פו. היחס שלי לליבוביץ' הוא כאל הזדמנות לקבל מושג מי מת בשואה, בני אלו דורות. מי ששרדו, מבני הדורות האלה, הם גדולי התורמים ל"צורת החשיבה" של זמננו, עליה יש עתה השגות לפוסטמודרניזם (מובל על ידי ראשים ללא רקע במדעי הטבע. לשמאל המטריאליסטי פרט כזה אף פעם לא הפריע). חנה ארנדט, ויקטור פרנקל, חברי המרכז למחקר חברתי, אבות הפיזיקה המודרנית, קרל פופר, אנשי החוג הווינאי, לאה גולדברג, נחמה ליבוביץ' וגם ישעיהו ליבוביץ' הם בני הדורות שאליהם כוונו מלחמת העולם השניה והשואה. "הרבה מאוד כסף" לא יכול היה לסבול אותם. למי מכל אלה "הרבה מאוד כסף" העניק פרס נובל לכלכלה? לאף אחד. למי כן? רק למי שעסק (ועוסק) ב"תבונה אינסטרומנטלית" על תקן מודל טוטלי או יסודי או עקרוני וכללי. את פרס הנובל לכלכלה "הרבה מאוד כסף" החל להעניק בשנת 1969, שנה אחרי הפרות הסדר ושביתת הסטודנטים בצרפת שפרצו אחרי שהשניים קראו את ספריהם של הראקציונרים לקריסת התיאוריה המרקסיסטית, "המרקסיסטים-התרבותיים", כדוגמת מרקוזה (מה שהוביל להבנת מקומם הלא מחמיא של הסטודנטים בעולמו של לא אחר מ"הרבה מאוד כסף"). ממשלתו של דה-גול הייתה קרובה לקריסה בשל האירועים שלבסוף נמוגו בשל התערבות גופי השמאל הממוסדים. נוכח המחאות בצרפת, וכן נוכח מחאות בעלות אופי דומה במקומות נוספים בעולם המערבי, שהתרחשו בשנת 1968 (בהובלת הדור שכבר לא חווה את מלחמת העולם השניה), ניתן לומר שירידת קרנו של "העיסוק המדעי" בתופעת "הסדר החברתי" (המתבטא דרך המוטיבים היציבים: מוסד הנשיאות, רשות המיסים, שלטון מרכזי, התייחסות ייחודית למושג "התפתחות", צבא, מעמדות, רשויות שיפוט ואכיפה, מוסדות חינוך וכליאה) היא אפוא קונספירציה של מוסד פרס הנובל לכלכלה (האינסטרומנטליסטי) שהחל להיות מוענק בשנת 1969. במילים אחרות, נוכח התעוררות "המודעות החברתית" מהסוג שנרקמה בשנות העשרים בפרנקפורט, כתיאוריה (ידועה בשמות "תיאוריה ביקורתית" ו"מרקסיזם תרבותי"), והתבטאה הלכה למעשה בשנות השישים, עד ההגעה לשיא מסוים בשנת 1968, ניתן לומר שאבות מוסד פרס הנובל לכלכלה הם בכלל תאודור אדורנו, אריך פרום, ולטר בנימין, הרברט מרקוזה ומקס הורקהיימר. בשנות העשרים החלה להתגבש "הציוויליזציה הדרווינית" (פשיזם קומוניזם ליברליזם). היא נולדה טרם לכן, עם עליית "המפלגה הפשיסטית המהפכנית" באיטליה בשנת 1915, התרחשות המהפכה הבולשביקית ברוסיה בשנת 1917 ובעליית "מפלגת העם הלאומית הגרמנית" בגרמניה בשנת 1918. בהמשך, כבר בשנות העשרים, לראשונה בהיסטוריה, החלו לחדור לקוסמולוגיה מושגים