כו. לשני המחנות חסר מרכיב מהותי להשלמת התיאוריה. הביקורת כלפי הדרוויניסטים הייתה שתורתם אינה כוללת פקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים. לדעת המבקרים, התיאוריה אומנם מצליחה ללמד על "שרידות המותאמים". אך היא אינה מלמדת על מקור הופעת התכונות שמחוללת את ההתאמה (במובן של השינוי המהותי של המין, עד כדי הופעת מין חדש). במילים אחרות, תכונות שסייעו לדג הנקודתי לצאת מהמים, מן הסתם הפכו אותו למותאם יותר מאחיו הדגים לסביבה הצחיחה. בהמשך, הודות לתכונות אלו, הדג הנידון לא חזר עוד אל הים אלא התפשט בסביבה הצחיחה, תוך שהוא מתאים את עצמו אליה עוד ועוד. אך השאלה כיצד נמצאו מלכתחילה אצל הדג הנקודתי התכונות יוצאות הדופן, היא שהתרוממה ועמדה מיום פרסום "מוצא המינים" ועד זמן מלחמת העולם השניה. לדעת המבקרים, ללא פקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים, כפוי עלינו להניח שהמאגר הגנטי של הדגים, לדוגמה, כבר מכיל את הגנים של כל עולם המינים היבשתי או, לחילופין, צובר אותם בהדרגה כתוצאה מהתמודדות עם האתגרים שמציבים תנאי הסביבה. באשר ל"חזרתיות" במופע "המאפיינים הפרטיים" בשרשרת הדורות, מבחינת המבקרים היה די במראהו של אדם שירש את "האוזניים של סבתא" ואת "האף של סבא", כדי שהדרוויניסטים לא יוכלו עוד להרים את ראשם מרוב מבוכה. הרי הרציפות הצרופה בכל מכל כל היא מבין עקרונות היסוד של הדרוויניזם.
כז. מאחר שכבר לקראת סוף העשור השני היה ברור למנדליסטים, בעקבות מחקריהם של הוגו דה-פריס ותומאס האנט מורגן, שההשתנות ההסתגלותית הדרווינית מחזורית ומתקיימת בגבולות תכונות המינים, לא היה עוד ביכולתם לקבלה כמנוע האבולוציה. משום כך, אין לראות בהצעת המנדליסטים שרק "טרנסמוטציות" (מוטציות המחוללות איברים בשלמותם ואף מינים בשלמותם) יכולות להוות את מנוע האבולוציה, כפתרון ש"אינו ענייני".
כח. הוגו דה-פריס (1848-1935) הוא אבי רעיון הטולרנס בהשתנות ההסתגלותית הדרווינית (יש מינימום ומקסימום למנעד הפוטנציאלי) וכן אבי רעיון המשניות של קטגוריית הזן לקטגוריית המין. כבר בשנת 1912 דה-פריס סבר, בעקבות ניסויים שערך בצמח נר-הלילה, שזנים הם מקרה פרטי של מינים. לדידו, בעוד זנים (קטגוריית התולדה) יכולים להשתנות, שונות זו אינה משפיעה על המאפיינים הבסיסיים ("אלמנטריים" כלשונו) של המינים (קטגוריית המוצא). בכך דה-פריס ביטא סתירה לדרוויניזם, לפיו קטגוריית הזנים היא קטגוריית המוצא של קטגוריית המינים. תומאס האנט מורגן (1866-1945) הוא אבי עקרון אי ההתכנות של השתנות "רציפה" או "מגמתית" כתוצאה מסדרת מוטציות. לדידו, תופעת "הרציפות" או "המגמתיות", שבה מוצאים הדרוויניסטים את ההסבר לתהליך מוצא המינים זה מזה, עומדת בסתירה לעקרון "המקריות", העקרון המנחה של תהליך הופעת המוטציות. באמצעות מחקריו על הדרוזופילה מורגן הראה כיצד ניתן לאתר "רציפות" או "מגמה" בתוך סדרת מוטציות באופן מדומה. מאחר והמוטציות, אותן בדיעבד ניתן לסדר באופן "רציף" או "מגמתי", לשיטת מורגן אינן מופיעות כך בחיים האמיתיים. מטרתו של מורגן הייתה להראות שיהיו סיבותיה של ההשתנות "הרציפה" או "המגמתית" שיהיו. המוטציות לא יכולות למלא בהשתנות הזו תפקיד כלשהו וּודאי שלא להוות "הסבר" לעצם קיומה, דווקא בשל החוקיות הכרוכה בה. לפי צורת חשיבה זו, ככל ש"החוקיות" ברורה יותר, כך הסיכוי שהמוטציות נושאות באחריות לה, באופן מובנה, קטן יותר. במילים אחרות, לדעת מורגן "חוקיות" היא אנטיתזה ל"מקריות" ולכן, הופעת המוטציות חייבת להיות תופעה מקבילה לכל השתנות "רציפה" או "מגמתית" שתהיה.
