קמו. לאיזה משלושת המובנים של המושג "אלוהים" לשייך את "האלוהים המטריאליסטי"? כאשר אנו משתמשים במושג "אלוהים" (האסטרטגי מהמעלה הראשונה מבחינה מדינית בזמננו), עלינו לצרף הודעה באיזה משלושת המובנים של המושג "אלוהים" מדובר. אחרת, השימוש בו "אינו רציני" או "אינו אחראי". המובן הראשון הוא "המובן הביולוגי" או "המובן המטריאליסטי". הכוונה ל"מושג אלוהים". במובן זה, קיומו של אלוהים מוכח בכל רגע. בכל פעם שיש מוח אנושי, יש את המושג "אלוהים". ההיסטוריה של התרבויות לא מכירה מקרים יוצאי דופן. "אלוהים" במובן זה הוא בבחינת "אלוהים שמגיע מן האדם". המובן השני הוא "המובן הטרנסצנדנטי". הכוונה לאובייקט שאליו מתייחס "המושג אלוהים". קיומו של "אלוהים" במובן זה הוא שנמצא במרכז הוויכוח בין האידאליסטים למטריאליסטים. "האל הקוגניטיבי", "האל הפיזיקלי", "אלוהי הנחת היסוד והמסקנה", "בורא עולם" (עממי), "היש שעליו לא ניתן לומר דבר" (הרמב"ם) ו"אלוהי הפילוסופים", אלה מבין השמות שניתנו, במהלך ההיסטוריה, ל"אלוהים" במובן זה. גם "אלוהים" במובן זה הוא בבחינת "אלוהים שמגיע מן האדם". המובן השלישי הוא "המובן הפוליטי" או "המובן החברתי". הכוונה ל"דבר אלוהים". על קיומו של "אלוהים" במובן זה אין ויכוח. על המקור שלו יש. "דבר אלוהים" הוא התייחסות, לכאורה, של אלוהים "במובן השני" לחייו האישיים והחברתיים של האדם. מתוך כל מה שאנו לומדים על אלוהים "במובן השני", מתוך הקריאה ב"דברו", אנו מבינים שהוא אינו מתעניין בחייהם של בני אדם שאינם חלק מ"סדר חברתי". יתרה מזו, בעולם העתיק הקשר בין "אלוהים" "במובן השלישי" לתופעת "הסדר החברתי" הוא כמו הקשר בין התפתחות לחיים. אננו מכירים בקיומו של האחד ללא קיומו של השני. "אלוהים" "במובן השלישי" הוא כבר בבחינת "אלוהים שמגיע אל האדם". אם אדם לא שמע (מאדם) על מצוות הנחת תפילין, הוא בחיים לא ילמד עליה בכוחות עצמו. יתרה מזו, במאה העשרים אף התקיימו משטרים שבמסגרתם הידיעה על מצוות הנחת תפילין בכלל הגיעה כדוגמה למעשה הונאה של צורות שלטון עתיקות. אם כן, לאיזה משלושת המובנים של המושג "אלוהים" לשייך את "האלוהים המטריאליסטי"? לשלושתם יחד. הוא מדבר מאחר שהפרוגרסיביסט ההיברידי תמיד אומר לנו מה הוא אומר (דרך ערוצי ההסברה האוטוריטריים הפורמליים). שום ידיעה על מה שקורה במאיץ החלקיקים בסרן אינה מגיעה בלי שהיזכור האלוהים הזה ישתרבב לתוכה. יש ויכוח על קיומו, שהוא הדיון המקצועי בשאלה "מה מתפתח". האם רק "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" או גם "כל דבר אחר" ("דיון מקצועי" זה הוא בבחינת קריאת תיגר על ההשלכה האנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח"). גם אלוהים זה נובע ממושג שקיים אם מוח אנושי קיים. אחרת, כיצד ניתן לפרש את ההיסטוריה של המאה העשרים או את ההוויה "הנרי אונגר", אם לא דרך הנחת קיומו של מושג אימננטי למוח האנושי, שבגינו מתאפשר קיומו של "האלוהים המטריאליסטי".
