קיג. יחסי הציבור הלא טובים שאושוויץ ושתי מלחמות עולם עשו לדרוויניזם, הולידו את הנאציונל-מונותאיזם, אדיולוגיה השייכת לציוויליזציה המערבית של המחצית השניה של המאה העשרים ועד זמננו בלבד! בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה, המצעים של כל המפלגות, בכל המדינות שגורלן נקשר איכשהו למלחמה הזו, נכתבים תוך התייחסות כלשהי לנאציונל-מונותאיזם. הנאציונל-מונותאיזם הוא ה-Bios. הכל יושב עליו. הדמוקרטיות הליברליות הן ה-OS (מערכת הפעלה). המפלגות השונות, הבאות וההולכות, הן היישומים שמותקנים ומוסרים כל הזמן. הקוד הבסיסי שעומד מאחורי הניסיון התמידי ליצור Compatibility בין היישומים ועל ידי כך מבטיח את התמדת קיומו של "סדר היום הדמוקרטי", מוסבר באמצעות המשל: "הניסיון של הדבורים להסביר לזבובים שדבש יותר טוב מצואה". מה אתה? מצביע ש"ס? עיתונאי? אברך? סטודנט לתואר שיש מה לעשות אתו? דוגל בקבלת האחר הגנרי? מגיע להפגנות ברישיון? מחובר לרעיון "ארץ ישראל השלימה"? מאמין בשלום? אתה Variable שרץ עכשיו על מערכת ההפעלה. אתה יכול להיות גם Feature אם אתה נמצא גבוה יחסית בהיררכיה, ברם, עורך ראשי, רקטור, גדול הדור או נבחר ציבור. באגים ונפילות עד לרמת היישומים יש כל הזמן ואלה אינם סיפורים מעניינים. סכנת נפילה של רכיב אחד או יותר ממערכת ההפעלה (הפיכה שלטונית איפשהו לטובת שיטת ממשל אוטוקרטית), זה כבר סיפור אחר. אירוע כזה יכול להשליך על יציבות מערכת ההפעלה וזו כבר שאלה של חיים או מוות עבור הרבה מאוד אנשים. בתור Variable אתה מגיב, תחילה בגבולות ה- Feature שלך, שמגיב בגבולות היישום שלו, שמגיב בגבולות הדינאמיקה עם יישומים אחרים, שרצה על הנאציונל-מונותאיזם שהוא התגובה ליחסי הציבור הלא טובים של הדרוויניזם בעקבות אושוויץ ושתי מלחמות עולם. האם זה אומר שהעיסוק בשאלת מעמדה של תורת דרווין בתרבות המערב או, במילים אחרות, בשאלה: "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס" משמעותו עיסוק בנסיבות שבהן נכתב ה-Bios? ודאי! הראיה לכך היא היכולת האפסית (בחברות מדעיות) לשים על השולחן את שאלת מעמדה של תורת דרווין בתרבות המערב, כחלק מהדיאלוג הלגיטימי עם האינסטנציה הגבוה משלך בגבולות המוסד שאמון, מטעם הדמוקרטיה הליברלית, על הצבירה וההפצה של המידע והידע (סטודנט מול מרצה, מרצה מול ראש חוג, ראש חוג מול דיקן, דיקן מול רקטור וכו'). לזה קוראים "טאבו"! אם יש טאבו, אין שיתוף פעולה בין-דורי. אם אין שיתוף פעולה בין-דורי, איננו עוסקים ב"חברה מדעית" אלא ב"חברה דתית".

