יט. השינוי בתנאי הסביבה אינו חייב להתקיים בשלימותו בתקופת חיים של מספר דורות ולהיות "הדרגתי". הוא גם יכול להתקיים בשלימותו בתקופת חיים של דור אחד ולהיות "מידי". אוכלוסיות שבגורלן נפל להתמודד עם שינוי מידי, התגלו כבעלות כושר הסתגלות גם אליו. אומנם, במצב כזה "אוכלוסיה" תחווה "שוק הסתגלותי" ועשויה להצטמצם אף בעשרות אחוזים. אך כל עוד מדובר בשינוי בתנאי הסביבה שאינו מפר באופן יסודי את סביבת המחייה של המין, כדוגמת סביבת "מי-ים" במקרה של "דגים", צמצום האוכלוסיה לא ישיג את האפס. ההסבר לכך הוא הדריכות התמידית של המצב ההטרוזיגוטי להתמודד עם כל שינוי בתנאי הסביבה שיופיע, מתוך "המגוון הפוטנציאלי" של האתר הגאוגרפי הנתון. "הקנון הדרוויני" הוא גילוי של חוקיות הקושרת בין גנטיקה לגאוגרפיה. חוקיות זו מתבטאת, כאמור, בירידה בשיעור פרטים בעלי "מאפיינים פרטיים" שלהם תאימות נמוכה לתנאי הסביבה ובעלייה בשיעור פרטים בעלי "מאפיינים פרטיים" שלהם תאימות גבוהה לתנאי הסביבה. כמיטב המסורת של הקורס "גנטיקה של אוכלוסיות", ההתמקדות בחישוב שינויים החלים בשכיחויות אללים, במקום ההתמקדות בחישוב שינויים החלים בשכיחויות גנוטיפים או קומבינציות של גנוטיפים, במטרה לקדם את הבנתנו את הקשר בין "הקנון הדרוויני" של ההשתנות ההסתגלותית להסתגלות בפועל, תמוהה אם אנו מניחים שהמחקר הנעשה בדרך זו, אינו קיים לשם עצמו. סטודנטים בוגרי הקורס "גנטיקה של אוכלוסיות" מדמיינים שינויים בשכיחויות אללים שאינם קשורים זה לזה ובכך מוצאים "הסבר" לשינוי במידת התאמת האוכלוסיות לתנאי הסביבה. "דמיון" זה הרי רק מרחיק בין החוקיות, שלפיה חלה ההסתגלות, להבנתה.
כ. המצע של הברירה הטבעית הוא גנים ש"קיימים בהווה" או "מבעוד מועד" ולא גנים ש"נוצרים כתוצאה משכפול לא תקין בעת המיוזה, בהתחלקות לתאי נבט או בהתחלקות של תאי גזע עובריים". הברירה הטבעית אינה יכולה להיות מובנת. אלא בכפוף לתנאי שבו גנים "נדרשים" אינם מופיעים יש מאין וגנים "מכשילים" אינם נפלטים מהמין. לא במקרה האללים (גרסאות הגנים) המקודדים לאותה פונקציה (מופיעים באותו לוקוס) נחלקים לשתי משפחות, אשר בניהן נבדלים אלה מאלה הן בהטיית הפונקציה לערך מסוים והן ביחסי הדומיננטיות שלהם אלה ביחס לאלה: משפחת האללים הדומיננטיים ומשפחת האללים הרצסיביים. חלוקה זו חיונית לכך שההתאמה לתנאי הסביבה תתממש בהדרגה, בתקופת חיים של מספר דורות וללא הצורך באיבוד גנים ברמת המין. אם היו קיימים רק גנים דומיננטיים, התאמה כזו לא הייתה מתאפשרת ואוכלוסיות היו חדלות מלהתקיים במלואן עם הופעת שינויים כלשהם בתנאי הסביבה. תרומתו של דרווין למדע ניכרת בכך שהיה הראשון לזהות את הקשר בין השינויים המחזוריים בתנאי הסביבה לחלוקת הגנים (בעלי האללים) לשתי המשפחות. ניתן לומר שקשר זה מלמד על מעין "ידע מוקדם" של המאגר הגנטי היציב, של כל מין בנפרד, על המגוון הפוטנציאלי של תנאי הסביבה הרלוונטיים למחייתו של כל מין בנפרד. זיהה דרווין דבר בטבע ולא הבין מה זיהה. ממצאו הגדול של דרווין הוא שהגנום מתאים לכוכב הלכת, ברמת תכונות המינים שאינן משתנות וברמת המאפיינים