מז. "דרוויניזם חברתי" הוא שם כוללני למדע תיאורטי ולתוכניות עבודה (הנגזרות מהמדע התיאורטי) עם בני אדם – כפרטים, אך בעיקר כאוכלוסיות. ביטויים בולטים של רעיונות מסוג "דרוויניזם חברתי", המתורגמים למעשים, הם: גני חיות אנושיים (בהם הוצגו "שלבים באבולוציית האדם"), עיקור בכפייה של קהילות (שאינן ראויות להתרחבות) והשמדה של קהילות (שכלל אינן ראויות לתופס שטח בגודל כלשהו). מילות המפתח בניסוח רעיונות אלה, הלקוחות מהגדרתו של דרווין את התנאים שבהם הברירה הטבעית בשלב הראשון, מתאפשרת ובשלב השני, יוצרת תהליך "קווי" של התגלות המינים זה מזה, הם: "מגוון", "מאבק" ו"שרידות". בבסיס הרעיונות נמצאת הנחת היסוד שמין האדם הוא תוצר אבולוציוני ככל המינים ולכן, גם גבולות המין הזה, בדומה לגבולות המינים האחרים, "אמורפיים" או "אינם חד-משמעיים". במילים אחרות, בדומה לשאר המינים, גם למין הזה יש "גבול אוכלוסייתי" תחתון ו"גבול אוכלוסייתי" עליון. את הקשר בין הגבולות יש לעשות, כשם שהוא נעשה במינים אחרים, באמצעות מוטיב "הרציפות" או "המגמה" בשינוי במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים. על פי מדע זה, הגבול התחתון של מין האדם הוא גם הגבול העליון של מין אחר והגבול העליון של מין האדם הוא גם הגבול העליון של התהליך האבולוציוני בכללותו. המנעד בין הגבולות מיוצג, כשם שהוא מיוצג במינים אחרים, על ידי האוכלוסיות התת-מיניות (הגזעים השונים) המסתדרות מ"הנחות" (הקרוב ביותר למין המוצא) ל"עליון" (הרחוק ביותר ממין המוצא). מי שדגל ברעיונות מסוג "דרוויניזם חברתי", במאות התשע עשרה והעשרים, השליך באופן הבא: אם קטגוריית הזנים/גזעים היא קטגוריית המוצא של קטגוריית המינים (בניגוד לממצאים של הוגו דה-פריס ובהתאם למה שמקובל לחשוב עד עצם היום הזה), מדוע, אם כן, מין האדם צריך להיות יוצא דופן דרך כך שבני האוכלוסיות התת-מיניות שלו הם בני אותו המין – באופן חד-ערכי? עבור "הדרוויניסטים החברתיים" העקביות של "תיאוריה מדעית" היא מה שחשוב (אם כבר יש הסכמה עליה) ולא הרגשנות, אם היא עומדת בדרכה של התיאוריה. יש לציין שבזמננו הנטייה היא להחריג את מין האדם מהכללים האבולוציוניים החלים על מינים אחרים, מבחינת המשמעות המיוחסת להבדלים בין האוכלוסיות התת-מיניות. לאור זאת, לעובדה שניל דה-גראס טייסון (1958), אינטלקטואל אמריקאי ממוצא אפריקאי, הוא פרצוף פופולרי של תורת האבולוציה, ממגיניה הבולטים בזמננו, יכולה להיות פרשנות אחת מתוך שתיים: 1. הוא לא קרא את "מוצא המינים" ולכן, אינו מבין מה מסמלת תורת האבולוציה עבורו – נציג גבולי של מין האדם. גם ללא ההתחשבות בתקדים ההיסטורי. דרווין הרי לא צריך לכתוב במפורש ב"מוצא המינים" ש"ההבדלים הקולקטיביים", ברמת המאפיינים הפרטיים של תכונות המינים, בין האוכלוסיות התת-מיניות של מין האדם, אינם אלא עדות למוצא מין האדם במינים אחרים. די בכך שהוא כותב זאת במפורש על מינים אחרים. 2. טייסון לא מתייחס לתורת האבולוציה באותה הרצינות שבה הוא מעוניין, משום מה, ששומעיו התייחסו אליה. פרט מרכזי במיצוב תורת האבולוציה בזמננו הוא שמצד אחד, מין האדם אחיד מבחינת ערכו האבולוציוני, חרף ההתמיינות לאוכלוסיות התת-מיניות ומצד שני, העדות להבדלים בערכים אבולוציוניים אצל מינים אחרים, אינה אלא ההתמיינות לאוכלוסיות התת-מיניות. משום כך, לא נותרת בידינו הברירה זולת שתי האפשרויות שצוינו לעיל כסבר אפשרי להיות טייסון מגן בולט של תורת האבולוציה.