 

קיד. לסיכום עד כה: ארבעה עיקרים מתחומי דיון שונים, הנוגעים לדרווין, נעדרים מתוכניות הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות: 1. ההשתנות ההסתגלותית, שעליה ביסס דרווין את תיאוריית מוצא המינים שלו, כבר בעשורים הראשונים של המאה העשרים החלה להתבאר כמתחוללת באופן מחזורי ובגבולות תכונות המינים, דרך צירופים שונים וייחודיים של אותם הגנים בדיוק לאורך כל שרשרת הדורות (תהיה אורכה שתהיה). הואיל וכך, תולדות הזרם המנדליסטי בתנועה האבולוציוניסטית מאתגרים את האקלים האינפורמטיבי שחוללה הסינתזה החדשה, ברמת הדיון האונטולוגי וברמת הדיון האפיסטמולוגי. ברמת הדיון האונטולוגי המנדליסטים מדגימים כיצד בעידן המדע המודרני, תוך הקפדה על כללי הזהירות הנוגעים להליך המחקר המדעי, ניתוח ממצאים מוביל לאונטולוגיה מופרכת במידה שאינה נופלת ממידת מופרכות של אונטולוגיות שבהן החזיקו תרבויות "טרום מדעיות". ברמת הדיון האפיסטמולוגי המנדליסטים מדגימים כיצד עשוי להישמע אדם שמצד אחד, מקבל את הרעיון העקרוני שמוצא המינים זה מזה ומצד שני, אינו נגוע במהפכה הדרווינית באפיסטמולוגיה. פרסומים מדעיים של המנדליסטים, שהופיעו במשך כשלושה עשורים, ועניינם הסברה שההשתנות ההסתגלותית הדרווינית מחזורית ומתחוללת בגבולות תכונות המינים, הם כמו אבן בנעל של האקלים האינפורמטיבי שחוללה הסינתזה החדשה. מה שהופך אותם לפרק מוקצה בהיסטוריה של המדעים ובכלל. 2. לא דרווין "שפוּרַש באופן שגוי" או "שאינו המתבקש" או "שהותאם לצרכים" או "המסולף" חתום על השואה, על מחנות העבודה, על גני החיות האנושיים, על העיקור הכפוי ועוד. אלא דרווין המנוגד לכך, הן כמחבר הספר "מוצא המינים" (1859) והן, כבר במדי הדרוויניסט החברתי הסטנדרטיים, כמחבר הספר "מוצא האדם" (1871). יצירה זו של דרווין חשובה לא פחות מיצירתו הראשונה, מבחינת הבנתינו את המושג "גזענות מדעית" או "גזענות מודרנית" או פשוט "גזענות". בספר דרווין עושה הבחנה איכותית בין גזעים אפריקאים לאירופאיים ומציין במפורש שהראשונים "תקועים איפשהו בין הקוף לאדם" ושעל כן "נגזר עליהם להיכחד בידי גזעים מתקדמים יותר". רעיון מוצא הקופים ומין האדם באב קדמון משותף אינו מופיע בספר זה. למה שיופיע? רעיון זה הרי מבדיל בין "התהליך האבולוציוני" שעובר האדם ל"תהליך האבולוציוני" שעוברים מינים אחרים. התחזית של דרווין ב"מוצא האדם", באשר ליחסים בין הגזעים, היא ש"הגזעים המתורבתים ודאי יכחידו ויחליפו את הגזעים הפראיים ברחבי העולם". אומנם דרווין מביע מורת רוח על השתלשלות העניינים באופן הזה (אדם רגיש). אך קובע שזהו "כורח ביולוגי בלתי נמנע". בהמשך דרווין מביע אי נחת מהעובדה ש"הגזעים המתורבתים עוזרים לחולים ומחוקקים חוקים לטובת העניים". הרי באופן הזה, טוען דרווין, מי שייעודו להתחלף בטובים ממנו, ממשיך להתרבות. לאור זאת, דרווין מאשים את המין האנושי ב"טיפשות" מהסוג שהוא אינו מזהה אצל מינים אחרים. לדעת דרווין, דרך מתן האפשרות לפרטים "הגרועים" שלו להתרבות, האדם רק מעקב את תהליך הברירה הטבעית הספונטני. דרווין ממשיך ומסביר: "מקור רגש החמלה, שמניע את האדם להתנהגות הומאנית, ביתרון אבולוציוני שהועיל להישרדות המין בעבר. אולם, כאשר מניחים לרגש הזה לפעול ללא בקרה, הוא מוביל לתוצאה ההפוכה." דרווין מודה שגישתו עלולה לדחוף לעבר "נקיטת צעדים בלתי