קא. מיון הידיעות לאתרי הידיעות השונים, במבנה הכללי של הידע, הוא בראש ובראשונה מלאכתו של "הצד השלישי". בשנותיו הראשונות, האדם עדיין לא יודע איך למיין ידיעות באופן המשקף את המציאות. אם הוא בן המערב (או שסביבתו מושפעת מתרבות המערב), בשנותיו הראשונות הוא יקבל במקביל את הידיעות ואת התדרוך (שיתמקם באתר משל עצמו) כיצד למיין את הידיעות. בשלב זה הדרוויניסט יעשה כל מאמץ כדי להטמיע את התיעדוף שלו במיון הידיעות (על העולם) וכן כל מאמץ לקנפג, באופן שאיתו הוא חש בנוח, גם את שיטת מיון הידיעות. מאחר שהדרוויניסט יודע שבעתיד, במבנה הכללי של הידע, עשויות להופיע גם עבודותיהם של דקארט, לייבניץ, לוק, ברקלי, יום, קאנט ועוד, שהן אפוא "קבצים מומלצים של ידיעות ושיטת מיון הידיעות" שאינם מושפעים מאיזשהם "אינטרסים פוסט-דרוויניים", עליו לפעול בתחכום רב, תוך השקעת משאבים, על מנת להצליח במשימתו (האדם מממן את השטיית עצמו, כרגיל). בשלב מסוים על ציר הזמן (סוף שנות השמונים תחילת שנות התשעים) הדרוויניסט החל לחוש שנוכח הממצאים המדעיים, ההולכים ונערמים, לא משנה מה יעשה, סיכוייו להצליח קטנים ולמעשה סופו של הפוזיטיביזם המוטציוני קרב ובא. או אז הוא עבר לתוכנית החירום: במקום להטמיע ידיעות ושיטת מיון הידיעות, לפי טעמו, הוא חדל להטמיע ידיעות כלשהן, זולת הידיעה על אבולוציה, כבר כתהליך שיש לו תנאים, קצב ותוצאות, אך לא סיבות, ידיעות מסוג "הכשרה אינסטרומנטלית", ידיעות הקשורות למגדר ולמיניות והידיעה שההתמיינות לפי מוצא גאוגרפי, דת וזוויג מהותית. אישיות ציבורית או כל אחד אחר שמשתמש היום בתבנית: "ללא הבדל דת, מין, גזע, מגדר ונטייה מינית" כתנאי לקידום איזשהן זכויות, מכריז על עצמו כנגוע באימפוטנציה האינטלקטואלית של הדרוויניסט. תבנית זו הייתי מציע להחליף בתבנית: "ללא הבדל ניסיון תעסוקתי, כישורים, העדפת כלי נגינה או ענף ספורט ורמת הידע במדע ובפילוסופיה" או לא להשתמש בתבנית כלשהי. על מי שנתקל בתבנית השמאל מטריאליסטית "ללא הבדל דת, מין, גזע, מגדר ונטייה מינית" ורואה בה אפוא חשיבה הומניסטית מתקדמת, לדעת שבדיוק בהפך מכך מדובר. תבנית זו מכוונת להסדיר את האוכלוסיה שמבעוד מועד חונכה על ברכי ערכי הצרכנות לשמה, פולחן הגוף ברמת האינסטינקטים האלמנטריים, שיווין חוצה כישורים ואידיאל ההכנסה הפאסיבית. חינוך "הציבור הרחב" לכך שהמיון בתוכו לקטגוריות "דת", "זוויג", "גזע", "מגדר" ו"נטייה מינית" מהותי, נעשה על ידי האידאולוגיות השמאל מטריאליסטיות של תחילת המאה העשרים גם. פשוט באופן ישיר. האימפוטנציה האינטלקטואלית של השמאל המטריאליסטי תמיד תתבטא בחיבתו הרבה למיון הזה. הגזענות והשוביניזם בסגנון המאה העשרים ועד זמננו, הם בכלל ילדיו של השמאל המטריאליסטי. אין אנו מסוגלים לדמיין את אפשרות קיומם בלעדיו.
