קפה. המיון לשלושת האפשרויות של משמעות צמד המילים "שינוי גנטי", הלקוח מתוך ההגדרה הפורמלית של המושג "אבולוציה" בזמננו, אקוטי למעמד שבו אדם נדרש למענה לשאלה, בסגנון העממי, "האם אתה מאמין באבולוציה". מיון זה אקוטי באותה מידה ביחס לשלושת הצדדים המעורבים במעמד זה – השואל, הנשאל והעד. המושג "אמונה", במקרה שלפנינו, לא יכול להתייחס לשינוי בשכיחויות גנוטיפים בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, המתבטא בשינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, כשם שהוא אינו מתייחס לכוח המשיכה או לאור היום. באותה מידה, המושג "אמונה" גם לא יכול להתייחס להתפתחות הפרט. כל אדם לא רק שרואה "התפתחות" זו במו עיניו, אלא שהוא בעצמו התפתח כך. שאלת האמונה ביחס לשתי האפשרויות האלה של "השינוי הגנטי" אינה יכולה לתפקד כהבחנה בין ציוויליזציות או קוגניציות, כשם שהמדע בכללותו אינו עושה כן. אלא ששתי הציוויליזציות או הקוגניציות הינה הן לפנינו ומיוצגות, באופן שאותו לא ניתן לפספס, על ידי יובל נח הררי מזה וישראל אומן מזה. לכן, רק לסדרת מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגה שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, עד כדי הופעת איברים ומינים, יכולה להיות הכוונה במושג "אבולוציה", הלקוח מהשאלה, בסגנון העממי, "האם אתה מאמין באבולוציה". אחרת, מה הטעם בתהייה האם אדם זה או אחר "מאמין באבולוציה"?
קפו. הפרוגרסיביזם ההיברידי והטרדיציונליזם הנבואי אינם מתקיימים במאה העשרים ועד זמננו כתופעות פרטיות ופנימיות של קטגוריות כגון "עם" או "מדינה". אלא העמים והמדינות, על אופיים ודרכם המלאים, במאה העשרים ועד זמננו, הם קטגוריות תולדה של הדינאמיקה ביחסים בין הפרוגרסיביזם ההיברידי והטרדיציונליזם הנבואי. משום כך, הדיון במשמעות צמד המילים "שינוי גנטי", הלקוח מתוך ההגדרה הפורמלית של המושג "אבולוציה", בזמננו, באופן יסודי נוגע לגורלו של כל אדם שחי כאן ועכשיו. זאת משום שדיון זה הוא המפתח להבנת החַיִץ בין שתי הציוויליזציות או הקוגניציות, המיוצגות, כאמור, על ידי יובל נח הררי מזה וישראל אומן מזה. במילים אחרות, הדיון בכל סוגיה נקודתית, החל משנת 1900 לכל המאוחר ועד זמננו, במדינאות, בנושאי דת ומדינה, ביחסים בין לאומיים, בתרבות ובכלכלה אינו מתחיל או אינו יכול להתחיל אלא בדיון בשאלה: "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס" או, במילים אחרות, בשאלה: "האם יש בכוחו של השינוי "הרציף" או "המגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, המתקיים דרך שינוי בשכיחויות גנוטיפים בלחץ הסביבה, ללמדנו על קיומן של סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות "רציפות" או "מגמה", כקטע מתהליך שבו מופיעים איברים ומינים".