הפרטיים של תכונות המינים, המשתנים, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. "ההשתנות ההסתגלותית", ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, חיונית לכך שהגנום יתמיד בקיומו חרף שינויים בתנאי הסביבה החלים, כעקרון, מפאת התחלפות עונות השנה ו/או קווי הרוחב. הגנום של המינים מתאים לכוכב הלכת כשם שיחס הגזים באטמוספרה מתאים למערכות הנשימה, אברי המין הזכריים מתאימים לאברי המין הנקביים ואחוז המלח בים מתאים לדגים. העולם הוא שעון אחד גדול. אין "סתמיות" בטבע. כך מלמד המדע. יכולה להיות רק "סתמיות" זמנית, עד שתתברר התכליתיות של הפרט הנראה כ"סתמי" לכאורה. תאימות הגנומים לכוכב הלכת, שעליה בישר דרווין (גם אם זה לא בדיוק מה שהוא התכוון לבשר), היא בסך הכל מקרה אחד מתוך אין ספור של היחס התכליתי בין דבר לדבר המתקיים בטבע. זו אומנם קביעה שמבוססת על "ידע אינדוקטיבי מסוים" ולכן, יש להיזהר בה מאוד. אלא שאני חושב שניתן כבר לומר שלקביעה כזו יש בסיס טוב בסך הכל. אם תהליך התפתחות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים אינו מהעולם הזה, בהנחה ומה שהוא מתבסס עליו זה השינוי בשכיחויות גנוטיפים הַחַל בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, מה נאמר על תהליך התפתחות הדומם הַחַל גם הוא, כך נאמר, כדרך התפתחות "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו"? רעיון מוצא המינים זה מזה, כלומר, שהסוס אינו מוליד סוס לעולם ועד, עובר כחוט השני בעולם התרבויות מקדמת דנא, בעצימות ובתפוצה נמוכות עד נמוכות מאוד. למרות שהקשר בין נותן המלוכה במאה התשע עשרה – הדרוויניזם למקבלה – רעיון מוצא המינים זה מזה, יצלע כבר מראשית הדרך, הדבר לא ישליך על העצימות והתפוצה ההולכים וגדלים, שלהם רעיון מוצא המינים זה מזה יזכה בחברות מדעיות במאה העשרים, מלונדון ועד טוקיו (הלוביזם של הדרוויניזם התגלה כאפקטיבי ללא התלות בתהליכים הריאליים המתרחשים במדע). על ידי כך תקום במאה העשרים ציוויליזציה שלא נראתה כדוגמתה מעולם – היא "הציוויליזציה הדרווינית" (פשיזם קומוניזם ליברליזם). זו ציוויליזציה לכל דבר! היא כוללת "תיעדוף בפילוסופיה", הגדרות מקוריות למושגי הזכות, החובה, הצדק, המדינה והאדם, שירה ומחול. אולם, מה שמייחד אותה יותר מכל דבר אחר הוא ההגדרה המקורית למושג "חיים" שהיא מקדמת. את ההגדרה למושג חיים ש"הציוויליזציה הדרווינית" מקדמת, ניסח קרל סייגן (1934-1996), פיזיקאי ואסטרונום יהודי-אמריקאי. חשבתי שאולי בקרב כהני הדת של "הציוויליזציה הדרווינית" לא אמצא יהודים או שאגלה שתפקידם ככאלה זניח. אולם, גם כאן, כמו בכל תחום מקצועי אחר, שיעור היהודים אומנם נמוך, אך תפקידם משמעותי ביותר. קרל סייגן הוא אחד משני הדרוויניסטים היהודים שהם מהדרוויניסטים המשפיעים ביותר על החשיבה האבולוציונית בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה. השני הוא סטיבן ג'יי גולד (1941-2002). בו נעסוק בהמשך, כשנעסוק ב"תיאוריית שיווי המשקל המקוטע". בשנת 1994 ועדה מיוחדת מטעם סוכנות החלל האמריקאית NASA אימצה באופן רשמי