קב. עתה הדרוויניסט זקן ומפוחד, יושב על ים של כסף (מדפיס לעצמו כמה שהוא רוצה ותוקע את האבולוציה שלו איפה שהוא רוצה) ולכן, מסוגל להכל. כוח נוטה להשחית; כוח מוחלט משחית לחלוטין. הדרוויניסט יודע שזה עליו. מה יעשה? ירים דגל לבן? בפני מי? כל ההצעות לסדר היום של קבוצת האינטרס "הדתיים של דרווין" נראות כאופוזיציה לתהליך יסודי ומהותי מהמעלה הראשונה, בן אלפי השנים, המלווה את "עולם התרבויות", הלוא "תהליך ירידת הדורות" שהסתיים עוד במאה התשע עשרה או באושוויץ (הדעות חלוקות). אם כן, מטעם איזה דת בדיוק הדתיים האלה שמבקשים להחזיר עטרה ליושנה ואם כן, לאיזה נקודה בדיוק על ציר תהליך ירידת הדורות בן אלפי השנים? שמעתם מה מציע ישראל אומן, בגיבוי חישובים מתמטיים תומכים למופת? פחד אלוהים! אי אפשר ליהנות מקצת דאיזם במדינה הזו? יהודים מכל הסוגים יש. רק מהסוג הדאיסטי אין. היה אחד – ישעיהו ליבוביץ', אבל "בארון". למה? ישראלים אפילו לא מכירים את המושג "דאיזם". לא מובן מאיליו. אלא אם כן יש כאן משחק באסטרטגיות מעורבות עם נקודת שיווי משקל אחת באסטרטגיות דומיננטיות שאינה הדאיזם. המשחק הוא לא בין הדרוויניסט או הפרוגרסיביסט ההיברידי או השמאל המטריאליסטי או הפוזיטיביסט המוטציוני או האלמנט המחפיף דרווינית או האתאיסט הקוגניטיבי לבין קבוצת האינטרס "הדתיים של דרווין". זה וזה הם רק ביטויים של אסטרטגיות מטעם שני השחקנים האמיתיים במשחק: אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה, שהם שני צידי ההכרה או הדעת האנושית. קבוצת האינטרס "הדתיים של דרווין", מצידה, לא יכולה להפוך לאופוזיציה לתרבות ש"תהליך ירידת הדורות" בן אלפי השנים כרוך בה. מבחינתה, ההשלכה האנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח" טרם חדלה להיות פסיכית לגמרי ולכן, אין מצב להתיישר, מבחינה תרבותית, עם האלמנט שמשליך כך. כל שכן בעת שהאלמנט המדובר, בעל הרקורד של גולאג, מחנות השמדה, שוויון כפוי חוצה כישירים, תרבות הצריכה לשמה ועוד, כבר מתחיל לעסוק במגדר ובמיניות של עצמו, תוך הפיכת עיסוקו החדש לעיסוק בארכיטיפ החשוב ביותר של מושג החירות. טענתי היא שהאלמנט המתאפיין בהשלכה האנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח", טרם הפך לאלטרנטיבה מעניינת ל"ארון הספרים היהודי", למשל, בהנחה ונדמה לו, מאיזושהי סיבה, שזה משהו שכבר קרה לו. שני הצדדים בחיים לא ישנו את האסטרטגיות שלהם. גם אם בדיעבד יצטערו על המחיר שיאצלו לשלם על תוצאת החיבור ביניהן. מצב זה מכונה: "המצב שבו מתקיים שיווי משקל נאש".
