קסז. מבחן הבינאריות הדואליסטית מול הבינאריות הלא דואליסטית, כהזדמנות פילוסופית לפתור את שאלת יציבות המינים, מלמד לא רק על המשגה ההמוני לשייך, באופן אינטואיטיבי, את "שאלת יציבות המינים" לתחום הבינאריות הדואליסטית, אלא על עוד שני דברים: 1. קיימים שני היגיונות, והם בעלי היכולת להיות דומיננטיים האחד ביחס לשני באופן יחסי ומשלים (51/49, 20/80, 35/65 וכו'). 2. היחס המסוים בין ההגיונות הוא "מאפיין פרטי" של אוכלוסיה ולא של פרט. כלומר, מגיע מרשות הרבים לרשות היחיד ולא ההפך (עניין חיברותי לכל דבר). ממצא כזה פותח אופק חדש של שאלות, כדוגמת שאלת הקשר בין "סוגי יחסי הדומיננטיות" ליכולת לקדם אינטרסים, ברמת האוכלוסיה, בעידן שאחרי המלחמה הקרה. הממצא החד משמעי הוא שאוכלוסיות שנוטות להמר על יחס בעל הערך הגבוה לטובת יציבות המינים, מקדמות את האינטרסים שלהם בהצלחה רבה יותר ביחס לאוכלוסיות שנוטות להמר באופן מנוגד. התקופה שבה לאוכלוסיות שנטו להמר על אי יציבות המינים היה איזשהו ייתרון, יחסית לאוכלוסיות שנטו להמר באופן מנוגד, חלפה מהעולם (תנאי הסביבה השתנו, עקב העלייה בשקיפות המחקר המדעי ותוצאותיו). בישראל קיימים עדיין אלמנטים, אומנם במצב גריאטרי אך בעמדת השפעה ניכרת על סדר היום, שעוד מאמינים בסיכוי להחזיר עטרה לשנות השישים של המאה העשרים, עת שבה לאיזשהו נאציונל-סוציאליזם היה עוד איזשהו כוח גברא. האמביציות שלהם מדאיגות ולכן, ממילא מובילות להתעניין בשאלה: "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס".
קסח. "אמונה" היא "תכונה רציפה" (יכולה להיות "חזקה" ויכולה להיות "חלשה"). לכן, ההגדרה "אתאיסט קוגניטיבי" חלה על מנעד של יחסי דומיננטיות בין ההיגיונות: בין 1/99 ל-49/51 לטובת אי יציבות המינים (1/99 לטובת אי יציבות המינים=אתאיסט קוגניטיבי "חזק". 49/51 לטובת אי יציבות המינים=אתאיסט קוגניטיבי "חלש"). בהתאם, ההגדרה "דתי אנתרופומורפי" גם חלה על מנעד של יחסי דומיננטיות בין ההיגיונות: בין 1/99 ל-49/51 לטובת יציבות המינים (1/99 לטובת יציבות המינים=דתי אנתרופומורפי "חזק". 49/51 לטובת יציבות המינים=דתי אנתרופומורפי "חלש"). דתיים אנתרופומורפיים יהודים מסמנים את יחס הדומיננטיות של עצמם באמצעות לבוש ולכן, קל לזהות בקרבם את המנעד במידת האיזון בין ההיגיונות (קפוטה, שטריימל, הויזען אין די זאקען=מידת איזון נמוכה. כיפה בסגנון בנט, ג'ינס, טישרט=מידת איזון גבוהה). הנאצי והדאיסט מחוץ למשחק ומהווים אופוזיציה טוטלית אחד לשני בנושא אחד יסודי: מידת שיתוף הפעולה בין האדמיניסטרציה לאלקטורט שלה (הביומסה). הנאצי אומר: יש לשלוט בגורל בכל מחיר. הדאיסט אומר: יש לשתף פעולה ויהיה מה שיהיה. הדאיזם זכה לרדיפה מצד כל סוגי המשטרים, מיום הופעתו בראשית המאה השמונה עשרה, מאחר שהצטייר כמי שמציע סדר יום "אנטי-סוציולוגי". הנאצי, שמציע סדר יום "סוציולוגי", לא רואה במוות שאינו מוות מזקנה "הפרעה", אלא "רוע הכרחי". זאת משום שהוא אינו מסוגל לדמיין "כלכלה" ללא "מלחמה". לטעמי, אם יתברר שאכן "כלכלה" אינה אפשרית ללא "מלחמה", אפשר, בינתיים, לפחות להציע תוכנית מאוזנת יותר של "מי ראוי למות". במקום שימותו רק צעירים, ימותו חצי צעירים וחצי זקנים, בדגש על זקנים המאיישים עמדות השפעה אסטרטגיות מהמעלה הראשונה על סדר היום. "מלחמה" היא פעולת הסתרה של האימפוטנציה או "חדלות פירעון" של הזקנים האלה, בכל המובנים, מול הביומסה, אם לא ברמת המדינה אזי ברמת הציוויליזציה. רגע לפני שהביומסה הופכת ל"קהל נוֹשים", מה שעשוי להתבטא בשלב הראשון, במשבר כלכלי ובשלב השני, בחילופי שלטון לא דרך בחירות, הביומסה הופכת לחיילים באיזושהי מלחמה. לא יהיה זה ראוי שבאותו רגע הזקנים ישלמו על כך את המחיר האולטימטיבי, יחד עם מי שנולדו ממש לא מזמן ובכלל לא אחראיים לדבר? הינה דוגמה לצורת החשיבה של הדאיסט. לא מעצבן? ככל שהיא מעצבנת אותך יותר כך אתה יותר נאצי חביבי. גם בברית המועצות היו דאיסטים בתחילת הדרך. קראו להם "מרקסיסטים אידאליסטים". עד סוף שנות השלושים לא נשאר מהם זכר. למקודמי היררכיות/ראשי מערכות ישראלים הדאיסט גורם לעלייה במדדים ולדחף לסיים האינטראקציה מיד (כולם דרוויניסטים-מוטציוניים או סולידריים עם הדרוויניזם-המוטציוני, חוץ מאחד: יעקב בקנשטיין. הוא מזכיר את מרדכי היהודי. לא הסכים לשחרר להגמון של זמנו – המטריאליסט הפוסט-דרוויני שמשום מה משוכנע שדי בלהבין שמשה לא קיבל את התורה מסיני כדי להחזיק מעצמך "מלך העולם"). ממצא זה התגלתה בשלל ניסויים שערכתי בעצמי. כאמור, כל מנגנון שלטוני מורכב משני היסודות שלו: הציניקן והפתי. האם יש התפלגות ביחסי הדומיננטיות של ההיגיונות אצל שני היסודות? כן. הציניקן מאוזן במידה רבה והפתי מאוזן במידה מעטה. השינוי במידת האיזון, ביחסי הדומיננטיות בין ההיגיונות, מתרחש לאורך השנים: ממצב של איזון במידה מעטה (10/90, מידת האיזון האופיינית לחיילים) למצב של איזון במידה רבה (45/55, מידת האיזון האופיינית לאדמיניסטרציה).