קמז. החוק הראשון של הפוליטיקה הוא שאין טיפש ללא נוכל. החוק השני של הפוליטיקה הוא שחייו של הנוכל תלויים בטיפשותו של הטיפש. מכאן נובע שהנוכל מרוכז וממוקד במשימתו. הוא אינו מרפה לעולם מהבטחת טיפשותו של הטיפש ואף מניסיונות העמקת טיפשותו, ככל האפשר. תהליך זה מסתיים, ברוב המקרים, במותו של הטיפש, בדרך זו או אחרת. זו הסיבה ש"האלוהים המטריאליסטי" צריך להיות בבחינת "והגית בו יומם ולילה", כל עוד הפרוגרסיביסט ההיברידי עומד על הרגליים. באמצעות הטמעת האמונה באלוהיו, תוך שימוש באמצעי תעמולה קלסיים (טעות קטגורית, כשלים לוגיים, היפוכי סיבה ותוצאה), הנוכל יוכל לתבוע מהטיפש כל דבר, כולל ההסכמה עם התנאי שהטיפש הוא "אינסטנציה ראויה להקרבה בנסיבות מסוימות". הסוציאל דמוקרט המודרני (תאריך לידה: 06.08.1945) הוא כמו הפשיסט והקומוניסט (מקרה פרטי של הפרוגרסיביסט ההיברידי). מצד אחד, אין לו באמת מה להציע ומצד שני, הוא עצמו חי יפה מאוד בזמן הווה. מעט מאוד אנשים מחזיקים בבעלות על הרבה מאוד מהעושר העולמי. היחס הוא עד כדי כך קיצוני שהוא החל לפגוע במנוע הקפיטליזם עצמו, שהוא האמונה בקיומן של תמורות בזמן עתיד בעבור השקעת משאבים בזמן הווה.
קמח. פילוסופיית השמאל המטריאליסטי פשוטה להבנה ולה ארבע רגליים: 1. ההשלכה האנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח". 2. ההחפפה הדרווינית. 3. הפוזיטיביזם המוטציוני. 4. משה לא קיבל את התורה מסיני. על מנת להיות מסוגל להתעמת עם השמאל המטריאליסטי, יש לעשות זאת ביחס לכל אחת מארבעת הרגליים בנפרד. מי יכול לעשות זאת? גם אם מצליחים להגיע עם השמאל המטריאליסטי לראייה עין בעין באשר לשלושת הרגליים הראשונות, מה עושים עם הרגל הרביעית? באשר לרגל הרביעית, איש לא ישכנע את השמאל המטריאליסטי בכך שהוא טועה. בדבר אחד השמאל המטריאליסטי יותר טוב מכל השאר והוא הבנת המנגנונים שמאחורי תופעת "הסדר החברתי". אחרי שמשה ירד מההר, באירוע המשמעותי ביותר בתרבות המונותאיסטית, הוא מיד הצית מלחמת אזרחים. התורה מספרת שנפלו באותו אירוע כשלושת אלפים איש מצד "הסדר הישן". למספר הנופלים מצד "הסדר החדש" התורה לא מתייחסת. השמאל המטריאליסטי יודע להתייחס לאירוע הזה באופן ביקורתי. מבחינתו, הטרור שהנהיג משה לא שונה מהטרור האדום, הטיהורים הגדולים, ליל הסכינים הארוכות, הספטמבר השחור ועוד. מבחינת השמאל המטריאליסטי, החברה שפעלה במאה העשרים היא אותה חברה שפעלה מתישהו בעבר ולכן, אין להפלות מלחמת אזרחים נקודתית, מבחינת היחס אליה כתסמין אופייני של מהפכה אזרחית. גם אם האירוע המכונה "מעמד הר סיני" חובר מן הדימון, כ"אירוע פוליטי מכונן", הוא עדיין היה חייב להתחבר כך שיתאים לכללי המשחק האופייניים למהפכה אזרחית – כארכיטיפ. מבחינת השמאל המטריאליסטי, אין צורך בחידושים על המקרא כדי להבין במה בדיוק מדובר כאשר מדובר באירוע המכונה "מעמד הר