נעימים כלפי אוכלוסיות מיותרות". אולם משווה נקיטת צעדים אלה ל"פעולה כירורגית בלתי נעימה שהמנתח נאלץ לעשות כדי להציל את המטופל". עובדה היא שאת "מוצא המינים" קראו מעטים ואילו את "מוצא האדם" כמעט ואיש לא קרא. לצורך העניין, אין חובת קריאה של ספריו של דרווין במסגרת תוכניות הלימודים השונות באקדמיה, כולל במדעי הטבע. לא מובן מאליו במקום שבו כל כך הרבה עומד על דרווין. באופן דומה לא לומדים תנ"ך בישיבות, לעומת הש"ס והתלמוד. בעוד הש"ס והתלמוד כלל אינם עוסקים בפשיעה אלא בחשש לפשיעה, התנ"ך הוא כמו סרט של טרנטינו. אותו היחס קיים בין האבולוציה ברוח הסינתזה החדשה לאבולוציה במקור. 3. "נאציונל-מונותאיזם" הוא האידיאולוגיה שעליה מגינות הדמוקרטיות הליברליות בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה. כלומר, האקלים האינפורמטיבי שהדמוקרטיות האלה יוצרות מצד אחד, מאפשרים לבקר את דרווין על כך שהחפיף בין המעבר בין פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות להופעה "רציפה" או "מגמתית" של איברים ומינים. אולם, רק בשם "אמיתוּת הנבואה". מצד שני, אותם האקלים האינפורמטיבי גם מאפשרים להתייחס ל"מוסד הנבואה" כאל "מוסד ההונאה". אולם, רק בשם "ההחפפה הדרווינית" כתיאוריה מדעית לכל דבר. נוכח האקלים האינפורמטיבי הייחודי, נראה כי יחסן של הדמוקרטיות הליברליות, בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה, לביקורת העניינית על דרווין מזה ולביקורת העניינית על "מוסד הנבואה" מזה, הוא כאל תערובת ניטריטית וגליצרין. אם כן, הנאציונל-מונותאיזם הוא אידיאולוגיה מסוג "מערכת סגורה", בדיוק כמו המונותאיזם, הנאציונל-סוציאליזם והקומוניזם. כלומר, רעיונות חדשים אינם מופיעים יש מאין (ומתפשטים באוכלוסיה) ורעיונות קיימים אינם נעלמים. אלא רק יכולים לשנות צורה. לדוגמה: נאציונל-מונותאיזם ביחס 20-80 לטובת הנאציונליזם (שמאל) יכול להשתנות לנאציונל-מונותאיזם ביחס 20-80 לטובת המונותאיזם (ימין). שכן, לא חסרות דוגמאות של אישים שמעבר כזה התרחש אצלם. אלא שיש לזכור שאין במעבר כזה משום "גילוי רעיונות חדשים". אלא משום הישארות יציבה בתוך הנאציונל-מונותאיזם. 4. מבחן הבינאריות הדואליסטית מול הבינאריות הלא דואליסטית, כהזדמנות פילוסופית לפתור את שאלת יציבות המינים (ללא ידע מוקדם במדעי החיים). שני המושגים: "בינאריות" ו"דואליזם" מתייחסים לקטגוריות בעלות שתי אפשרויות ביטוי בלבד. דוגמאות לקטגוריות כאלה הן: זיגוטה, שפת מחשב והצורה המרחבית של החלקיק האלמנטרי. אומנם אפשר להתייחס לשני המושגים כנרדפים. אך מאחר ואנו בכל זאת אומרים "דואליות גל-חלקיק" ולא "בינאריות גל-חלקיק", אזי אפשר להתייחס למושג "דואליזם" כמתאר שני מצבים ולא אחד: 1. מסוגלות לאבחן את אופי הביטוי הנקודתי של הקטגוריה (האם זרע או ביצית, או האם אחד או אפס, או האם גל או חלקיק). 