מח. סמל היות הפרוגרסיביסטים ההיברידיים בני זמננו ממשיכי דרכם של הפרוגרסיביסטים ההיברידים בני המאה העשרים, כמו גם סמל "הטעות הקטגורית הפרוגרסיביסטית ההיברידית" (העמדת ערכה המדעי של השערה מדעית על מופרכות אונטולוגיה שכלל אינה ממוצבת כמדע), הוא משפט הקופים של טנסי (1925). בשנה זו חוקק חוק במדינת טנסי האוסר על לימוד תורות העומדות בסתירה לאופן הופעת האדם עלי אדמות על פי המסופר בספר בראשית, במסגרת החינוך הציבורי. מנסחי החוק נשענו על העדר הסימטריה בין הבריאתנות, שאסורה ללימוד במסגרת החינוך הציבורי, כמדע, לתורות המנוגדות לה, המותרות (בשלב זה הדרוויניסטים והמנדליסטים עדיין מתחרים על ההגמוניה). האגודה לזכויות האזרח של ארצות הברית (ACLU) הסכימה לממן את הוצאות המשפט שאליו התכוונו להוביל עסקנים מקומיים מעיירה דייטון, שבמדינת טנסי, דרך שכנוע מורה מן השורה שילמד את תורת דרווין בבית ספר. מטרת הקונספירציה הייתה להגחיך חוק שלכאורה מגן על יסודות אמוּניים מפני המדע, דרך הגעה לאישום פלילי ולמשפט, על עצם לימוד המדע במסגרת החינוך הציבורי. לבסוף התקיים המשפט, בו הוטחו האישומים הרלוונטיים בג'ורג' סקופס, מורה בן 24 שהסכים לשתף פעולה, והוא הורשע בדין. היה זה המשפט הראשון ששודר ברדיו בשידור חי. המשפט זכה להתעניינות ציבורית, בכל ארצות הברית, שאינה נופלת מזו שלה זכה בישראל, שלושים ושש שנים מאוחר יותר, משפט אייכמן. לבסוף הושגה מטרת הקונספירציה ואף לימים ארוכים, עד זמננו. החוק אומנם בוטל רק בשנת 1967. אך היו למשפט גם השלכות מיידיות, כדוגמת פיצול בתנועה האוונגליסטית לזרם מרכזי וגדול של "מאמינים מודרניים" ולזרם שולי וקטן של "מאמינים כנאים". האחרון נשמר באופן הזה עד שנות ה-70. המשפט זכה להנצחה בספרות, בתיאטרון ובקולנוע. אף בזמננו "משפט הקופים" משמש כסמל המאבק של המסורות העתיקות במדע ובקדמה. לא אחת זכה להיכנס לפנתאון משפטי הסמל, מנציחי קריאת התיגר של החושך על האור, כדוגמת משפטיהם של ברונו (1600) וגלילאו (1633). הפרט המהותי לסמל התרבותי שהמשפט הזה נהיה, המתפקד גם כחוליה מקשרת בין הפרוגרסיביסטים ההיברידיים בני הזמן שבו התקיים המשפט לפרוגרסיביסטים ההיברידיים בני זמננו, הוא הספר שמתוכו סקופס לימד את אשר לימד. מדובר בספר נושא השם "ביולוגיה אזרחית-מצגת אתגרים" (1914) מאת המחבר ג'ורג' וויליאם האנטר. מאחר שממילא החוק שאסר ללמד אבולוציה במדינת טנסי התייחס רק לאבולוציית האדם, עלינו לחפש בספר, שמתוכו לימד סקופס את "המדע" הרלוונטי לנושא האסור בלימוד. אנו מחפשים ומה אנו מוצאים? את עליונות הגזע הלבן. כך האנטר מציע בספרו להתייחס לפרטים של מין האדם שאינם מדורגים גבוה לפי כללי האאוגניקה: "לו אנשים אלה היו בעלי חיים, היינו מן הסתם הורגים אותם כדי למנוע מהם להתרבות. ההומניות שלנו לא תאפשר זאת. אולם ביכולתנו להפריד בין הזוויגים שלהם בבתי מחסה ושאר מקומות, וכן ליישם שיטות למניעת נישואי תערובת ועל ידי כך למנוע מהם להמשיך ולקיים גזע כה ירוד ומנוון. פתרונות דומים נוסו בהצלחה באירופה ועתה הם מנוסים בהצלחה מסוימת גם במדינה זו." גם אם יטען הטוען שבספרו של האנטר מופיעה פרשנות שגויה של אבולוציית האדם על פי דרווין, האופיינית לתקופה שבה התקיים המשפט, אין זה משנה את העובדה שפרשנות זו היא מה שלימד סקופס את הילדים. כלומר, בכל אופן הוא לא לימד "מדע", הן מבחינת תפיסת המדע של הזמן ההוא, כאשר התקיים פיצול בקהילה המדעית בין הדרוויניסטים למנדליסטים, והן מבחינת תפיסת המדע בזמננו, בו מושלת הסינתזה החדשה (הניאו-דרוויניזם). מכך נובע שאם מישהו יטען היום שסקופס ממשפט הקופים לימד את ילדי דייטון "מדע", ניתן יהיה להאשים את אותו אדם בתמיכה ב"עליונות לבנה". שכן, שיפוט מעשים וצורות חשיבה מהעבר לפי נורמות מודרניות, הוא ממילא נורמה פרוגרסיביסטית מאוד מקובלת בזמננו.