מעולם עיבוד הפלסטיקה והגומי, על מנת לתאר את היקום ו/או את התהליכים המתקיימים בו, מדומיינים ושאינם מדומיינים. אף בזמננו, אחרי יותר ממאה שנות דרוויניזם (בחי ובדומם) ניתן לזהות בברור את הפער ברמת האתאיזם הקוגניטיבי בין הסגל האקדמי מהמחלקה לפיזיקה או למתמטיקה לסגל האקדמי מהמחלקה לממשל או להיסטוריה. ישראל אומן מייצג את ביטול חשיבות סוגיית "התוכן", כקודמת לסוגיית "המסגרת", מבחינה היררכית וכרונולוגית. האוריינטציה שלו ברורה והיא שבאופן עקרוני וכללי, מאז ומעולם ולעולם ועד, קיימות איזשהן "מסגרות", הכרוכות באיזשהו "תוכן" והן, יהיה תוכנן שיהיה, הישות הבסיסית ביותר האפשרית שניתן להחיל עליה חישובים מתמטיים, במטרה לחקור את מה שמכונה "חשיבה אסטרטגית" או "תהליכי קבלת החלטות". גם המסר של ישראל אומן ברור. הוא אומר שעל מי שחפץ בחיים מוטל להיות "רציונלי". כלומר, בשלב הראשון, להתארגן (כרוך באימוץ "משהו קדוש") ובשלב השני, לנקוט בכאלה מעשים שבעקבותיהם רק עצם השמעת שם ההתארגנות שהנך משתייך אליה תעורר פחד בקרב בני ההתארגנויות השכנות/האחרות, תהיינה אשר תהיינה. הוא אומר כך לא משום כך שהוא סדיסט או משהו כזה. אלא משום כך שזו "המסקנה המתבקשת" מפאת "החשיבה הרציונלית" (הלל ויס, אלישע האס, מיכאל בן ארי, משה פייגלין). השאלה שהרציונליות הזו שואלת קלה להבנה: "מה שווה חוכמתך ההומנו-צנטריסטית או האוניברסליסטית, אם בסוף היום גופתך היא שתלויה בכיכר העיר". אלא מה? המשטר פה הרי גם מכוון אותי, בכל האמצעים העומדים לרשותו, להיות דרוויניסט או מטריאליסט פוסט-דרוויני נאמן. אם כן, מה אני? בעשורים שקדמו לעת קבלת הצורה של "הציוויליזציה הדרווינית", אחד כמו ישראל אומן, אם היה מופיע, עם כל הפוזה האלילית שלו, ומעיד על עצמו שהוא עכשיו מי שעוסק בחקר מה שמכונה "חשיבה אסטרטגית" או "תהליכי קבלת החלטות", היה וודאי נתפס כשוטה. עד ששמעתי על ישראל אומן בשנת 2005 חשבתי שהסצנה שלו היא קונספירציה של צד שלישי. זאת משום שבזמן המלחמה הקרה, המערב תמך בכל מני משטרים קניבליסטיים, בכל העולם, בשם ההגנה על חרותו של האדם להתארגן בכל סגנון שיבחר, לרבות בסגנון המסורות העתיקות. בכל זאת, הקומוניזם הדרוויניסטי יותר מפחיד מכל הקניבלים האלה (עם הקניבלים ידוע פחות או יותר מה קורה ומה עשוי לקרות. הקומוניזם הדרוויניסטי תבע מהאנושות אשראי ללא גבול). ישראל אומן פתח לי את הראייה. הוא תוצאה של קונספירציה? הוא כמו אוליינוב ולדימיר איליץ'. אין איש מעליו! היש לעלות על הדעת שמישהו עושה עליו מניפולציה? ופה מדובר