קפז. אם דרווין הוא אבי "עקרון השכלול" או "עקרון ההתאמה" כמי שהראה את הקשר בין השינוי "הרציף" או "המגמתי" במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים לשינויים בתנאי הסביבה, אזי אבי "עקרון היציבות" או "עקרון ההתמדה", כמי שיראה את "העדר שינויי המעבר הבין-מיניים", חרף שינויים החלים בתנאי הסביבה, צריך להיות פוליאונטולוג כלשהו – אדם שחוקר את ההיסטוריה של עולם המינים בפרספקטיבה של אלפי ומאות אלפי דורות. האמת היא שיש שני פוליאונטולוגים כאלה והם סטיבן ג'יי גולד ונילס אלדריג', מי שניסחו יחד את תיאוריית "שיווי המשקל המקוטע" (1972). בניגוד לדרווין, בתיאוריה שלהם הם קושרים את רעיון "שיווי המשקל" ל"תכונות המינים" (סנפירים-ים, גפיים-יבשה) ולא ל"מאפיינים הפרטיים של תכונות המינים". הם גם לא יכולים אחרת מפני שככלל, פוליאונטולוגים לא מקבלים מושג מהממצאים שלהם על מצב הרקמות הרכות. בהתבסס על שלדים שנמצאו בכל העולם, גולד ואלדריג' ניסחו תיאוריה שאומרת ש"שינויי המעבר הבין-מיניים" מתרחשים ב"פעימות קצרות" שקוטעות "רצף ארוך של יציבות". מאחר וכך, "פעימות" אלה לא מספיקות להשאיר עקבות וזו בדיוק הסיבה, לדעת גולד ואלדריג', לכך שלא קיימות עדויות ל"שלבי מעבר" בממצאי המאובנים. שני שיעורים מלמדת תיאוריה זו. שיעור מס. 1: שיווי משקל עם הסביבה ברמת תכונות המין לא רק שיכול להיקטע אלא נקטע בפועל. הוא אינו חוזר לעצמו עוד אלא מתחלף בשיווי משקל מסוג חדש. כל זאת בתקופת חיים של דורות בודדים. האם בתקופת חיים של דורות בודדים דווקא משום כך שקיימים גורמים אובייקטיביים כלשהם שאחראיים לכך? לא! בתקופת חיים של דורות בודדים דווקא משום כך שאין "שלבי מעבר" משביעי רצון בממצאי המאובנים. ומדוע מלכתחילה אין "שלבי מעבר" משביעי רצון בממצאי המאובנים? האם משום כך שאין סיבה נראית לעין שבכלל יהיו כאלה? לא! משום כך שתהליכי המעבר הבין-מיניים מתרחשים בתקופת חיים של דורות בודדים. שיעור מס. 2: מוטציות תורשתיות לא מצטברות בתהליך הברירה הטבעית מאפס לידי "מסה", תוך הצגת "רציפות" או "מגמה", בצעדים קלים ובפרקי זמן בלתי נתפסים, כדעת האבולוציוניסטים המוטציוניים (הזרם המרכזי). אלא בפרקי זמן קצרים ונתפסים בהחלט, כדעת סטיבן ג'יי גולד ונילס אלדריג', האבולוציוניסטים העל-מוטציוניים, כנראה, או משהו כזה...
קפח. קיים ניגוד מלא באופי הניבוי של הממצאים בין הפוליאונטולוגים האבולוציוניים לאבולוציוניסטים המוטציוניים. הראשונים, על רקע התמודדותם עם הפער בין הבנתם של מה שצריך היה להימצא לבין מה שנמצא בפועל, מנבאים "שינויי מעבר בין-מיניים" מהירים וקצרים, שהם כאיים בים של יציבות. על כן, הממצא הפורנזי וודאי קיים. אך מפאת הופעתו ההבזקית על ציר הזמן, אינו מספיק להשאיר עקבות בשכבות הסלע. השניים לא מכירים כלל ב"יציבות" בשל השינויים בתכונות הפנוטיפיות בין דור לדור שהם רואים בעין, במיוחד ברמת הרקמות הרכות. לשיטתם, "השינוי התמידי" (ללא הפסקות או לא "בקטעים") הוא הדבר היציב היחיד שיש ושיכול להיות. על כן, הממצא הפורנזי הינה הוא לפנינו – בהבדל שבין האב לבן. ניגוד זה מלמדנו על כך שהפוליאונטולוגים האבולוציוניים והאבולוציוניסטים המוטציוניים אינם משלימים זה את זה או איכשהו עוזרים זה לזה, כפי שניתן להבין מהתכנים המועברים בעניין הזה במוסדות להשכלה בכל הגבהים, אלא שוללים זה את זה.
קפט. מאין, אם כן, הגנים ש"קיימים בהווה" או "מבעוד מועד", שלא נפלטים מהמין ושגנים חדשים המופיעים בגין מוטציה אינם תופסים את מקומם או לפחות מתווספים אליהם (על כך יעידו גם שליטי מצרים החנוטים מהמוזיאון המצרי בקהיר, בעלי המרחק האבולוציוני האפסי מאתנו לכל הדעות), אלה שעל קיומם ידוע לנו לפחות מהרגע שבו התחלנו להתעניין בתורשה במאה התשע עשרה? זה כמו לשאול: מאין גרמי השמים או חוקי הפיזיקה. אולי לא בטוח שאת התשובה לכך לא ניתן לקבל. אלא שאין אנו מקבלים אותה מתוך הבנתנו הן את חוקי התורשה והן את הברירה הטבעית. די בשני טרילוביטים זהים, שעשר מיליון שנים מפרידים בניהם, על מנת להפיל תיאוריה שמשלבת את תופעת המוטציה התורשתית בתהליך הברירה הטבעית, כגורם המחולל את השינוי שנברר הן לחיוב והן לשלילה (לא רק לשלילה). הפוליאונטולוג נילס אלדריג' תמיד יגן על זכותך לדעת על קיומם של שני טרילוביטים כאלה. נוכח זאת, אם תעלה ההצעה שיציבות של מין במשך עשר מיליון שנים אינה מפרה את סטיית התקן של קצב ההשתנות "הרציפה" או "המגמתית" דרך מוטציות תורשתיות, הרי תהיה זו הכרזה על כך שהתיאוריה של השתנות כזו הן אינה ברת הפרכה ולכן אינה "תיאוריה מדעית" והן "מדע קהילתי" שיכול להיעלם כהרף עין (דרך החלטה אסטרטגית של "בעל הרצון"). אלדריג', יליד 1943, הוא "ילד של זמנו", בן הדור שקיבל את מנת הקרינה הגדולה ביותר של הרעיון ש"התפתחות" היא תהליך בטבע שחל גם על מה שאינו "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". לדעתי, כבר לא יהיה פרדוקס שישפיע על דעתו שהמינים מתפתחים זה מזה בתקופת חיים של דורות בודדים.