2. אי מסוגלות לעשות כן (מאיזשהן סיבות). אזי מה בטבע בבחינת "בינאריות דואליסטית", לאור הניסיון להגיע לידי הכרעה סופית וחד משמעית באשר לטיב אפשרות הביטוי הנקודתית של הקטגוריה בזמן אמת? צורתו המרחבית של החלקיק האלמנטרי. ומה בטבע בבחינת "בינאריות לא דואליסטית"? הזיגוטה ויחידת המידע הבסיסית של שפת המחשב. באשר להסכמה סביב הבינאריות הלא דואליסטית, לא יעלה על הדעת, למשל, להניח שאופי הזיגוטה מסוג ביצית, לאחר האבחון מהו אופי הזיגוטה, הוא בסבירות של פחות ממאה אחוז. כנ"ל לגבי יחידת המידע הבסיסית של שפת המחשב. אם כן, נשאלת השאלה: לאיזה סוג של בינאריות לשייך את שאלת יציבות המינים? אם נאמר ששאלת יציבות המינים שייכת לתחום הבינאריות הדואליסטית, אזי אנו מניחים דבר שלא יעלה על הדעת והוא שהמינים יציבים באופן חלקי או, במילים אחרות, שהמינים חצי יציבים וחצי אינם יציבים או שליש יציבים ושני שליש אינם יציבים (בדומה לאופי החלקיק האלמנטרי בעת הניסיון לגלות את אופיו החד משמעי). מאחר ועם האבסורד לא קל להירדם, עלינו לשייך את שאלת יציבות המינים לתחום הבינאריות הלא דואליסטית. זאת אומרת שאם אדם נותן 60% סיכוי ליציבות מול אי-יציבות, הוא בעצם נותן 100% סיכוי ליציבות. ואם אדם נותן 49% סיכוי ליציבות מול אי-יציבות, הוא בעצם נותן 100% סיכוי לאי-יציבות. ומה לגבי מי שנותן 50%/50%? אין דבר כזה. מי שמחלק את הסיכוי באופן הזה, בעצם מחלק את הסיכוי ל-49.9%/50.1%. לסיכום: דרך מבחן ההשתייכות של שאלת יציבות המינים לתחום הבינאריות הדואליסטית מול הבינאריות הלא דואליסטית, אנו לומדים שפתרון שאלה זו, דרך חלוקת הסיכוי שאינו 0%/100%, אבסורדי כבר ברמת המבחן המחשבתי הראשוני. באשר למה שקורה בטבע, מתברר שדווקא "הפתרון האבסורדי הראשון" (מתוך השלושה) של מבחן הבינאריות הדואליסטית מול הבינאריות הלא דואליסטית, כהזדמנות פילוסופית לפתור את שאלת יציבות המינים, הוא הפתרון האינטואיטיבי הרווח. הנאיביים ביותר (המצב הטרום הבנייתי) והמלומדים ביותר (המצב העל הבנייתי) אומרים שהמינים "יציבים" או, במילים אחרות, שהמינים "נבראו".

 

קטו. באשר לשאלת יציבות המינים כשלעצמה, אזי השאלה האם בכלל יש אבולוציה (של עולם המינים, כדרך האבולוציה של הפרט, בדרך שהציע דרווין), כלל אינה שאלה במדע אם היא קודמת, מבחינה היררכית וכרונולוגית, לשאלת יציבות המינים כשלעצמה. שאלת יציבות המינים כשלעצמה היא כבר שאלה במדע, ה-שאלה במדע, השאלה היחידה במדע בכל תורת האבולוציה ולכן, התשובה עליה היא גם התשובה לכל השאלות האחרות על אבולוציה – מהנקודה הסינגולרית ועד ההומוספיאנס. זו גם השאלה האלמנטרית שניתן לומר עליה שהזמן שהוקדש לדיון באלוהים, הוא בזבוז זמן שיכול היה להיות מוקדש לדיון בשאלה זו, וכן לדיון בקשר בין המענים השונים עליה להיסטוריה של המאה העשרים ועד זמננו.

 

קטז. הדמוקרטיות הליברליות בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה אינן "רומנטיות", מהבחינה שהן שמות לעצמן למטרה להביא את "האדם" מאיזושהי נקודה א' "מפגרת" לאיזושהי נקודה ב' "מתקדמת". אלא "פרגמטיות" ששמות לעצמן למטרה להסדיר את היחסים בין ההתארגנויות השונות, המבוססות על היחסים השונים בין הנאציונליזם למונותאיזם, שיכולות להופיע תחתיהן. שנאמר: "על תעסוק באלוהים, תעסוק בבני אדם, בדגש על בני אדם שעוסקים באלוהים". ומה יהיה על "הפרט הדמוקרט" שבכל שלבי חייו אינו זוכה לעדכון על קיום סיפור המסגרת לנאציונל-מונותאיזם? הוא מי שעליו ניתן לומר, יותר מאשר על כל אחד אחר בכל ההיסטוריה: "הכל צפוי והרשות נתונה". אם נולדת במחצית השניה של המאה העשרים והילך, אל תתרחק מהיכולת לדון בשאלה "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס". אחרת, הנך מתרחק מהיכולת לדון בסיפור המסגרת של הסיפור שהנך אחת הדמויות בו.