באחד מופרע לגמרי (או מגלם מופרע לגמרי), מניח תפילין בפרהסיה בתקופה שבה כבר לא מתקיים "תהליך ירידת הדורות". בן איזה דת הוא? מה קורה פה? מסקנה: מה שקורה אתו הוא מעל איזושהי קונספירציה או אפשרות של קונספירציה. כשם שמה שקורה עם הדרוויניסט הנרי אונגר, המרצה לפילוסופיה הפופולרי מאוניברסיטת תל אביב, הוא מעל איזושהי קונספירציה או אפשרות של קונספירציה. שום "עבודת אל מדבר", בעידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, אינה הולכת לשום מקום לפני שישראל אומן הולך. וישראל אומן לא זז ממקומו במיקרון לפני שהדרוויניזם (בחי ובדומם) זז. ממצב של "שיווי משקל באסטרטגיות דומיננטיות" לא יוצאים בחיים – מתים בתוכו. צריך לדעת לא להיכנס אליו מלכתחילה. היש לעלות על הדעת ש"האדם הסביר", יליד המאה העשרים, יקל דעת בשאלת ההתפתחות (מה מתפתח, האם רק "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחות" או גם "כל דבר אחר")? ראו במה עוסקים ישראל אומן והחברים שלו מהמרכז לחקר הרציונליות – באינסטרומנטליזם צרוף! עבור עצמו ישראל אומן ודאי כבר מזמן פתר את שאלת ההתפתחות. אני מניח שעוד לפני שנולדתי. ישראל אומן, מה קורה עם כמה מילים על סטיבן הוקינג? משהו על ישעיה ליבוביץ'? מדבר לי פה דיבורים לא ברורים על תמריצים מטריאליים ומקסום רווח מטריאלי... תן משהו מהבשר... על איזה "תהליכי קבלת החלטות" אפשר בכלל לדבר אם לא מדברים תחילה על ספריהם של ג'וליאן האקסלי, ריצ'ארד דוקינס וסטיבן הוקינג?!
פז. אחרי המלחמה החלו להיוולד במערב, נוסף למי שיתחילו כהיפים ויסיימו כעוד אזרחים שחייבים כסף לבנקים, גם מי שיהפכו להיות "האינטלקטואלים החדשים". ראו על מה הם מדברים; הם עשויים, למשל, להתעניין באיזושהי סיטואציה פרטית, אך עקרונית, כדוגמת ההתלבטות האם להמתין ולקנות במבצע בסוף עונה או לא להמתין ולקנות דווקא במחיר מלא בתחילת עונה. להתלבטות כזו הרי יש גם צד שני והוא מטרתו של הסוחר למכור דווקא במחיר מלא בתחילת עונה ולא במבצע בסוף עונה. "האינטלקטואל החדש" ייכנס בעובי הקורה של הסיטואציה (גם אם קורית שואה איפשהו באותו הרגע), ימדל אותה, יציע פתרונות מחושבים של רווח והפסד לכל אחד מהצדדים ויראה ביכולתו להציע פתרונות כאלה התקדמות בהבנת תהליכי קבלת החלטות בכל הרמות (אין זכר להתעניינות בשאלה: "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס"). אלא שהאוריינטציה הזו היא מה שזוכה להתעניינות ולתגמול מצד "הרבה מאוד כסף" ולכן, בכל הנוגע לדיון בתהליכי קבלת החלטות באקדמיה, נתקל רק בזה.