קצ. על הסברה שמוצא הגנים או הגנומים ב"אלוהים" ידוע לי. לפי דקארט, אגב, זה ידוע לי ללא תיווך. אלא רק משום כך שאני ישנו (ל"תיווך" אנו זקוקים כדי להכיר את הממד האישיותי של אלוהים). מאחר ומצד אחד, הדיון בסברה זו חורג מתחום הדיון המדעי ומצד שני, סברה זו היא בכל זאת אונטולוגיה של ציוויליזציה הרבה יותר ותיקה והרבה יותר גדולה מהציוויליזציה הדרווינית, עלי רק לציין שללא הקשר לתחום הדיון שאליו הדיון בסברה הזו שייך, סברה זו אינה משפרת את הבנתנו את התהליך או השיטה שבהם נוצרים הגנים. זאת מפני שאין כל עדות לקיומם של הגנים ב"מצב אלוהים" או "אצל אלוהים" רגע לפני שהם במצב שבו ענינו רואות אותם. הדבר הגדול שאנו לומדים מתוך הבנת תהליך הברירה הטבעית, בתקופה שלאחר גילוי מבנהו המרחבי של הגן והתבהרות חוקי התורשה, הוא שאין בחוסר העדות לקיומם של הגנים ב"מצב אלוהים" או "אצל אלוהים", רגע לפני שהם במצב שבו ענינו רואות אותם, משום סימוכין או חיזוק לסברה שהמוטציה התורשתית היא מקור הגנים ו/או שמקור הגנים בכלל דטרמיניסטי ומטריאליסטי. במסגרת ההתחשבות בתקינות המדעית של זמננו, היכן שלא מקובל להתייחס למקור הסובסטנציה, תהיה אשר תהיה, כא-דטרמניסטי וכא-מטריאליסטי, ייטול הממסד המדעי את המוטציה התורשתית מבין עיניו ויעביר לנו מפת התמצאות אחרת, שאינה כוללת את חוקי התורשה ואת הברירה הטבעית, בעזרתה נעשה מדע ונלמד, אולי, מאין המינים.
קצא. האם "תיאוריה אבולוציונית" ללא עירוב חוקי תורשה וברירה טבעית אפשרית? כן. יש חומר שניתן לסנתז ממנו "תיאוריה" כזו. אומנם, מידת ההסתמכות של הסינתזה החדשה מודל המאה ה-21 על המדע לא תשתנה לחיוב ביחס למצב הקיים, אך יש לה בכל זאת מספר יתרונות על הסינתזה החדשה מודל המאה ה-20. מדובר ב"סינתזה חדשה" שמצד אחד, מתירה על כנה את המשוואה הבסיסית של האבולוציוניזם המודרני: 1. צורות החיים הן ביטוי מוחשי של תוכנית הגלומה בגנים. 2. בעת התחלקות התאים, יכולה להתרחש מוטציה (יחידת מידע חדשה המשנה את התוכנית). 3. מוטציה יכולה לעבור בתורשה = 1. ברגע מסוים על ציר הזמן, מוטציות במספר הגבוה מאחד יכולות לייצג יחידת מידע חדשה בתוכנית, כבר בקנה מידה של איבר חדש לחלוטין (בשלימותו) ואף מעבר לכך. מצד שני, מתווספים אפסים חדשים לערך המכפלה המציין את ההסתברות של התווספות "המידע החדש" לתוכנית הגלומה בגנים דרך מוטציות. זאת משום שתוספת "המידע החדש" אינה נעשית עוד בגן בודד בכל פעם שצורת החיים מתרבה אלא ב"קבוצת גנים". האם אני מציע להחזיר מן המתים את תיאוריית הטרנסמוטציות של דה-פריס ומורגן? כן, ולכך מספר יתרונות מול חסרון אחד, ביחס למצב הקיים. את החיסרון האחד כבר הזכרתי (התווספות האפסים לערך המכפלה המציין את הסתברות הופעת האיבר החדש דרך מוטציות). אולם אימת החיסרון לא כזו גדולה כפי שאולי ניתן לחשוב. מאחר וצרכניה הגדולים של "התיאוריה ההתפתחותית", הפרוגרסיביסטים (נאציונל-סוציאליסטים, נאציונל-קפיטליסטים, נאציונל-פשיסטים, נאציונל-מונותאיסטים, ליברלים רב-תרבותיים וקומוניסטים), ממילא לא סופרים את האפסים האלה. מפאת עצם קיומה או אפשרות