סיני". די במה שכתוב בתורה כמו שהוא. "ביקורת המקרא" זה לא בשבילו. "ביקורת המקרא" זה בשביל מי שמתקשה להבין ש"אלוהים מדבר" אינו יכול להופיע אלא מתוך מוחותיהם של אלמנטים שוחרי הכפתת המרות והשלטת המדיניות בסגנון העולם העתיק. "מוסד הנבואה" הוא אפוא "עסקנות פוליטית" בתנאים שבהם טרם הופעלו באופן נרחב הרעיונות המאזנים מסוג "תהליכים אנטי-אנטרופיים ללא תוכנית", המסבירים, לכאורה, גם את מה שאינו "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". לפיכך, השמטה מ"מוסד הנבואה" או צירף אליו של פרט זה או אחר, יכולים לנבוע ממבחן אחד ויחיד: מידת תרומתו של "הפרט" ליכולת של "מוסד הנבואה", כשלעצמו, "להחזיק ציבור". גַבַר "מוסד הנבואה" בגרסתו הנוצרית על "מוסד הנבואה" בגרסתו היהודית, משמע שהשיפורים שהוכנסו ב"מוסד הנבואה", כשלעצמו, הם אפוא "העלאת גרסה". העובדה שקיימים בעולמנו אנשים שמצד אחד, יודעים לקדם את האינטרסים שלהם יפה מאוד ביחס לשחקנים אחרים ומצד שני, דוגלים ברעיון שמתכנן ה-DNA (שקיומו כלל אינו מגובה בראיות פוזיטיביות) לא רק שלא דאג לסכל את מלחמת האזרחים שהוצתה בשמו אלא אף התגייס לטובת אחד הצדדים בה, היא מה שבשלב הראשון, מכניס את השמאל המטריאליסטי לסתוּפַּאר ובשלב השני, גורם לו להגיב באופן ריאקציוני. "עולם התרבויות", מצידו, גם אם היה מוכן לסחור במיתוס מסוג "התגייסות האל לטובת צרכיו של הסדר החברתי הפרטיקולרי", מדוע שיחליפו במיתוס אחר, כדוגמת המיתוס המטריאליסטי, המתבטא בשלושת הרגליים הראשונות שעליהן עומדת פילוסופיית השמאל המטריאליסטי? מכך, כאמור, נובע מצב המכונה "המצב שבו מתקיים שיווי משקל נאש". נשאים מובהקים או נשאי יסוד של שתי האסטרטגיות הדומיננטיות במשחק הם, כאמור, דניאל כהנמן וישראל אומן. שאר המצבים בטבע שבהם מתקיים שיווי משקל נאש הם רק נגזרת של המצב הזה או נגזרת של הנגזרת שלו ולכן, לפחות אותי מעניינים פחות. דניאל כהנמן וישראל אומן עצמם לא חייבים להיות מודעים לכך שהם בעיקר או אף לא יותר מ"נשאים של אסטרטגיות" באיזשהו משחק. נהפוך הוא, הם עשויים לגרוס שהם אפוא "נשאים" של "תרומה רעיונית" שחשיבותה עולה על עצם היותם "אתאיסט בסגנון המאה העשרים, דרוויניסט ומטריאליסט" מזה ו"טרדיציונליסט נבואי" בעידן שבו כבר לא מתקיים "תהליך ירידת הדורות" מזה. בעידן שאחרי המלחמה הקרה, "אתאיסט בסגנון המאה העשרים, דרוויניסט ומטריאליסט" אינו מביא אתו דבר זולת הדרוויניזם. כמו כן, בעידן שאחרי המלחמה הקרה, "טרדיציונליסט נבואי" אינו מביא אתו דבר זולת מתכון התארגנות עד כדי הופעת "חברה מאורגנת פוליטית", המפורק והממופה עד תום, מסוג "מוסד הנבואה". כלומר, אם נתייחס לדניאל כהנמן וישראל אומן כאל יותר מנשאים של אסטרטגיות ב"בעיית שיווי המשקל המרכזית", אנו מאשרים בזאת שהאדם אינו אלא ישות מטאבולית שכל מה שהיא מחפשת לעשות או יכולה לעשות הוא "לקנות במבצע".