פח. לעולם הדו-קוטבי שהופיע אחרי מלחמת העולם השניה הסתגלו המוסדות והכלכלה בכל העולם. חדלות קיומו של העולם הזה, עשר שנים לפני האחד עשר בספטמבר, היוותה איום על היכולת לחשב עתידות ולתכנן תוכניות, במסגרת המוסדות הקיימים. לצירוף המקרים בין ההגעה לנקודת שיא בחוסר היכולת לחשב עתידות ולתכנן תוכניות, בשל העדר העולם שאליו כבר הסתגלו המוסדות והכלכלה הקיימים, להופעתו מחדש, באירוע שעשוי להיראות כפרובוקציה להיסטוריונים מהעתיד, "האינטלקטואל החדש" יהיה עיוור וחירש. באשר לעלייתן ולנפילתן המיידית של האידיאולוגיות הסוציאליסטיות החילוניות (הסוציאל דרוויניזם), "האינטלקטואל החדש" עשוי להתגלות כמי שלא מבין בכלל במה מדובר... הרי, מבחינתו, "סוציאל דמוקרטיה" חיה וקיימת. כיצד לומדים ש"הסוציאל דמוקרטיה" אינה חיה ואינה קיימת? דרך השלכה מרעיונותיו של קרל פופר, המובאים בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" למציאות המשטרית בת זמננו. הספר נכתב בין השנים 1938-1943 והכרך הראשון "הכישוף של אפלטון" התפרסם בבריטניה בשנת 1945. בתקופה זו תורת דרווין, על שלל המודיפיקציות שלה, עדיין אינה במעמד של "תיאוריה מדעית", הכפויה ככזו על הסגל האקדמי מכל המחלקות. "החברה הפתוחה" שעליה מדבר פופר, אינה "החברה הפתוחה" של זמננו. ב"חברה הפתוחה" של פופר אין בעיה עם השייח המקצועי בסוגיית ההחפפה הדרווינית, בסוגיית הפוזיטיביזם המוטציוני ובסוגיית ההשלכה האנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח".
פט. השנים שבהן החלו להתעורר הדורות שאליהם כוונו מלחמת העולם השניה והשואה, הם גם השנים שבהן "יובל נח הררי של הזמן ההוא" עשה חיל. "יובל נח הררי" הוא מלאך המוות (למה שזה יהיה אחרת הפעם). אני אומר זאת בביטחון משום שבניגוד להיסטוריון יובל נח הררי אני יודע גם מדע, מדע באמת. גיוס טענת הקטנוניות או הפתטיות שבאמונה הדתית במעמד הר סיני, כעדות או כחיזוק לטענה שדחיית הפוזיטיביזם המוטציוני או ההחפפה הדרווינית, כמדע, נובעת מאותה אמונה דתית בדיוק, כבר מזמן ידוע למדע כקטנוני או כפתטי בעצמו. אלא ש"גיוס" זה נמצא בבסיס התעמולה של כל הזרמים בשמאל המטריאליסטי שנתנו כאן את הטון במאה העשרים. באימפוטנציה האינטלקטואלית הזו כבר חזינו וגם ראינו לאן הדבר מוביל... מי התניע את הדבר הזה עכשיו עוד פעם? אני מבין מי ברמה קטגורית, אך הייתי רוצה לדעת גם מי הן בדיוק הנפשות.
צ. הרגישות הרבה סביב "הידע המדעי", המופגנת על ידי השבט האתאיסטי בזמננו (גם בזמננו), נובעת מכך שזהו בדיוק הידע ש"הרבה מאוד כסף" לא יכול לקנות. יובל נח הררי הוא אבי השיח האינטלקטואלי שמתקיים במקביל לעולם האמתי. כלומר, במקביל לאובייקט הראוי של שיח כזה שהוא כוחות השוק הראשונים במעלה בזמן הווה. הנחת היסוד של השיח האינטלקטואלי האלטרנטיבי לשיח האינטלקטואלי של יובל נח הררי (האחרון הוא שמתקבל בסבר פנים יפות באקדמיה) הוא שכוחות השוק הראשונים במעלה, המתקיימים, כעקרון, מבנקאות ומלחמה, לא אמורים לראות את "רווחת האדם" כמטרה שלמענה יש לפעול מלכתחילה במישור האינטלקטואלי (יש ניגוד אינטרסים). לפיכך, אם נמצא ויש שיח שזוכה לרוח גבית מצד "הרבה מאוד כסף", כדוגמת השיח של יובל נח הררי (היכן שהאדם אינו אלא חומר סתמי וארעי, חסר ייעוד או תכלית אובייקטיביים), אין לראות בו שיח מכוון "רווחת האדם" אלא ההפך מזה. אולם, ייתכן ובכל זאת יש מקום לפשרה עם האלמנט המחפיף דרווינית (הציניקן והפתי) והוא להשאיר רק את יובל נח הררי ואת מי שחפץ ביקרו על תקן חומר סתמי וארעי, חסר ייעוד או תכלית אובייקטיביים. יהיה מעניין לראות מה הם יחשבו, או באיזה פילוסופיה ינקטו, כאשר יהפכו בעצמם למי שתופס בפועל משבצת זו.