כט. למרות שמצד אחד, ההתנגדות של דה-פריס ומורגן לדרוויניזם לא הייתה סנטימנטלית ומצד שני, רעיונותיהם (הביקורתיים) מסתדרים היטב עם הביולוגיה המודרנית, איני מציע לראות ברעיונות אלה רעיונות שהקדימו את זמנם. אלא אני מציע להתייחס לרעיונות הפופולריים של זמננו כרעיונות שקפאו בזמן. מבחינה פוזיטיבית דה-פריס ומורגן היו "אבולוציוניסטים מוטציוניים", בדומה לרבים מבעלי הקריירות האקדמיות המלמדים באוניברסיטאות היום (גם במחלקות למדעי החיים). אלא שהמוטציות של דה-פריס ומורגן היו אחרות לגמרי מהמוטציות של המלומדים בני זמננו, בשל חרות המחשבה הביקורתיות על הדרוויניזם, אותה איני מיחס לדה-פריס ולמורגן באופן אישי יותר משאני מיחס לזמנם. ההימור על "הטרנסמוטציה" של המנדליסטים, בעשורים הראשונים של המאה העשרים, אינו הימור אד-הוק! אלא הימור "מושכל" דרך אלימינציה. המנדליסטים לא יכלו להמר אחרת כבעלי הרושם (המנומק) מכך שההשלכה מהשינוי "הרציף" או "המגמתי" הנראה בעין, במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, על תהליך מוצא המינים זה מזה שעושים הדרוויניסטים, אינה אלא השלכת כזב. הקשר בין "ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית" לבין המושג "מאגר גנטי יציב" רק הלך והתחזק בשנים שחלפו מיום פרסום "מוצא המינים", עד ההגעה לשיא מסוים-עת פרסום ספרו של ג'וליאן האקסלי "אבולוציה-הסינתזה החדשה" ביולי 1942. "ההשתנות ההסתגלותית" שעליה ביסס דרווין את תיאוריית מוצא המינים שלו, כבר בעשורים הראשונים של המאה העשרים החלה להתבאר כמתחוללת באופן מחזורי ובגבולות תכונות המינים, דרך צירופים שונים וייחודיים, במידה מסוימת ברמת הפרט ובמידה מסוימת אחרת ברמת האוכלוסיה, של אותם הגנים בדיוק לאורך כל שרשרת הדורות (תהיה אורכה שתהיה). על החבטה הזו במציאות מספר לא רק הפוזיטיביזם המוטציוני של דה-פריס ומורגן, אלא גם הפוזיטיביזם המוטציוני של הגנטיקאי היהודי, יליד פרנקפורט, ריצ'ארד גולדשמיט (1878-1958). גולדשמיט היה בין המדענים הבולטים בקרב בני דורו שחצו את "החשיבה האבולוציונית", במובן הבסיסי ביותר, כלומר, שאינו בהכרח מערב את תרומתו של דרווין, לשני עולמות: 1. עולם ההשתנות הפנים מינית, שהיא "ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית". 2. עולם השתנות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים. דיכוטומיה זו נודעה במחוזותינו כ"הדיכוטומיה הליבוביציאנית הגדולה בהתפתחות ותורשה". אצל גולדשמיט אמת המידה להתקיימותו בפועל של התהליך האבולוציוני, במובן המהותי של השתנות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים, הייתה היכולת להתרבות. ממצאיו הראו שיהיו הפערים גדולים ככל שיהיו, בתכונות הפנוטיפיות, בין נציגי האוכלוסיות התת-מיניות, נציגים אלה עדיין מתרבים באותה יעלות שבה