קמט. נוכח תגובה ריאקציונית הדדית, הנובעת מחוסר אמון הדדי, מתקבלת נקודת שיווי משקל באסטרטגיות דומיננטיות שלה מצד אחד, יש הורים שאחראיים להופעתה ומצד שני, אין הורים שהיו מעוניינים בהופעתה. כשמתקבל משהו שמצד אחד, חתרת אליו ומצד שני, לא התעניינת בו, תצפה להפתעות. מה שמתקבל כאן כנקודת שיווי משקל באסטרטגיות דומיננטיות הוא "דרוויניסט ירא שמים" או, בשמו היותר מוכר, "אלמנט יהודי-דמוקרטי" (בעל שתי המודיפיקציות: 1. בסגנון אוניברסיטת בר-אילן. 2. בסגנון האוניברסיטאות האחרות). הייתי אומר שלא כל אדם מסוגל להפוך לדבר כזה, לאור העובדה שדמותו של האלמנט, המתקבל כאן כנקודת שיווי משקל באסטרטגיות דומיננטיות, כרוכה במגמת דעיכה ברורה לתוך העתיד. מצד אחד, תהליך ירידת הדורות של היהדות הסתיים עוד במאה התשע עשרה או באושוויץ (הדעות חלוקות) ומצד שני, גם תורת האבולוציה לא הפתיעה לטובה את מי שאחזו בה במאה העשרים. הביטו בחוה יבלונקה; איך היא נראית, מה היא אומרת ומי בכלל מתייחס אליה. והיא בכלל האפיפיור של תורת האבולוציה ולא יובל נח הררי. זאת חשוב לזכור למי שרואה את עצמו כמתייחס ברצינות לתורת האבולוציה. בתנאים שבהם ממשיכים להתמיד בבחירת אותן האסטרטגיות כל הזמן, לא משנה כמה אנרגיה תושקע בכך, נקודת שיווי המשקל תופיע בתפוצה נמוכה ולפרק זמן קצר, בדומה להופעת יסוד רדיואקטיבי במיוחד. זאת משום שהאדם מתנגד, מתוקף טבעו, למצב שבו עליו להיות מגוחך. הוא יעדיף להיות קוסמופוליט, כברירת מחדל, ולא מגוחך, גם אם יצטרך לוותר לשם כך על תמריצים. בדומה ליסודות רדיואקטיביים במיוחד, המצויים בתפוצה נמוכה יחסית ליסודות פחות רדיואקטיביים, בכל מסה נתונה של עופרה, כך גם היסוד "דרוויניסט ירא שמים" או "אלמנט יהודי-דמוקרטי" יתקבל בשיעור נמוך יחסית לשיעור היסודות האחרים באוכלוסיית המטרה (הביומסה), אשר נהיית מורכבת יותר ויותר מבני הדורות שנולדו בשלהי המלחמה הקרה ואחריה. בתנאים שבהם אוכלוסיית המטרה עוברת הקרנה בלתי פוסקת של רעיונות מסוג "דרוויניזם" ו"מונותאיזם", בשלב מסוים יופיע אחוז מסוים של "אוכלוסיה מועשרת". על מנת להגיע ליכולת לצאת למלחמה כוללת, על המנגנון השלטוני תחילה להגיע למסה קריטית של "אוכלוסיה מועשרת" (במקרה של החברה הישראלית, אדֵפטים בעלי ערכים גבוהים של מודעות "נאציונל-מונותאיסטית"). מנגנון שלטוני מסוג "מדינת לאום-דת עם משטר דמוקרטי" לעולם עובד בצורה פרדוקסלית באופן חמור! מצד אחד, בתור מנגנון שלטוני המתאפיין ברמת שיתוף פעולה נמוכה באופן קיצוני עם אוכלוסיית המטרה, בכל הנוגע למה שמובן לו על העולם והאדם, הודות להתקדמות בהגות הפילוסופית ובמחקר המדעי, אין הוא בן חורין מלהבטיח, בשגרה, אוכלוסיה כללית שטחית ואינסטרומנטליסטית ככל האפשר. מצד שני, אוכלוסיה כזו אינה יעילה בשעת מלחמה. היא נהיית יעילה פחות ופחות, ככל שעובר הזמן, למה שזה לא יהיה. "דרוויניסט ירא שמים" הוא המטומטם האולטימטיבי. מנגנון שלטוני שמצד אחד, משקיע