את ההגדרה למושג "חיים" שקרל סייגן הציע מספר שנים קודם לכן. נוסח ההגדרה הוא: "ישות כימית משתכפלת המסוגלת לעבור אבולוציה דרווינית". הצורך בהגדרה כזו הופיע על מנת שיהיה ברור לכולם מה בדיוק מחפשים כשמחפשים "חיים", בעולם הזה ומחוצה לו. הגדרה זו לוקה בחסר משום שאם יתגלה מין, בעולם הזה או מחוצה לו, המתאפיין בווריאביליות נמוכה ואולי אף אפסית, נתקשה ואולי אף לא נוכל, על פי ההגדרה למושג "חיים" שסוכנות החלל האמריקאית אימצה, לשייכו לקטגוריה "חיים". הברדלס הוא דוגמה למין שניתן לומר עליו שאינו עובר או עובר בקושי "אבולוציה דרווינית" והוא עדיין "חי" לגמרי. במקרה שלפנינו במושג "אבולוציה דרווינית" הכוונה כמובן ל"החפפה הדרווינית" (בין השינוי במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, הנראה בעין, בתכונות הפנוטיפיות בלחץ הסביבה, הַחַל דרך שינוי בשכיחויות גנוטיפים, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, לשינוי במורפולוגיה או בפיזיולוגיה דרך סדרות של מוטציות תורשתיות, עד כדי הופעת איברים ומינים). "ההחפפה הדרווינית" היא אבן היסוד של הנרטיב המטא-אונטולוגי או "מיתוס הבריאה" בשלימותו של "הציוויליזציה הדרווינית", מהנקודה הסינגולרית ועד ההומוספיאנס (בקרב הפוזיטיביסטים הלוגיים והסטרוקטורליסטים ידוע כמב"מ=מיתוס הבריאה המטריאליסטי). המקטרגים נגד "הציוויליזציה הדרווינית" יומרו שהיא היא בעלת הרקורד של מחנות עבודה, מחנות השמדה, סירוס כפוי, שוויון כפוי חוצה כישירים, תרבות הצריכה לשמה, יוקרת השירות הצבאי כתוכן לאומי עיקרי (מה עשית בצבא?) ועוד, אשר בשלביה האחרונים כבר מתחילה להתוות את העיסוק במגדר ובמיניות כעיסוק בארכיטיפ החשוב ביותר של מושג החירות. המגינים על "הציוויליזציה הדרווינית" יומרו דברים אחרים. אותם אין טעם לפרט. הם מושמעים דרך ערוצי ההסברה האוטוריטריים הפורמליים דרך קבע. המקטרגים המוכרים והידועים נגד "הציוויליזציה הדרווינית" עצמם אינם מגיחים מתוך איזשהו "ואקום ציוויליזציוני". גם להם יש "מטען תרבותי" ו"מצע ערכי" בשפע להציע. אולם, איני חושב שיש מה להתעכב על "האלטרנטיבה השניה" (ידועה בשימות: "מוסד הנבואה" ו"עבודת אל מדבר"). אחרים, לפני, התעכבו מספיק – משפינוזה, ולטר ותומאס פיין, דרך מרקס, וובר ודרקהיים ועד לנין, שולמית אלוני ויגאל בן-נון. מי שרוצה, יכול לתבוע בים הביקורת. בהמשך תהיה התייחסות ביקורתית מסוימת ל"אלטרנטיבה השניה", לשם הקונטקסט בהצגת דברים מסוימים. אולם, ביקורת זו אינה מענייננו העיקרי, מסיבה אחת פשוטה: זמננו אינו זמן הקדנציה של "האלטרנטיבה השניה". זמן זה הסתיים באופן רשמי במהפכה הצרפתית בסוף המאה השמונה עשרה. "האלטרנטיבה השניה" עדיין עמוק באופוזיציה, דה-פקטו, בכל מדינות הלאום המערביות. זמננו הוא זמן הקדנציה של "השמאל המטריאליסטי" (שולט בפועל, בזמננו, באקדמיה, בתקשורת, במערכת הבנקאית, בתעשייה, במנגנוני הביטחון, בצבא ובחינוך). אם כן, במה שיקר לריבון המעודכן לזמן הווה עלינו לעסוק ולא במה שיקר לריבון המעודכן לזמנים אחרים. הרי זו מהותה של "החשיבה הביקורתית" פֶרְ-סֶה.
