולוגיה", שהיא המהפכה בתפיסת האדם את עצמו ואת עולמו באופן הבסיסי ביותר, היא המהפכה המשמעותית ביותר שחוותה האנושות (יש קונצנזוס כזה). המהפכה הזו יכולה לשמש הסבר למכלול אירועי המאה העשרים ואילך או לפחות להיות מרכיב יסודי בו. אם כן, העדר הנגיעה במהפכה הזו, במסגרת "הדיון המקצועי", הגלוי לציבור הרחב, בסוגיות במדינאות או בכלכלה, כשלעצמו פלא גדול בזמננו. "ההחפפה הדרווינית" (מושג שהדיון בו שייך למדעי החיים) היא סיבת קיומם של "המהפכה הדרווינית באפיסטמולוגיה" ומושג ההתפתחות החדש. כיום, שלא כמו במאה התשע עשרה, "ההחפפה הדרווינית" ניתנת לתיאור ממצא במושגים טכניים. מאחר וליבת התיאוריה הדרווינית היא הדיון בתהליך הברירה הטבעית כשלעצמו, לצד הדיון בפוטנציאל הגלום בו, בפרקים הבאים, נוסף על הדיון בברירה הטבעית גופא, נדון ב"החפפה הדרווינית" (מקור חרות הפרשנות של הפוטנציאל הגלום בתהליך הברירה הטבעית) באור ממצאי המדע המודרני ודרך כך גם נעמוד על מידת תקיפותה.
דרווין עצמו לא מצא מוטיבים של "התפתחות" (או אבולוציה) בתהליך מוצא המינים זה מזה, שאותו הוא לקח על עצמו להסביר. בזמנו "אבולוציה" היה כבר מושג תפוס שתיאר תהליך מחזורי, בעל שלבים ידועים מראש, של התגלות צורה אחת מתוך צורה אחרת. תהליך זה התייחס הן לצורה שהשינוי בה חל מפאת גורמים הגלומים (מבעוד מועד) בצורה המשתנה עצמה, כדוגמת העובר, והן לצורה שהשינוי בה חל מפאת יוזמה של גורם חיצוני, כדוגמת עצם מגולל או מקופל. מאחר שתורת דרווין עומדת בסתירה לעקרון המחזוריות ולעקרון היכולת לצפות מראש, דרווין לא כלל את המושג "אבולוציה" בכל המהדורות של "מוצא המינים" שיצאו תחת ידיו, עד השישית. שמו של האדם שאחראי להרחבת משמעות המושג "אבולוציה" לשינויים שהם מצד אחד, בעלי אופי "רציף" או "מגמתי" ומצד שני, אינם מחזוריים ואינם ניתנים לחיזוי (קונספט חדש לחלוטין), הוא הרברט ספנסר (1820-1903). על פי כן, ראוי היה שהמושג "המהפכה הדרווינית באפיסטמולוגיה" יקרא על שמו של ספנסר. אך משום שדרווין בכל זאת ממלא תפקיד יותר משמעותי במהפכה הזו, המושג נקרא על שמו.
ב. את תכלית הברירה הטבעית בבני-אדם ניתן להבין דרך שלושה "מופעים". "מופעים" אלה מסבירים אחד את השני באופן מעגלי ועל ידי כך מגלים מושג לגבי תכלית הברירה הטבעית בבני-אדם. אלה הם העדפת בן או בת זוג, יצר הבאת ילדים והיחס לזקנים. ב"חברות שמרניות", בהן "שיטת הראייה השבטית" מהווה את הזרם המרכזי בחשיבה הפילוסופית (השבט מעל הכל/הקיים עדיף על האפשרי), ככל שאתה יותר מבוגר ומן הסתם הופך לפחות עצמאי מבחינת חיי היומיום החומריים, כך משתפר מעמדך החברתי ומתחזקת דמותך כמקור הסמכות והידע. ב"חברות מדעיות" (שרואות במדע הניסויי והתצפיתי את חזות האמת על העולם), לעומת זאת, בהן "שיטת הראייה ההומניסטית" מהווה את הזרם המרכזי בחשיבה הפילוסופית (האינדיבידואל מעל הכל/האפשרי עדיף על הקיים), כאשר אתה הופך לטעון סיוע, אתה מגיע לבית-אבות ונפגש עם קרוב המשפחה הכי נאמן שלך – המדינה. שונות זו נובעת מרמת הפרודוקטיביות של האדם כשלעצמו. ב"חברות שמרניות", בהן ההתקדמות הטכנולוגית איטית (בעת שהיא בכלל קיימת), ל"צעיר" יש הרבה מה ללמוד מ"הזקן" כדי שיוכל לשרוד בחייו. לכן הנורמות בחברות אלה יושפעו ממעמדו של "הזקן" כבעל הידע והניסיון רבי-הערך. ב"חברות מדעיות", לעומת זאת, הידע והניסיון של הפרט חדלים להיות רלוונטיים לתנאי מחיית החברה שהפרט עדיין חלק ממנה, לעיתים כבר באמצע החיים. היצר להביא ילדים קיים משום