צא. האלמנט המחפיף דרווינית יודע לבטא חרדה מכך שקיימת פרצה לביטול הדמוקרטיה בכלים דמוקרטיים ולכן, לדידו, יש לשמור עליה היטב לבל תנוצל. אלא שהאלמנט המחפיף דרווינית בעצמו עושה פשע דומה. באמצעות האידאליזם הוא מלמד ש"אידאה" כשלעצמה אינה ראשונית לדבר. במילים אחרות, האלמנט המחפיף דרווינית הוא מקור האידאה שתוכנה של כל אידאה, שאינה "אידאת ההחפפה הדרווינית", הוא תיאור סובייקטיבי של המציאות ברמת ברירת המחדל. ומה לגבי "ההחפפה הדרווינית" כ"אידאה"? מבחינת האלמנט המחפיף דרווינית מדובר בתיאור אובייקטיבי של המציאות, הנתמך על ידי אישושים רבים. במילים אחרות, "אלים", "דתות", "לאומים", "מדינות", "כסף", "הבטחת בחירות", "בעלות בערבון מוגבל", "שליטה במניות", "תוצר לאומי גולמי", "ערך ריאלי" ועוד הם סיפורים שאנו מספרים לעצמינו. ומה לגבי "ההחפפה הדרווינית", "הפוזיטיביזם המוטציוני" ו"התפתחות הדומם"? סיפורים מאיזה סוג הם? לא במקרה סיפורים מאותה הקטגוריה בדיוק של סיפורים ש"בעל הרצון" (שקדם לנו בזמן) או "בעל ההשגות הפרטיות באשר לאופיים של הוויות כדוגמת סדר חברתי ומנהל ציבורי" או "בעל האג'נדה" תחילה מספר לנו ואחרי זה אנו כבר מספרים לעצמינו (לא כולנו) וחוזר חלילה? אין בעולם אידאליסט גדול יותר מהאלמנט המחפיף דרווינית. יהיה אפילו מוזר לפגוש נציג "התרבויות האלוהיות" שהתרגשותו, נוכח איזשהו "תוכן אופוזיציוני", בכלל תתקרב למידת ההתרגשות שחווה האלמנט המחפיף דרווינית, בעת שהוא נתקל באפשרות שאת אידאת "ההחפפה הדרווינית" שלו לא חולק אדם אחר, ואף מתרץ את נבדלותו בנימוק מדעי ענייני.