כא. הרושם שהתהליך "הרציף" או "המגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, עשה על הציוויליזציה המערבית, על האגף הפרוגרסיבי שלה, לייתר דיוק, וגם אז, לא לגמרי על כולו, התגלה כחסר תקדים מבחינת השפעתו על תהליכי קבלת החלטות. לכאורה, דְבַר הימצאות "תהליך" בטבע, הכרוך בחוקיות, לא אמור להפתיע. אלא שמה שנמצא כאחראי לרושם המיוחד הוא שני דברים: 1. החוקיות החדשה נמצאה כמתבטאת בקשר בין שני עולמות שלא נראה כאילו הקשר בניהם מתחייב מכל אחד מהם בנפרד: סביבת המחייה ברמת כדור הארץ ומכלול התכונות הפנוטיפיות של כלל המינים הדיפלואידיים. 2. זוהתה תופעת "רציפות" או "מגמה" ספונטנית, במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, הכרוכה בחוקיות, מחוץ לעולם הפרט. עד דרווין, תופעת "הרציפות" או "המגמה" הספונטנית, במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, הכרוכה בחוקיות, הייתה מזוהה עם חיי הפרט בלבד (מרגע ההפריה ועד למותו). משמעות המהפכה בחשיבה שחולל דרווין (המהפכה הדרווינית באפיסטמולוגיה) היא שבנוסף לשאלת "חיי הפרט", תופעת "הרציפות" או "המגמה" הספונטנית החלה לשמש פתרון לעוד שתי שאלות: 1. שאלת מוצא המינים, שבה ורק בה עוסק הספר "מוצא המינים". ב"מוצא המינים" כתוב במפורש שעולם המינים הגדול התגלה, דרך הברירה הטבעית, מתוך מספר מועט של "מינים ראשונים" שבעצמם לא התגלו מתוך מינים אחרים שקדמו להם. 2. שאלת מוצא החיים. דהיינו שאלת מוצא "המינים הראשונים" שמהם התגלה עולם המינים הגדול (בתהליך הברירה הטבעית). החלת תופעת "הרציפות" או "המגמה" הספונטנית גם על שאלת מוצא החיים, היא כבר תוצאה של "סחרור אינרטי" שאליו הגיעו הדרוויניסטים (דורון לנצט), בשל הימורם על הפוטנציאל הגלום בתהליך הברירה הטבעית, על פי דרווין, כמתאר ממילא את המציאות.
כב. כאמור, דרווין לא היה הראשון ששיער שמוצא המינים זה מזה. אלא הראשון שהעמיד השערה זו על תופעת "הרציפות" או "המגמה" הספונטנית, במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, שזוהתה מחוץ לעולם הפרט. במחצית השניה של המאה העשרים, מסוף שנות השישים, לייתר דיוק, תופעת "הרציפות" או "המגמה" הספונטנית תחרוג גם מתחום ההגות בשאלת מוצא המינים ובשאלת מוצא החיים ותחל להיות מוחלת גם על תהליך הופעת הדומם והשתנותו. מתוך שתי התיאוריות הקוסמולוגיות שקמו לתאר את היקום במאה העשרים: מודל העוגה התופחת ומודל הרגל הקרושה, עד סוף שנות השישים רוב הקוסמולוגים עדיין אחזו במודל הרגל הקרושה. דווקא בסוף העשור שבמהלכו הלך והתחזק הרושם שלהשתנות ההסתגלותית הדרווינית אחראיים צירופים שונים וייחודיים, במידה מסוימת ברמת הפרט ובמידה מסוימת אחרת ברמת האוכלוסיה, של אותם הגנים בדיוק לאורך כל שרשרת הדורות (תהיה אורכה שתהיה), החל להתקבל עוד ועוד בקרב הקוסמולוגים מודל העוגה התופחת. הן פתרון שאלת מוצא החיים והן פתרון שאלת הופעת הדומם והשתנותו, המתיישבים, לכאורה, עם תופעת "הרציפות" או "המגמה" הספונטנית, משניים, מבחינה היררכית וכרונולוגית, לפתרון שאלת מוצא המינים זה מזה. זאת משום שפתרון שאלת מוצא המינים זה מזה הוא היחיד מבין "שלושת הפתרונות" המסתמך על תופעת "רציפות" או "מגמה" ספונטנית (שזוהתה מחוץ לעולם הפרט) הנראית בעין.