מט. מה שהתקבע בתודעת הציבור הרחב כמדע, במחצית הראשונה של המאה העשרים, בין הייתר, גם הודות ל"משפט הקופים", לבסוף הוביל, במחצית השניה של המאה העשרים, ל"משפט אייכמן". על פי כן, מפתיעה הסלחנות הפרוגרסיביסטית על "המשגה של האנטר", המוחזק כמדע גם בזמננו, לעומת העדר הסלחנות על הפרקטיקה המשתמעת מהמדע הזה. הדבר דומה לכך שמבחינת הדמוקרטיות הליברליות של זמננו, לדוגמה, מצד אחד, החוק אוסר להוציא פיגוע התאבדות בכל סדר גודל ומצד שני, מגן על זכותו של האינדיבידואל להתבטא בכל אופן שיבחר, לרבות האינדיבידואל שבוחר להתבטא דרך הבטחת הנאה שאין כמותה, במשך כל חיי הנצח, למי שיבצע פיגוע כזה. ההבחנה הפרוגרסיביסטית בין מחשבות ודיבורים למעשים, בעלת הדגש על חשיבות המעשים (הפלט) לעומת טפלות המחשבות והדיבורים (הקלט), לעולם לא תעמוד למבחן כצידוק להכפתת המטריאליזם בכל מכל כל. אלא רק דרך העיסוק המוקפד בשאלה: "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס". נוכח תפיסת המציאות האלטרנטיבית למטריאליזם, האידאליסטית, בעלת ההתייחסות למעשים (הפלט) כתולדה שלעולם אינה אקראית, דהיינו כאל פקטור המשני בחשיבותו (מבחינה היררכית וכרונולוגית) למחשבות ולדיבורים (הקלט), עלינו לחפש "מחשבות ודיבורים" שאיתם הפרוגרסיביסט לא יוכל להשלים, מעין מקבילה ל"בדיחה על הנביא מוחמד". אם לא נמצא כאלה, אזי למטריאליזם או, לייתר דיוק, למטריאליזם הפוסט-דרוויני (המתכונת האנטי דואליסטית) יש זכות קיום!
נ. "הדרוויניזם החברתי" הפך את המושג "גזע", המשרת את יכולתנו להבחין בין פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות, בקבוצות של גנים פולימורפיים, למושג מֵסַוג לפי "מנעד איכותי". יש לא להתבלבל בין המושג "גזע" כקטגוריה לגיטימית ברמת הדיון האקולוגי או הגאוגרפי, למושג "גזע" כ"תווית איכות" המציינת "מיקום" על המנעד שבין בעל חיים (הקוף או, בשמו האחר, "האב המשותף לקופים ולבני אדם") ל"גרסה המתקדמת ביותר של מין האדם". בזמננו קיים מאבק במושג "גזע" כשלעצמו. אדם שחש אי נוחות עם המושג "גזע", למעשה עדיין חי בתוך "הדרוויניזם החברתי". אלא שלא ניתן מצד אחד, לחיות בתוך הדרוויניזם ומצד שני, לא לחיות בתוך "הדרוויניזם החברתי". מה שנשאר לעשות, במקרה והחיים עוברים בתוך הדרוויניזם, הוא להיאבק באופן תמידי ביסוד "הדרוויניסטי החברתי" שבך (בהנחה והנך חש, מאיזושהי סיבה, אי נוחות נוכח האפשרות שבני גזעים אחרים הם "בדרגת אנושיות" שונה משלך). אומנם, מבחינה אקולוגית או גאורגרפית אין "גזעים טהורים". אולם בהחלט יש "גזעים".