קיומה של המוטציה התורשתית, ברצוני להצטרף לפרוגרסיביסטים בטענה שסדרות של מוטציות כאלה עשויות להצטבר עד כדי הופעת איברים ומינים. הרי לא ניתן לדעת מה ילד יום. עם זאת, טענתי היא שעד כה פשוט לא נמצאה הסיבה, מפאת הבנתינו במספר תחומים במדע ולא במדע, בהם פילוסופיה, סוציולוגיה, מתמטיקה, פיזיקה, גנטיקה, ציטולוגיה, סיסטמטיקה, בוטניקה, מורפולוגיה, אקולוגיה ופוליאונטולוגיה, להניח שתהליך כזה התרחש בעבר. היתרונות של הסינתזה החדשה מודל המאה ה-21 הם: 1. החיבור של תיאוריית הטרנסמוטציות של דה-פריס ומורגן עם תיאוריית שיווי המשקל המקוטע של גולד ואלדריג', המקובלת היום על רוב הפוליאונטולוגים, הרמוני וזורם יחסית לחיבור שיש היום בין תיאוריית שיווי המשקל המקוטע לאבולוציה דרך מוטציה בודדת לכל התרבות נקודתית, המשתלבת בדיעבד בתוכנית "האיבר החדש" העתידי. 2. הסיכוי לגזענות יורד לאפס. מאחר ומתבטל השינוי "הרציף" או "המגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, המודגם על המעבר בין פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות, כמציין את המעבר בין המינים. 3. הסינתזה החדשה מודל המאה ה-21 אינה סותרת את "הברירה הטבעית", בניגוד ל"סינתזה החדשה" מודל המאה ה-20. "הברירה הטבעית" בוררת פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות בקבוצות של גנים פולימורפיים. מה שמוכח על ידי עצם החוקיות הקיימת ביחס בין השינויים בתנאי הסביבה לשינויים במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים (הנך מסוגל להבין זאת בלי להשקיע שקל בציוד מעבדה, צוות מחקר וכו'). לפי הסינתזה החדשה מודל המאה ה-21 תכונות המינים מופיעות בשלמותם (דרך מוטציות ב"קבוצות גנים"). כלומר, במקביל לתהליך "הברירה הטבעית". בעוד שב"סינתזה החדשה" מודל המאה ה-20 "הברירה הטבעית" בוררת פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות, נוסף על ברירת המוטציות שבתהליך מקביל כלשהו מחוללות את "תכונות המינים". כלומר, נברר דבר והיפוכו: העדר מוטציות לצד מוטציות. הסינתזה החדשה מודל המאה ה-21 מבטלת את החירות לשייך למשמעות המושג "הברירה הטבעית" כל דבר שהלב נוטה אליו ומעבירה, על ידי כך, את משמעות המושג הזה מעולם הפנטזיה לעולם המדע. 4. הראיות לאבולוציה מאנטומיה משווה, ביוכימיה, הומולוגיה במבנה החלבון ועולם היצורים שאינם דיפלואידיים, נשארות במקום! הסינתזה החדשה מודל המאה ה-21 אינה מתייחסת לראיות "מסדר שני" כ"ראיות פוטנציאליות לאבולוציה". אותו הדין לגבי הומו-ארקטוס והומו-ארגסטר. כל עוד הם עומדים כ"ראיות מדעיות" בזכות עצמם, למה שזה לא יהיה, הם יכולים להסתובב בסאוונה לגמרי בשלום עם הסינתזה החדשה מודל המאה ה-21. 5. הסינתזה החדשה מודל המאה ה-21 מפרקת את החיבור, המתארח במדע, בין שני התהליכים "הרציפים" או "המגמתיים" הידועים והממופים עד תום בביולוגיה (התפתחות הפרט והסתגלות המינים לשינויים בתנאי הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות), לאפשרות שסדרות של מוטציות תורשתיות אחראיות, באיזשהו אופן, לקיומו של לפחות אחד מהם.