כג. ממצאי גרגור מנדל, בן תקופתו של דרווין, גם התייחסו לדינאמיות במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים בעת הורשתם. ממצאים אלה נעמדו בסתירה לתורת דרווין בשני מובנים: 1. "חזרתיות" במופע "המאפיינים הפרטיים" בשרשרת הדורות (אפון ירוק מוליד אפון צהוב, אפון צהוב מוליד אפון ירוק). 2. "העדר הדרגתיות" במעבר "המאפיינים הפרטיים" מדור לדור (אפון ירוק בתרמיל חלק מוליד אפון צהוב בתרמיל גלי). משום כך, החל משנת 1900, עת תחילת ההכרה העולמית בחשיבות עבודתו של מנדל, עלה המתח בקרב אנשי המקצוע (שהתאחדו סביב הרעיון העקרוני שמוצא המינים זה מזה), על רקע חוסר ההתיישבות של ממצאי מנדל עם תורת דרווין, עד כדי הופעת שני מחנות: הדרוויניסטים והמנדליסטים (ביומטריקאים ומוטציוניסטים). עובדה היסטורית היא שאופן ההתמודדות הראשונית של החשיבה הביקורתית עם העמידה בסתירה של ממצאי מנדל לתורת דרווין, הייתה ההתפלגות של עצמה. בשנים הבאות שני פלגי החשיבה הביקורתית יכרסמו זה בזה, כמקובל במקרים כאלה, עד שלא יוכלו לעמוד עוד האחד מול השני באירוע מכונן אחד, בו נדון מיד.
כד. האוניברסיטאות שבהן שלטה גישת הדרוויניסטים, במחצית הראשונה של המאה העשרים, הן: 1. יוניברסיטי קולג' לונדון, בה פעל הדרוויניסט קרל פירסון, שבין הייתר היה "גזען מדעי" וסוציאליסט. מוסד זה הפך למרכז ההתמקדות בגישה הסטטיסטית של פירסון, לפיה נמצא מתאם בין שינויים בתנאי הסביבה לשינויים בתכונות הפנוטיפיות של המינים, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. בשלב זה הדרוויניסטים ראו במתאם, שהוכח על ידי פירסון, את הראיה המרכזית לרעיון השתנות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים. 2. אוניברסיטת קיימברידג', בה פעל הדרוויניסט רונלד פישר. גם הוא היה "גזען מדעי". במוסד זה פישר פיתח את רעיון הזיקה בין "השתנות רציפה" בתכונות הפנוטיפיות של "תכונת מין מורכבת" לחוקי התורשה המנדליים, הפעם ללא קשר מחייב לשינויים בתנאי הסביבה. 3. אוניברסיטת אדינבורו, בה פעלו הדרוויניסטים רפאל ווילדון ודארסי תומפסון. הם קידמו את "הגישה הדרוויניסטית" באופן כללי. המאחד בין החוקרים מקבוצה זו הוא ההכרה בקשר בין ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית, הנראית בעין, ליכולת להחיל עליה חישובים מתמטיים. ואכן, ההנחות, החיזויים והממצאים של חוקרים מקבוצה זו הסתדרו עם המציאות. אולם, מה באשר למסקנות? הציבור הרחב אינו מכיר את החברי האלה. אבל מכיר את ריצ'ארד דוקינס. זאת משום שהחברי האלה ראו בשינויים, החלים בלץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, בשל שינויים החלים בתפוצת גנוטיפים או קומבינציות של גנוטיפים החולקים/חולקות ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים, את הראיה הבלעדית להשתנות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים. המושג "מוטציה תורשתית" לא התקיים בלקסיקון שלהם. זאת משום שלא מצאו כל היגיון ברעיון "המקריות המסודרת של הופעת המוטציות התורשתיות בשרשרת הדורות – עד כדי הופעת איברים ומינים". "ריצ'ארד דוקינס" הוא כבר משהו אחר לגמרי... החברי האלה הם מדענים מהתקופה שבה עמד "גן חיות אנושי" כמעט בכל עיר גדולה בכל העולם המערבי. האוניברסיטאות שבהן שלטה גישת המנדליסטים הן: 1. אוניברסיטת אמסטרדם, בה פעל המנדליסט הוגו דה-פריס. 2. אוניברסיטת קולומביה, בה פעל המנדליסט תומאס האנט מורגן. שם נמצא "חדר הזבובים" המפורסם של מורגן, המהווה אבן דרך בחקר הגנטיקה. 3. אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, בה פעל תומאס האנט מורגן לאחר שעבר אליה מאוניברסיטת קולומביה. להוגו דה-פריס ולתומאס האנט מורגן תוקדש תשומת לב מיוחדת בהמשך.