מתרבים נציגים בני אותה אוכלוסיה תת-מינית (הלבנים פוריים זה לזה באותה מידה שהשחורים פוריים ללבנים). משום כך, לשיטת גולדשמיט, אין לראות בהבדלים בתכונות הפנוטיפיות עדות לתהליך האבולוציה, במובן המהותי של השתנות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים. ההגעה למסקנה שדרווין גילה קשר פונקציונלי בין הגנטיקה לגיאוגרפיה (התמדת קיום המין חרף שינויים החלים בתנאי הסביבה, הודות לפוטנציאל הביטוי הפנוטיפי, ברמת המין, העולה לאין שיעור על הביטוי הפנוטיפי בפועל, ברמת האוכלוסיה התת-מינית) היא מבוי סתום בתורת דרווין או, במילים אחרות, גילוי אי הבנתו של דרווין במדע (בהחלט הייתה עשויה להתחולל בזמנו). פתרון בעיית המבוי הסתום בתורת דרווין נעשה, בזמן מלחמת העולם השניה, דרך צמצום גודלה של המוטציה התורשתית – מכזו שבעת התרבות נקודתית מחוללת איבר חדש בשלימותו לכזו שמחוללת גן בודד המשתלב בדיעבד בתוכנית האיבר החדש העתידי. המדענים שעסקו בנושא האבולוציה ישירות מתחלקים לשני סוגים: 1. "האבולוציוניסטים הדרוויניסטים". הם מי ש"מחפיפים דרווינית". מבחינתם, מעולם לא היו בעיות לתורת האבולוציה בדרך שהציע דרווין. לשיטתם מצויה בתופעת "ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית" התשובה לשאלת השתנות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים. זהו גם הזרם הדומיננטי בעולם האבולוציוניסטים רבתי. בהשראת הפרדיגמה של האבולוציוניסטים מסוג זה (ידועה בשמות "פרדיגמת ההחפפה הדרווינית" ו"פרדיגמת המקריות המסודרת") מונחלים כל תוכניות לימודי האבולוציה בבתי הספר ובאוניברסיטאות, בכל מדינות הלאום המערביות, מאז מלחמת העולם השניה ועד זמננו. בזמן מלחמת העולם השניה נעשתה רוויזיה מהפכנית לפרדיגמה הדרוויניסטית, על ידי השילוב בה של המוטציה התורשתית, כפקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים, מן הסתם, בעת תהליך התאמת האוכלוסיות התת-מיניות לתנאי הסביבה ואף בזכותו. 2. "האבולוציוניסטים הלא דרוויניסטים". הם לא מחפיפים דרווינית. מבחינתם, תורת דרווין סובלת מבעיות קשות. הם האבולוציוניסטים שייסדו את רעיון "ההשלכה הכוזבת" מהשתנות האוכלוסיה דרך שינוי בשכיחויות גנוטיפים (החולקים ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים), לאפשרות שהשתנות זו מייצגת אפוא פרק בתהליך השתנות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים. הם דוחים את עקרון "המקריות המסודרת" כרלוונטי לתהליכים כלשהם המתקיימים בטבע. מבחינתם, כשיטת מורגן, "חוקיות" היא אנטיתזה ל"מקריות" ולכן, הופעת המוטציות חייבת להיות תופעה מקבילה לכל השתנות "רציפה" או "מגמתית" שתהיה. אם כן, מאין המאגר הגנטי של עולם המינים? האבולוציוניסטים מסוג זה תמיד הציעו פתרונות ביזאריים לגמרי שמיד התגלו כחופפים ל"מוטיבים