נא. במאה העשרים "גני חיות אנושיים" עמדו בערים כמו מילאנו, ניו יוק, ורשה, בריסל, אנוורפן, פריז, המבורג, פורטו, יוהנסבורג, אמסטרדם, לונדון, אוסלו, ברלין, מרסיי, ברצלונה ועוד. מיליוני לקוחות מרוצים אינם טועים. איני מבין את הדרוויניזם במנותק מהדרוויניזם החברתי, הן את הדרוויניזם המוקדם והן את הדרוויניזם של הסינתזה החדשה, אלא רק דרך ההתייחסות ל"מעורבות הרצון" בניתוק הזה. ההיסטוריה של הדרוויניזם במאה העשרים מחולקת לשני שלבים. בשלב הראשון (1900-1945), אושוויץ ושתי מלחמות עולם עושים יחסי ציבור לא טובים לדרוויניזם ובשלב השני (1945-זמננו), הדרוויניזם החברתי לבדו לוקח על עצמו את כל האחריות על האירועים שגרמו להופעת יחסי הציבור הלא טובים. משום כך, בזמננו, מצד אחד, ההבדלים בין הגזעים של מין האדם, כאמור, אינם מלמדים על המעבר בין המינים (ממצב של מין שאינו מין האדם למצב של מין האדם) ומצד שני, ההבדלים בין הגזעים (הזנים) של מינים אחרים הם בדיוק הראייה למעברים בין המינים. באופן בלתי נמנע "הניתוק" הזה יִצוֹר דיסוננס אצל הדרוויניסט האדֵפט בהתייחסות שלו לתורת יסוד זהותו. חברות התרופות הן שיצאו הנשכרות הגדולות מהניתוק בין הדרוויניזם לדרוויניזם החברתי, וכן מאופן חלוקת האחריות לאירועי המאה העשרים הגדולים בין השניים.
נב. תסמין נוסף של יחסי הציבור הלא טובים של הדרוויניזם, בעקבות אושוויץ ושתי מלחמות עולם, הוא "מופעים" במישור המדיני הפורמלי, מהסוג שבשנות העשרים והשלושים היו נתפסים כחזרה לארכאיות וּודאי נדחים על ידי חוגים מלומדים. לעומת זאת, מיד לאחר נפילת הפשיזם באירופה, "מופעים" אלה תפסו את מקומם כאות לשלב מתקדם בהתפכחות, ביחס לשלב אחד בדיוק אחורה. הכוונה ל"מופעים" כדוגמת עליית המפלגה הדמוקרטית-נוצרית של איטליה (1943), עליית המפלגה הדמוקרטית-נוצרית של גרמניה (1949), עליית המפלגה הדמוקרטית-נוצרית של צרפת (1944) ושיקום הכנסייה הרוסית בברית המועצות (1944-1948). בשנים אלה, בברית המועצות, הונהגה ביחס לכנסיה הרוסית סולידריות שהתבטאה בפתיחה מחדש של מאות כנסיות. מדיניות זו עמדה בסתירה למדיניות הרדיפה שהונהגה אחרי מהפכת אוקטובר בשנת 1917 וכן בסתירה למדיניות שבאה לאחר שנת 1948, כאשר רדיפת הכנסייה במידה רבה התחדשה. רק בשנת 1956 אוּמץ בחוק המוטו החדש של האומה האמריקאית "באל נשים מבטחנו" שהחליף את המוטו "מתוך רבים אחד" (מתוך אומות שונות או אתנוסים שונים, אומה אחת), ורק בשנת 1957 המוטו החדש שולב בגרפיקה של הדולר האמריקאי. מה קרה? למה עכשיו? אין הוא שבעת החדשה מגמת ההתחלפות של "המחשבה על אלוהים", כיסוד זהותנו (המשליכה אוטומטית על משמעות המושג "מדינה"), ב"חשיבה ביקורתית" אקספוננציאלית, כפי שמלמדים הדרוויניסטים האפולוגטיים? התשובה מצויה בגוף השאלה: "החשיבה הביקורתית" בדיוק היא שהובילה לתפנית במיצוב המושג "מדינה" אחרי אושוויץ. עד אושוויץ, באמת מיצוב המושג "מדינה" לא נטה אל האלוהות אלא מהאלוהות (לעצמאות מאלוהות, בשם המדע). בתת המודע הקולקטיבי של המערב עדיין זעקו האבלות, מעשה ידי הממסד הדתי כמשולב בניהול המדינה, שנגרמו למקרה הפרטי שמפאת תמימותו, או לאו דווקא, "חשב אחרת". היחס לדת, בקרב חוגים מלומדים במאה העשרים, בכל מדינות הלאום המערביות, עד זמן מלחמת העולם השניה, הוא כאל שיטת ארגון שקופה וארכאית הנמצאת בתהליך ספונטני של העלמות (מה שמכונה במסורת היהודית "ירידת הדורות"). אחרי מהפכת אוקטובר, ההבדל היחיד, מבחינת היחס לדת בין ברית המועצות למערב היה שבברית המועצות הנהיגו את מדיניות "הזירוז האקטיבי" של תהליך ההעלמות הספונטני של הדת. בעוד שבמערב לא מצאו כל צורך להתערב בתהליך הזה. בכל אופן, המראות מזמננו של חברי סגל אקדמי דתיים, כעקרון מהפקולטות למדעים מדויקים, כלל לא היו חלק מהנוף האוניברסיטאי בתקופה זו.