קג. "הנאציונל-מונותאיזם" הוא אותו "נאציונל-סוציאליזם" שהתקיים כאן במחצית הראשונה של המאה העשרים. אם אין מחנות השמדה של הגוף, אין זה אומר שאין מחנות השמדה של הדעת. "הנאציונל-מונותאיזם" נבדל מ"הנאציונל-סוציאליזם" בכך שהוא אומר: "מה הטעם בלעסוק בהשמדת הגוף אם אפשר להשמיד את הדעת. למי מפריע גוף ללא דעת?" מה ש"הנאציונל-מונותאיזם" אומר הוא לא מה שהאסטרטגיות שמחוללות אותו (הנאציונליזם והמונותאיזם) מבקשות לומר. נהפוך הוא, הנאציונליזם (אחד מני הביטויים המעשיים של הציוויליזציה הדרווינית) והמונותאיזם, חותרים דווקא לרוממות הדעת. לכל אחד יש להציע מטען תרבותי שכולל פילוסופיה, אמנות, הגדרות מקוריות למושגי הזכות, החובה, הצדק, המדינה והאדם. מה שעקרון שיווי משקל נאש מסביר הוא שתוצאת החיבור בין שתי האסטרטגיות, אינה הרצויה ביותר מבחינת כל אחד מהנשאים של האסטרטגיות בנפרד (נשאי האסטרטגיות אינם מבקשים לחולל את מה שהם מחוללים). כאשר דניאל כהנמן (1934), דרוויניסט ברמת קושי גבוהה (בדוּק), וישראל אומן (1930) מאבדים את הראייה עין בעין בכל הנוגע לטוב ביותר האפשרי, הם אינם מזהים את נקודת שיווי המשקל שהם מחוללים. מבחינתם, האסטרטגיות שלהם הן "עולם ומלואו". על ידי כך, כאינטלקטואלים שהציבור הרחב תולה בהם את תקוותו שאולי ימצאו איזשהם פתרונות מעניינים לבעיותיו, הם מבזבזים זמן ומרחב. "הציבור הרחב" הוא מי שיבטא בפועל את "הנאציונל-מונותאיזם" וישלם על כך בסופו של דבר את המחיר האולטימטיבי, בדיוק בשל קיומם של אלמנטים כדוגמת דניאל כהנמן וישראל אומן (כל עוד הם אינם דנים לפחות גם בנקודת שיווי המשקל שהם מחוללים). מי שדן ישירות בנקודת שיווי המשקל ששתי האסטרטגיות, המתבטאות דרך אלמנטים כדוגמת דניאל כהנמן וישראל אומן, מחוללות, הם הזוג אלמוג מאוניברסיטת חיפה (תמר אלמוג ועוז אלמוג). הדיבורים של תמר ועוז שונים הן מהדיבורים של דניאל כהנמן והן מהדיבורים של ישראל אומן. שני הספרים שהוציאו: "דור ה-Y כאילו אין מחר" ו"כל שקרי האקדמיה" מצד אחד, כאמור, דנים ישירות בנקודת שיווי המשקל ומצד שני, אינם חורגים לדיון באסטרטגיות שמחוללות אותו. תיאור מלא של "בעיית שיווי המשקל המרכזית" כאן.
קד. על דאיזם: זוהי צורת התייחסות לממצאים, מסקנות ואינטואיציה המגיעים מההגות הפילוסופית והמחקר המדעי. צורת התייחסות זו נבדלת משתי צורות התייחסות פופולריות אחרות, הדת האנתרופומורפית והאתאיזם הקוגניטיבי. עם הדת האנתרופומורפית הדאיזם חולק את העמדה ברמת הדיון האונטולוגי ונבדל ממנה בעמדה ברמת הדיון האפיסטמולוגי. עם האתאיזם הקוגניטיבי הדאיזם חולק את העמדה ברמת הדיון האפיסטמולוגי ונבדל ממנו בעמדה ברמת הדיון האונטולוגי. ברמת הדיון האפיסטמולוגי, הכוונה לפרשנות הניסיון שדרכו התקבלו הידיעות על דמותו, צרכיו ורצונו של אלוהים. ברמת הדיון האונטולוגי, הכוונה להחלת תופעת ההתפתחות גם על מערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ("המערכות" יכולות להיות "עולם המינים" או "המציאות הפיזית בכללותה"). הדאיזם, כתנועה מאורגנת, הופיע במאה השמונה עשרה כתגובה לנצרות (בתוך העולם הנוצרי). אז הוא עדיין לא יכול היה להתייחס לאתאיזם הקוגניטיבי. האחרון הופיע רק במאה העשרים. לכן, בתחילת דרכו, הדאיזם כונה גם "אתאיזם" (שלל את הממד האישיותי של אלוהים בתור קטגוריה שאותה האדם יכול היה לגלות). עם הדאיזם ניתן לזהות תכונה אחת שבה הוא ניבדל מהתארגנויות חברתיות אחרות והיא יחסו למושגים "תיאוריה" ו"ביקורת". בעוד אופיינית להתארגנויות האחרות הנטייה להגדיל את הרומנטיקה על חשבון הידיעות והמסקנות או, לכל הפחות, לא לפעול לדיכויה המלא, הדאיזם תמיד ישאף להגדיל את הידיעות והמסקנות על חשבון הרומנטיקה. כלומר, בעוד עבור הדאיזם יכולות להתקיים שאלות שעליהן אין תשובה ואף שאלות שעליהן לא תתכן תשובה, עבור ההתארגנויות החברתיות האחרות את אי הידיעה מחליפה הרומנטיקה.