שהזקנה קיימת. האדם יודע שהוא חי כתשעים שנה. הוא גם יודע שלא כל הזמן הזה יהיה בריא וחזק. הרי הוא רואה את סבו. בגרמניה הילודה נמוכה ובאתיופיה היא גבוהה. הסיבה לכך היא שגרמניה קדמה משמעותית את שירותי הסעד והאדם שם חדל לחוש בצורך בהבאת ילדים. המתאם בין מידת האחריות שנוטל השלטון המרכזי על גורל האוכלוסיה המבוגרת שלו לשיעור הילודה שתחתיו, עקבי ומדיד. המתאם הוא שבמדינות או בחברות שבהן מידת האחריות נמוכה (כעקרון בשל יכולת נמוכה ליטול אחריות כזו), או שכלל נטילת האחריות אינה קיימת, שיעור הילודה גבוה ואילו במדינות או בחברות שבהן מידת האחריות גבוהה, שיעור הילודה נמוך. אסור גם לשכוח שהזקנים הם שמכריזים על המלחמות בעוד הצעירים הם אלה שמתים בהן. כלל זה הוא עדות נוספת לכך שהאדם מביא ילדים בשביל עצמו ולא בשבילם (צריך-מביא, לא צריך-לא מביא). אהבת האיש לאשתו נובעת גם היא מאהבה עצמית. הרי אין האיש מתאהב בכל אישה שהוא רואה. הוא גם עשוי להתאהב במספר נשים במהלך חייו. הבחנה זו נובעת מאיתור הפוטנציאל הגנטי המשותף להולדת תינוק בריא. זו בדיוק הסיבה לכך שבן לא שוכב עם אמו (גם בעולם המינים). אחרת הצאצא שייוולד לו ממנה לא יהיה מסוגל לדאוג לו כשיהיה זקן. יחסי-מין בין אחים כבר מוכרים אך מגונים. יחסי-מין בין בני-דודים כבר מורגשים יותר. אם נעשה סטטיסטיקה של היחס בין שכיחות יחסי-מין לבין קרבה משפחתית, נראה שהיא בנויה בצורת פירמידה (גם בעולם המינים) שבראשה נמצאים יחסי-מין בין בן לאמו שתמיד אינם מתקיימים. באשר לאהבת האישה לאיש, באמצעות גידולה את ילדיה האישה זוכה להגנה מצד אביהם. טרם הולדת הילדים, את האישה מעניין יותר חוזקו של בן זוגה מחוזקם של ילדיה. משום כך, פוליגיניה נפוצה בתרבות האנושית ואילו פוליאנדריה לא. לאחר הולדת הילדים, ומפאת נחיתותה היחסית מבחינה גופנית ("הפקטור הגופני" הוא המדד לשרידות מהמעלה הראשונה ברוב התרבויות בעבר ובהווה), האישה מגיעה לידי "מערכת עדיפויות מתנגשות" ומתקשה להכריע במי להשקיע יותר – בעצמה, בבעלה או בילדיה. זו הסיבה שאישה "לא מודה בטעויות". מבחינתה, היא פשוט לא עושה אותן (אם היא לא יודעת במי להשקיע יותר, כל מעשיה יכולים להיות רק "נכונים" או "לא נכונים". במילים אחרות: אחד לא נכון=הכל לא נכון). כאשר אישה מתגרשת, הילדים נשארים אצלה (אוניברסלי). תת-מנגנון זה נועד להבטיח שאת ההגנה שלה היא תקבל מהם. אין זה מקרי שאנו אומרים "הוא עזב אותה" ו"היא הלכה ממנו". אנו מתבטאים בצורה שונה (בכל השפות), כי אנו יודעים שגבר ואישה מעוניינים זה בזה או אוהבים זה את זה מסיבות שונות (כלל אצבע).
ג. מבחינת הברירה הטבעית האדם אנוכי בכל שלבי חייו, גם ביחס לקרובי משפחתו מהמדרגה הראשונה, ומתאפיין בסיווג האנתרופולוגי הבסיסי ל"שכבות גיל" (ולא לדתות או ללאומים). שנאמר: "הצעיר עוסק במיתוס, הזקן עוסק בעיסוק של הצעיר במיתוס". הברירה הטבעית היא "המנגנון הגאוגרפי-גנטי" המתפקד כערובה למתן משענת לאדם (יעילה ככל האפשר) בשליש או ברבע האחרון של חייו, כאשר במסגרת זו "הזקנה" מתפקדת כקטליזטור של הילודה באופן עקרוני וכללי. מבחינה מכניסטית "אדם" הוא ביטוי מוחשי של תוכנית שיודעת להוריד את האנטרופיה בדומם, לידי הופעתו, ולעבור מדור לדור בתאי המין. "הזקנה" היא חלק מהתוכנית הזו. למה שתהיה? כך תובטח הילודה. הדאגה לילדינו שיהיו כשירים פיזית (בריאים) ומותאמים מבחינה מנטלית לתנאים שלתוכם נולדו, היא דאגה לעצמנו. אחרת, לא תובטח המשענת בשליש או ברבע האחרון של חיינו.