התפתחותיים" מוכרים בסך הכל ששולבו במיתוסי הבריאה של תרבויות עתיקות. גולדשמיט, למשל, הציע שלגפיים יכול להיות יתרון על סנפירים רק אם במקום הסנפירים יופיעו מיד "גפיים" ולא "חצאי גפיים". לזרם הזה אין נציגות חיה בזמננו. הוא נכחד עם מותו של גולדשמיט. לצורך העניין, אני מיושר לגמרי עם הביקורת על הדרוויניזם מבית האבולוציוניסטים מהסוג השני, ואף מציע את מה שהם הציעו – פשוט לא ברצינות. האבולוציוניסטים מהסוג השני משולים לאדם שנכשל בניסיון להעביר אצבע דרך החור של המחט, רץ להביא ווזלין ולא מצא. עכשיו הוא אומר: אין ווזלין. לכן, הכל אפשרי. האבולוציוניסטים מהסוג הראשון לא כאלה מגוחכים. אצלם האצבע תמיד עוברת דרך החור של המחט. לא צריך ווזלין. יובל נח הררי, מן הסתם, משתייך לסוג הראשון. מישהו מזהה אצלו סימן לחוסר ביטחון בנכונות התיאוריה? איזשהו גמגום? סימן להכרה בקיומן של בעיות אקוטיות?
ל. עושה רושם שהיכולת לחשוב באופן ביקורתי היא פונקציה של "אקלים אינפורמטיבי", ללא התלות באם אופיים הוא תוצאה של שיתוף פעולה, ולא פונקציה של "אישיות". "אישיות" היא תולדה של "אקלים אינפורמטיבי". לכן, אם החשיבה הביקורתית הפורמלית (המונחתת) בזמננו מופנית לעבר, נאמר זאת כך, "קדושי ישראל", אזי החשיבה הביקורתית בפועל לא תוכל להתקיים, אלא אם כן היא תופנה לעבר מטרה אחרת. אם החשיבה הביקורתית שלך, בתנאי אי-ודאות (בזמננו, כאשר כבר כל כך הרבה ידוע), חופפת לחשיבתו הביקורתית של זה שמבוגר ממך בכמה עשורים ולכן, מצד אחד, אינו מתעניין בעתיד החורג מתחום שנותיו הנותרות ומצד שני, בעל היכולת והמוכנות לשלוח אותך למלחמה, החשיבה הביקורתית שלך אינה שלך! אלא היא החשיבה הביקורתית שלו.
לא. דווקא בעשורים הראשונים של המאה העשרים הביקורת כלפי הדרוויניזם הייתה בשיאה. בעוד בזמננו, הביקורת מתרכזת בחישוב ההסתברות של "האירוע המקרי", בעשורים הראשונים של המאה העשרים הביקורת התרכזה בדרישה לעדן ולנהר את חוקי התורשה כשלעצמם. הרי רק בכוחם ללמד, כך האמינו, על תהליך מוצא המינים זה מזה כשלעצמו. על כך שזו הייתה רוח התקופה מלמדים דבריו של תומאס האנט מורגן, המובאים בספרו "אבולוציה וגנטיקה" (1925 ע.41): "היציבות של מיני עולם החי והצומח היום היא עובדה ברורה, המקבלת אישור מכל תצפית. אם המינים אכן יציבים היום, לא נוכל להציע סיבה טובה מדוע זה לא היה כך גם בעבר. עלינו לצפות שאבולוציה מתרחשת היום כפי שהתרחקה בעבר. אם כך הדבר, תקוותינו לקבל מידע על אופן פעולת התהליך האבולוציוני, תלויה במחקר זהיר ויסודי של מה שמתרחש במיני עולם החי והצומח היום". כנראה שעבור החוקרים הראשונים של הוודאויות החדשות באשר למקור מוצא המינים, העיסוק בחישוב ההסתברות של "האירוע המקרי" היה או משני בחשיבותו לניסיון לברר מהם בדיוק חוקי התורשה, או פשוט מחוסר ערך לימודי כשלעצמו.