קה. אל הדאיזם "נופלים", לא "בוחרים בו" ולא "נולדים לתוכו". מיותר לציין שהוא לא בעניין של ימי חג וטקסים. הדרך אליו עוברת דרך שלוש משוכות: "תיאוריה", "ביקורת" ו"אלימינציה". את המעבר לדאיזם, המתקיים דרך שלושת המשוכות, ניתן להסביר באמצעות האנטיתזה הגמורה שלו שהיא הנאציזם או, לייתר דיוק, "עולם הידיעות על העולם והאדם שבהן החזיקו הנאצים". אחת מסיסמאות הנאציזם היא Gott mit uns. אותה הנאצים ירשו מאבותיהם. לאחר שעמדו על טיב הסיסמה, באור האידאולוגיה הנאצית, עיננו רואות שלא מצאו בה דופי (בברית המועצות, באותה העת, סיסמה כזו לא הייתה עוברת). בין הייתר הסיסמה הוטבעה על אבזם החגורה של חייליי הוורמאכט, לא כולל את חיילי ה-SS. על האבזם של השניים הוטבעה הסיסמה "כבודי הוא נאמנותי". במיין קאמפף כתוב: "מאות אלפי אנשים נכנעים מרצונם לפרישות, מתוך מחויבות ללא יותר מצו הכנסייה. לא יהיה זה אפשרי להחליף ויתור זה בהתראה לסיים את החטא הקדמון והמתמשך של הרעלת הגזע, ולתת לבורא הכל יכול את אותן הישויות שהוא ברא בעצמו?" בנאום משנת 1928, אדולף היטלר: "לא נסבול אף אחד בשורותינו שיתקוף את רעיון הנצרות. תנועתנו היא נוצרית". בנאום משנת 1933, אדולף היטלר: "לפיכך, נקטנו במאבק נגד התנועה האתאיסטית. אלה אינן רק כמה הצהרות תיאורטיות. ביטלנו אותה". יש עדויות מוחצות לכך שהיטלר ראה את עצמו כנוצרי שעושה את עבודתו של אלוהים (בדרכו שלו), תוך התייחסות מופגנת לאתאיזם כאחד מני עלבונות לאומה הגרמנית. אם כן, כיצד מתיישבת זיקת האידאולוגיה הנאצית למוטיב הצידוד של אלוהים במטרות הנאצים, עם רדיפת מוסד הכנסייה במהלך שנות שלטונה של המפלגה הנאצית? התשובה לכך מורכבת. כנסיות שקיבלו על עצמן את חסות המפלגה הנאצית לא נרדפו. פרט זה היה אמור אף להוסיף לתדמית המפלגה הנאצית, כמבקשת ממילא להגדיל את הבידול מהבולשביזם, המתנכר לדת כזרוע שלטונית לגיטימית. היטלר הפריד הפרדה חמורה בין הדת, כזרוע שלטונית לגיטימית ואף רצויה, למוסד הכנסייה, שבו ראה ארגון מתחרה על זכות הראשונים להנחית נורמות ולכוון על ידי כך את מעשי ידיו של הציבור או, כמו שמקובל להתנסח בזמננו, להשפיע על תהליכי קבלת החלטות של הביומסה. לא יכולים להיות "שניים ראש גדול" סבר היטלר וראה את מוסד הכנסייה כפועל תחת מפלגת השלטון ולא במקביל אליה. לצורך העניין, תביעתו של ישעיהו ליבוביץ' להפרדת הדת מהמדינה, נבעה בדיוק מכך שהוא ראה בחיבור בניהם, ועוד היררכי, כאשר הדת פועלת כאחד ממוסדות מדינת הלאום הפורמליים (זרוע שלטונית של מדינת הלאום), את אחד מסממני הנאציזם.