צב. רעיון סיווג מושג האל תחת הקטגוריה "המצאה אנושית", הוא רעיון אופוזיציוני ל"אנושיות" ולכן, לא יכול היה להגיע הן מתוך מערכת המושגים "העממית", המזוהה עם "עולם התרבויות", והן מתוך מערכת המושגים "המקצועית", המזוהה עם המדע והפילוסופיה. מושג האל הוא אקסטרפולציה או סובלימציה של "עקרון היציבות" או "עקרון ההתמדה" או "עקרון השלימות" או "מושג האנטרופיה" המולד, כחלק מהמבנה השלם של הקוגניציה. עקרון זה "מובנה" בקוגניציה ומשמש כאמצעי לתיאור המציאות הפיזיקלית בכל הרמות. נולדים עמו כשם שנולדים עם לב וראות. זאת לצד עקרון מולד אחר, המשמש כאמצעי לתיאור תופעת החיים ברמת הפרט, המנוגד ל"עקרון היציבות". הוא "עקרון ההשתנות בעלת כיוון וקצב מסוימים" או "התפתחות" או "אבולוציה", עד רגע השינוי במשמעות המושג "אבולוציה" שחולל הרברט ספנסר במאה התשע עשרה. במילים אחרות, יש "התפתחות" בטבע=יש את מושג ההתפתחות, יש "יציבות" בטבע=יש את מושג היציבות, שהוא, במקרה, גם מושג האל. שני המושגים לא מומצאים. אלא מובנים בקוגניציה מלידה. כלומר, מובנים בתוכנית האוניברסלית של האדם הגלומה בגנים. ההתייחסות ליציקת "תוכן פרטי" לתוך מושג האל (שאינו "תוכן אמפירי" כלשהו), כאל "המצאה אנושית", זה כבר סיפור אחר. "תוכן" כזה כמעט תמיד יהיה מסוג "פרוגרמה פוליטית" ולכן, אפילו ראוי להתייחס אליו כאל "המצאה אנושית". בניגוד להתייחסות ליציקת "תוכן פרטי" לתוך מושג האל, כאל "המצאה אנושית", שמן הסתם גם יכולה לתפקד כסאטירה, בהתייחסות למושג האל כשלעצמו כאל "המצאה אנושית", כבר אין שום דבר מצחיק. בהתייחסות למושג האל כשלעצמו כאל "המצאה אנושית", יש משום חציית גבול שיש לראות בה "טרור אינטלקטואלי" או "עינוי פסיכולוגי" המופנים כלפי מיליארדים (מצד "הרבה מאוד כסף").
צג. לכל סוג אבולוציה יש את הציוויליזציה שלו (תת-ציוויליזציה של הציוויליזציה הדרווינית). הציוויליזציה של האבולוציה מסוג "דרוויניזם" היא "הציוויליזציה הגזענית". התקיימה מימיו של דרווין ועד שנת 1945, עם אפקט דעיכה שנמשך עד שנות השמונים. הציוויליזציה של האבולוציה מסוג "ניאו-דרוויניזם" היא "הציוויליזציה בשיווי משקל". הנרי אונגר, אבישי ארליך, משה צוקרמן, דני גוטוויין, נעמי חזן, יולי תמיר, אסא כשר, מריו ליביו, חוה יבלונקה, דורון לנצט, אבישי דקל, חגי נצר, ימימה בן מנחם, אבשלום אליצור, שלל שועי מכוני מחקר מכווני חברה ומדיניות ציבורית ובכלל, כל הסגל האקדמי האתאיסטי בסגנון המאה העשרים הזה שעומד על הרגליים, ילידי שנות הארבעים, החמישים והשישים, הם בניה של הציוויליזציה הזו. מדובר במשכילים שעל אף שהם מגייסים את המושג "התפתחות" לשם הסברת קיומן של מערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", כדוגמת "עולם המינים" או "המציאות הפיזית בכללותה", ללא סיבה מובנת להם עצמם ומן הסתם, גם לכל השאר, הם עדיין יכולים ללמד אותך לא מעט על העולם הזה כפי שהוא. כל החומר שממנו מורכב המסמך הזה, בדרך זו או אחרת מגיע מבניה של הציוויליזציה הזו. גם אם הם לא העבירו את החומר ישירות, הם מי שיצר את אתרי האינטרנט שבהם הוא מופיע ואת הוצאות הספרים שמפרסמים אותו. מדוע "בשיווי משקל"? רק בני הציוויליזציה הזו יכולים להוות משקל נגד ל"ציוויליזציה הנבואית". הם ילכו, לא יהיה שיווי משקל. הנאציזם והפשיזם (הדרוויניסטיים) לא יחזיקו שיווי משקל עם תלמודי תורה והמוסר היודו-נוצרי.