עוד ועוד אנרגיה ביצרת אוכלוסיה כללית מסוג "דרוויניסטים יראי שמים", בעידן שאחרי המלחמה הקרה, ומצד שני, מצפה שאוכלוסיה כללית כזו תמשיך להציג שיפור מתמיד במדדי האיכות, משול למי שקוצץ בהדרגה את אצבעותיו של הפסנתרן ובכל פעם כזו מצפה שינגן יותר יפה מהפעם הקודמת (אם "המנגנון השלטוני" מתייחס לאזרחיו הצעירים, במשך עשורים, כאל לא יותר ממשאב שמטרתו להבטיח את גדילת המחזור החודשי התמידית של "כוחות השוק", למה בדיוק יש לצפות מהאזרחים האלה בעת שיגדלו?). זו הסיבה שבתנאי נאציונל-מונותאיזם מהפעם שעברה, אדולף היטלר לא יכול היה להתעכב יותר מדי והוציא את הגרמנים למלחמה אחרי שש שנים בלבד לקיומו של המנגנון השלטוני. מה זה אומר? שמנגנון שלטוני מסוג "מדינת לאום-דת עם משטר דמוקרטי", או כל משטר אחר, הוא בעל "זמן חיים" קצר ביותר (כשלושה דורות). ניתן לדמותו לקורי עכביש שרק הולכים ונפרמים ככל שעובר הזמן. שאלת נצחונו של מנגנון שלטוני היא שאלת גודל השקר שקיים בינו לבין אוכלוסיית המטרה שהוא חולש עליה. ככל שהשקר גדול יותר, כך זמנו של המנגנון השלטוני קצר יותר. במושג "מנגנון שלטוני" אין הכוונה לנבחרי ציבור, הנומנקלטורה, אנשי עסקים, ראשי מערכת הביטחון ובכירים בתעשייה בראש ובראשונה, אלא לאינסטנציית המשכילים הפורמליים בראש ובראשונה. סטיבן הוקינג זכה בפרס וולף הישראלי (לקידום המדע והאמנות לטובת האנושות) בשנת 1988, השנה שבה הוא פרסם את ספרו "קיצור תולדות הזמן". לא מובן מאילו. מה היה כל כך מיוחד בשנה זו באיזה אחד, סטיבן הוקינג, שאומנם אינו אדם מוכר עדיין, אך עתיד להתפרסם כאנטי-אנטרופיסט ללא תוכנית של החומר והאנרגיה הכי מפורסם בעולם? לכאורה, ניתן לומר שבהשקעת אנרגיה ביצרת אוכלוסיה כללית מסוג "דרוויניסטים יראי שמיים" יש משום מתן חירות למקרה הפרטי לבחור ב"הגדרה עצמית" מתוך מגוון אפשרויות גדול יותר בהשוואה למתכונים אחרים ("מדינת הלכה", "קומוניזם דרוויניסטי"). אלא שהמתכון "דרוויניסט ירא שמיים" הוא ביטוי של "מוחלטות" לכל דבר. "מנגנון שלטוני" שמהמר על "מוחלטות" זו, מהמר על "מוחלטות" ככל "מנגנון שלטוני" ומ"מוחלטות", תהיה אשר תהיה, לא ניתן לסגת. דרכה של "מוחלטות" להיות מבוצרת לא רק על ידי שיעורי אינפלציית המטבע המקומי, המעודדים לפרקים, וממדדי צמיחה אחרים, אלא גם על ידי אלפי משפחות שכולות ובמקרים מסוימים אף גם על ידי החזקה בנשק להשמדה המונית. בתנאים כאלה ל"מנגנון השלטוני" לא נשאר אלא להתחפר בשקר של עצמו עוד ועוד, עד ההגעה לחורבן המלא. הנתון הסטטיסטי הוא שהמתכון "דרוויניסט ירא שמים" פחות יציב ממתכונים אחרים בתנאי אי-ודאות. על כך מלמדת "בעיית שיווי המשקל המרכזית". הסוציולוגיה של המדע לעולם לא תעמוד על טיב הקשר בין עלייתן וירידתן של תיאוריות מדעיות לבין הוויות כדוגמת "סדר חברתי" ו"מנהל ציבורי", אם לא תעמוד על מנגנוני הבקרה של ההדלקה (פופולריזציה) והכיבוי (ביטול הפופולריזציה) של