לב. ההכרה בכך שמקור ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית בצירופים שונים וייחודיים, במידה מסוימת ברמת הפרט ובמידה מסוימת אחרת ברמת האוכלוסיה, של אותם הגנים בדיוק לאורך כל שרשרת הדורות (תהיה אורכה שתהיה), הופיעה כבר בסיבוב הראשון של הניסיון ליישב בין ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית לחוקי התורשה המנדליים. אני אף יכול להעיד על עצמי כמי שעבר חוויה דומה לזו שעברו דה-פריס ומורגן כמאה שנים קודם לכן, בעת המפגש שלי לראשונה עם חוקי מנדל בכיתה יא'. בדומה לכל אחד אחר שנולד במחצית השניה של המאה העשרים, גם לי יצא להכיר את הדרוויניזם לפני חוקי מנדל. אלא שבניגוד למי שנולד במערב, את הדרוויניזם שלי הכרתי דרך הפריזמה הסובייטית – ללא מרכיב המוטציה. עד לסוף העשור השמיני, בברית המועצות, שם נולדתי, בחלק מהמקרים, עדיין לימדו אבולוציה כתהליך המונע מכוח גורמים הגלומים (מבעוד מועד) בדבר המתפתח עצמו – באופן אנלוגי להתפתחות העוברית. את התפקיד שמלאה המוטציה במערב, באותם מקרים מילא "הרצון" או "השאיפה" של הפרטים לעמוד באתגרים שמציבים תנאי הסביבה. בשנת 1948 בקונגרס האקדמיה למדעי החקלאות של ברית המועצות עברה החלטה שהגנטיקה היא "דיסציפלינה ריאקציונרית ואנטי מדעית". הקונגרס התקיים בתגובה לפסגה של ניאו-דרוויניסטים שהתקיימה בפרינסטון שנה קודם לכן (Princeton Conference on Genetics, Paleontology, and Evolution). פסגה זו נועדה לבצר את רעיון סידרת המוטציות התורשתיות שבדיעבד מציגה "רציפות או "מגמה", כתהליך האפשרי היחיד שבו מופיעים איברים ומינים. הורשה מנדלית, בשלב זה, נתפסה כעדות להופעה מקרית של תכונות דרך מוטציה והברירה הטבעית נתפסה כמנגנון ממיין של התכונות האלה (מה לקיימה ומה לחדלון). מוטיב "המקריות" בהופעת המוטציות באופן מסודר, מיד אומץ על ידי הרוסים כ"אנטי מדעי" (רק בשנות השישים מדע הגנטיקה יחדל להיות מזוהה באופן מיוחד עם מוטיב "המקריות". המהפכה הזו תגיע למדע של ברית המועצות אך לא באופן מלא. מרכיב המוטציה – כפקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים, בחלק מהמקרים ימשיך להיות "פתרון מערבי"). מבחן התוצאה הראה שבעימות בין "התפתחות עולם המינים בגין גורמים הגלומים (מבעוד מועד) בעולם המינים עצמו" לבין "המקריות המסודרת", "המקריות המסודרת" נצחה. ברית המועצות חדלה להתקיים ראשונה ובשנת 2001 כבר נכנסו המשפטים: "רוסיה – מעצמתנו הקדושה" ו"מולדתנו השמורה על ידי האל" להמנון הפדרציה הרוסית. בזמננו חוה יבלונקה מאוניברסיטת תל אביב מניפה את דגל התפתחות עולם המינים בגין גורמים הגלומים (מבעוד מועד) בעולם המינים עצמו. מתי היא תתחיל לשיר: "ישראל – מדינתנו הקדושה" ו"מולדתנו השמורה על ידי האל" איני יכול לומר. היא, בכל אופן, גם על אדי דלק כבר מזמן לא טסה. שמישהו יסביר לי על מה בדיוק היא טסה. בעקבות ההחלטה הושמטו באופן שיטתי, בהוראת משרד החינוך, כל האזכורים לגנטיקה מנדלית מהספריות ומתוכניות הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות. מדענים רוסים שהיו מזוהים עם "מדע הגנטיקה" תויגו כבורגנים וכריאקציונרים מסוכנים. הם הודחו ממשרותיהם וחלקם נאסרו. הגנטיקאי הרוסי ואווילוב הואשם בריגול ומת במחנה עבודה בסיביר. בשנים שלאחר ההחלטה, בברית המועצות, יוכשר דור חדש של מורים למדעי הטבע. הם יהיו המורים של המורים שלי. בעת המפגש שלי עם חוקי מנדל, בישראל, מצד אחד, לא התקיים בראשי פקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים, בדמות המוטציה ומצד שני, לא התקיים בראשי גם מוטיב הטרנסמוטציה שהספיק להתבטל באופן אוניברסלי לפני שנולדתי. במצב כזה, כאשר חוקי מנדל אף מועברים בהרחבה, יחד עם האזכור של "תכונות מורכבות" (התכונות הרב-גניות), ההשלכה מחוקי מנדל, מנציחי המחזוריות בהופעת התכונות הפנוטיפיות בשרשרת הדורות, להשתנות ההסתגלותית הדרווינית, הופיעה מיד, תוך יצירת מיסוך מלא ל"שאלת מוצא המינים" (בגיל 17 עדיין אין בעיה עם מיסוך מלא ל"שאלת מוצא המינים". עדיין אין רקורד של תפקוד אוטוריטרי מסוג הפגנת נאמנות לרעיונות הנוגעים לתפיסת האדם את עצמו ואת עולמו באופן הבסיסי ביותר). במקרה הייתה לי מורה טובה לביולוגיה שלא התייחסה למוטציה תורשתית כפרט רלוונטי להבנת חוקי התורשה. מה שאֽפשר להשלים את הבנת ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית, תוך התבססות על חוקי מנדל ונושא "התכונות המורכבות" בלבד, כלומר, בלי ליצור תחושה ש"חסר משהו". יוצא שאם סדר האירועים הוא כדלהלן: 1. הכרות עם הדרוויניזם ללא מרכיב המוטציה (במצבו המקורי). 2. הכרות עם חוקי מנדל יחד עם נושא "התכונות המורכבות". 3. הכרות עם הדרוויניזם שכולל את מרכיב המוטציה, ההתייחסות למרכיב המוטציה בדרוויניזם (כפקטור שבלעדיו הדרוויניזם לא יכול להיות מובן) כבר לעולם לא תהיה מתוך מערכת מושגים של מדעי החיים תחילה. אלא מתוך מערכת מושגים של מדעי החברה תחילה. מה שזה אומר, מבחינה פרקטית, הוא שבכל פעם שנזרק לתוך המרחב האינפורמטיבי הציבורי חומר "דרוויניסטי-מוטציוני", לא "החומר" הופך להיות אובייקט ההתעניינות אלא "הזורק". החשד לגבי "הזורק" הוא שהוא אינו משתף פעולה. "אי שיתוף פעולה" הוא בהכרח "אסטרטגיה" ולפי "משפט נאש" לכל אסטרטגיה יש אסטרטגיה אלטרנטיבית אחת לפחות. בניסיון לברר מה עשוי להיות טיב האסטרטגיה האלטרנטיבית במקרה שלפנינו, עוסק המסמך שלפנינו.