כה. הדרוויניסטים דגלו ברעיון שהמופע הנקודתי במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים הוא אירוע חולף מתוך סדרת מופעים. "הסדרה" מציינת תהליך "רציף" או "מגמתי" והמופע הנקודתי שלה הוא "פרק" בתולדות תכונות המינים. באשר לתכונות המינים, גם הן משתנות ומתחלפות באופן תמידי, עד כדי הופעת מינים חדשים. המנדליסטים דגלו ברעיון שהמופע הנקודתי במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים כלל אינו רלוונטי לדיון בשאלת מוצא המינים. למאפיינים הפרטיים של תכונות המינים, המנדליסטים התייחסו כאל "תולדה" של תכונות המינים. לדידם, גם אם הסיבתיות לשינויים במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים אינה ברורה לעת עתה, אין ביכולתם של שינויים אלה ללמד מושג על אופן הופעת תכונות המינים. ביסוד שיטת המנדליסטים ניצבה ההנחה שהאחרונים (תכונות המינים) קודמים לראשונים (המאפיינים הפרטיים של תכונות המינים) מבחינה היררכית וכרונולוגית: תכונות המינים יציבות חרף שינויים החלים בתנאי הסביבה והמאפיינים הפרטיים של תכונות המינים משתנים בהתאם לשינויים החלים בתנאי הסביבה. לפיכך, התחלפות תכונות המינים, עד כדי התחלפות המינים עצמם, אינה יכולה להיות "רציפה" או "מגמתית" אלא "חדה" או "בדידה". לפי שיטה זו, תכונות המינים מייצגות בכל רגע נתון "קפיצה" דרך מוטציה, כחלק מתהליך כלל-עולמי אחד ויחיד של הופעת מינים חדשים דרך מוטציות. מאחר והמנדליסטים ראו במוטציה את הסיבה להבדלים בין המינים, היה בעיניהם לאבסורד להניח שמוטציות מתרחשות באופן מסודר, תוך הצגת "רציפות" או "מגמה" (נוכח העדר דוגמאות להמוני רצפים "נכשלים" לצד מיעוט של רצפים "מצליחים"). לטענת המנדליסטים, כשם שבניסויו של מנדל אפון ירוק מוליד אפון צהוב כבר בדור הילדים (ב"קפיצה" מעל איזשהו "צבע ביניים"), כך גם "הכנף" הופיעה "בקפיצות" (מוטציה א' בדור A=שלד, מוטציה ב' בדור B=רקמת שריר, מוטציה ג' בדור C=כלי דם, מוטציה ד' בדור D=מערכת עצבים וכו'). לא דייקתי בדוגמה שנתתי. לטענת המנדליסטים "הכנף" בשלימותה הייתה "הקפיצה". היום ברור שהדרוויניסטים התרשמו מתורשה ברמת תכונות המין הרב-גניות ואילו המנדליסטים התרשמו מתורשה ברמת תכונות המין החד-גניות.