רעיונות מסוג תהליכים אנטי-אנטרופיים בגבולות ממדי המרחב והזמן הידועים לנו, המסבירים, כביכול, גם את הוויית המערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ("המערכות" יכולות להיות "עולם המינים" או "המציאות הפיזית בכללותה"). מנגנוני בקרה אלה אינם אלא מנגנוני בקרה של ההדלקה והכיבוי של "האלוהים המטריאליסטי" (הוא אלוהי "הציוויליזציה הדרווינית" שבין הייתר, מונה גם את הנאציונל-מונותאיסטים מהסוג שסבורים שדרווין גילה את שיטת העובדה של אלוהים. יש באוניברסיטת בר-אילן, במכללת הרצוג ובמקומות נוספים. ידועים כ"הדרוויניסטים הרב קוקיסטים"). סיימת לקרא את הספר "קיצור תולדות הזמן" ולא הבנת את הקשר בינו לבין הפופולריות שלו? יש להיזכר בנסיבות שבהן הוא התפרסם – שלהי קיומה של האימפריה השמאל-מטריאליסטית ואיתה קיומו של שיווי משקל מסוים שבזמן הווה מעניק איזושהי יכולת לתכנן איזשהן תוכניות. הגעת לספר "אבולוציה-הסינתזה החדשה" והנך נחבט בשאלה "היכן בדיוק החידוש כאן"? גם במקרה זה יש להיזכר בנסיבות שבהן הוא התפרסם. כשהייתי סטודנט במכללה האקדמית תל אביב-יפו, פגשתי שם את "האלמנט השמאל-מטריאליסטי" (אחד משני היסודות המרכיבים את זהותו של "האלמנט היהודי-דמוקרטי") במצב שבו המנגנון השלטוני שלו טרם קרס. אומנם חייתי בברית המועצות בעשור האחרון לקיומה. אך אין זה אומר שפגשנו שם מתישהו את האלמנט הזה באופן אישי. הוא תמיד היה רחוק. מדי פעם הופיע בטלוויזיה. הוא התגלה כאלמנט שמתקשר בצורת "טלפון שבור". אני אומר לו "תרמודינמיקה", הוא שומע "תחבורה בשבת". אני אומר לו "אללים, גנוטיפים ופנוטיפים", הוא שומע "מעמד הר סיני". אני אומר לו "סדרות של מוטציות תורשתיות", הוא שומע "בית מקדש". אני אומר לו "מחסום וייסמן", הוא שומע "מדינת הלכה". אני אומר לו "רצון" או "כוונה", הוא שומע "נפש" או "נשמה". אני אומר לו "הוגו דה-פריס ותומאס האנט מורגן", הוא אומר "לא יודע מי אלה". אני אומר לו "ישעיהו ליבוביץ'", הוא נכנס לסתוּפַּאר. אני אומר לו "ישראל אומן", מתפוצץ אצלו כלי דם בעין. אני אומר לו שאני לא סגור על המגדר שלי, הוא חוזר לעצמו (מבסוט). אי אפשר לדבר אתו על דברים שהם בבחינת "תפיסה בכבד". מכאן נלמד כלל פשוט: הדיון בשאלת יציבות המינים בביולוגיה והדיון בשאלת החומר והאנרגיה האנטי-אנטרופיים ללא תוכנית בפיזיקה, שייכים לעולם הבעיות מסוג דת ומדינה לא פחות משהם שייכים לעולם הבעיות במדע. אפשר רק לדמיין איזה אימה "האלמנט השמאל-מטריאליסטי" הטיל בשנות השמונים כאשר מצד אחד, היווה אימפריה גרעינית השולטת בחצי עולם ומצד שני, היה ברור לכולם שהוא בדרך למטה. אין סיבה לחשוב ש"האלמנט השמאל-מטריאליסטי" הוא לא יותר מ"נשא של אסטרטגיה". יתרה מזו, הוא "נשא של אסטרטגיה" שאומר: "השני לא מוריד את המים, אני מעיף לרצפה". הוא נמנע במופגן מלעסוק בנושאים שהם בבחינת "תפיסה בכבד". אלא שבעידן הדרוויני מי שאינו מחפש "לתפוס בכבד" של הסגל האקדמי הבכיר (הדרג הבכיר ביותר של "המשכיל הפורמלי") באופן מטאפורי, סופו "לתפוס בכבד" באופן לא מטאפורי.
קנ. היסוד "דרוויניסט ירא שמים" או "אלמנט יהודי-דמוקרטי" אינו מגוחך בכל זמן ומקום. בין שנת 1948 ועד סוף שנות השמונים הוא נמצא בזמנו ובמקומו. יש מול מה להתארגן בתור יסוד כזה. אבל מה לזה ולזמננו? אני מצפה ממדענים שעוסקים בחקר תהליכי קבלת החלטות, כדוגמת ישראל אומן, להציע פתרונות ברמת רלוונטיות גבוהה לזמן הווה ולא לתקופה שבה ישראל אומן היה בן 24. והינה הוא מופיע בשנת 2005 עם הצעה ברורה שעלי לסנתז לעצמי "משהו קדוש" כדי לשפר את סיכויי לשרוד בזמן החדש. אני סטודנט במכללה האקדמית תל אביב-יפו, באותו הרגע, וסביבי כבר יש לא מעט "קדושה". ההשלכה האנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח" – קדוש, ההחפפה הדרווינית – קדוש, הפוזיטיביזם המוטציוני – קדוש, מציאת הסבר במדע לקיומו של תהליך מסוג "התפתחות" גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" – קדוש ועכשיו גם מעמד הר סיני – קדוש? קדוש כמו באיזה מאה? מסתובבים פה "צבירי מוטציות תורשתיות" ומחלקים זכויות להגדרה עצמית לכולם. המצב מתוח גם ככה. אנו נמצאים שלוש שנים לפני המשבר הכלכלי העולמי. מה שאומר שעד שנת 2008 יכול היה להופיע גם משהו אחר לגמרי. דווקא עכשיו אי אפשר לגעת יותר בדברים שבדיוק בהם בדחיפות יש לגעת? מה זה הדבר הזה? ברור לי כבר במה אני יכול לגעת, למשל בהזדהות שלי לפי המין הביולוגי שלתוכו נולדתי. אני חש במתח או בחוסר שביעות רצון כלשהי מצד "שוחרי החירות", כתוצאה מכך שאני מביע שעמום מזכותי הטבעית, כאינדיבידואל, להגדיר את עצמי בכל אופן שהדמיון מאפשר, לרבות באופן שאינו תואם למיון הסובייקטיבי והמקרי בהחלט לפי מינים, המקובל בזמננו. במקרה, אני משתעמם מהאפשרות להזדהות, למשל, בתור חתול ביום וכלב בלילה. את האינדיבידואליזם שלי בחרתי לקחת למקום אחר והוא מקום של הזדהות בתור מי שמתעניין ב"שאלת יציבות המינים". יש תחושה חזקה שמישהו מנסה להלאים את חופש הבחירה שלי, כאינדיבידואל בזמן החדש, לפתור את שאלת יציבות המינים באופן שאתו אני חש הכי בנוח, שהוא, כך נדמה לי, האופן שאינו עומד בסתירה לממצאי המדע המודרני. נדמה לי גם שהאינדיבידואליזם שלי בסך הכל סולידי. ודאי פחות מוקצן מהאינדיבידואליזם מסוג הזדהות בתור חתול ביום וכלב בלילה. והינה דווקא על האינדיבידואליזם כשלי יש התקפה מכל כיוון. זו בכל אופן התחושה. סטודנטים, מרצים, מדענים בעלי שם עולמי, עיתונאים, נבחרי ציבור ואנשי עסקים מעבירים לי את המסר, כל אחד בדרכו, שהמינים לא יציבים. אני חושב אחרת... איך בדיוק את האינדיבידואליזם האקטואלי לזמננו או את הרב-תרבותיות זה סותר? "חתול או כלב" – כן, "יציבות המינים" – לא. אני טוען שאו שזה חוש הומור גרוע או שמשהו לא בסדר עם הגדרת מושגי האינדיבידואליזם והליברליזם האקטואליים לזמננו.