קסט. איזה "טיפול" אסטרטגי יותר, כקודם לשלב שבו מתקיימים תהליכי קבלת החלטות הנוגעים לחיי היומיום הבנאליים, "הטיפול" בהבניית הקשר בין הזוויג למגדר, "הטיפול" בהבניית היחס בין מושגי היציבות וההתפתחות באשר להוויית עולם המינים או "הטיפול" בהבניית מושגי המשפחה והקהילה? בלי להיכנס כרגע להיררכיה ב"שלושת הטיפולים", דבר אחד ניתן לומר בביטחון על שלושתם והוא שהם מולאמים. קיימים בעולם אנשים שעבורם החירות שלי יכולה להתבטא רק אם כבר "טופלתי", בסדרה בת "שלושת הטיפולים", כיחידה מטאבולית חסרת משמעות אובייקטיבית וכן כבעלת "ההפרעה המוקדמת" מסוג "חשיבה באופן התואם את המדע והפילוסופיה המערביים".
קע. בעולם המדע והפילוסופיה (המערביים) לא תמצאו ארבעה דברים: 1. אתאיזם קוגניטיבי, 2. פלואידיות א-בינארית במשמעות המושג מגדר, 3. פלואידיות במשמעות המושג משפחה, 4. מיצוב בעיות הקשורות למגדר ולמיניות כארכיטיפ החשוב ביותר של מושג החירות. הליברליזם בזמננו הוא אידאולוגיה חדשה, ללא יסודות מדעיים ופילוסופיים. הוא נולד מאפס מתוך מותו של הניאו-דרוויניזם ועתה תובע את הגמוניותו. הניאו-דרוויניזם מת, הנשאים שלו לא. ההיסטוריה מלמדת שאידאולוגיה שאינה קשורה למדע ולפילוסופיה – קטלנית.
קעא. משל עמית המחקר במכון ון ליר: האם לא שמעתם על עמית המחקר במכון ון ליר ההוא שבוקר נהיר אחד הדליק פנס, רץ אל אולם הכנסים וצעק בלי הרף: "אני מחפש את הניאו-דרוויניזם! אני מחפש את הניאו-דרוויניזם"! מאחר שבאותה שעה דווקא נאספו שם אורחים שאינם מאמינים בניאו-דרוויניזם, עורר עמית המחקר צחוק גדול. האם הלך לאיבוד? שאל אחד מהם. ואולי תעה בדרך כילד? שאל אחר. ואולי הוא מתחבא מפחד מפנינו? אולי עלה על סיפונה של אונייה? היגר? כך צעקו וצחקו כולם יחד בערבוביה. עמית המחקר קפץ, התערב ביניהם ונקב אותם במבטיו. "היכן נעלם הניאו-דרוויניזם" קרא. אגיד לכם היכן. הרגנו אותו – אתם ואני! כולנו רוצחיו. אבל איך עשינו זאת? איך הצלחנו לשתות את הים עד תומו? מי נתן לנו את הספוג למחות בו את האופק מקצה ועד קצה? מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזו משמשה? לאן היא נעה עכשיו? לאן נעים אנו? הלאה מן הממשיות כולן? אין אנו צונחים מטה מטה? ואחורה והצידה ולפנים – לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האין אנו תועים כבתוהו אינסופי והופכים בעצמנו אט אט לעוד מי שתורתו אומנותו? האין החלל הריק נושף עלינו? האם לא נהיה קר יותר? האין יורד הלילה כל הזמן? עוד ועוד לילה? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהרים? האם עדיין איננו שומעים כלל את שאון חוקי התורשה והביולוגיה המולקולרית קוברים את הניאו-דרוויניזם? האם עדיין איננו מריחים כלל את הריקבון הניאו-דרוויניסטי? גם מיתוסים מטריאליסטיים נרקבים! והניאו-דרוויניזם מת! מת ולא יחיה עוד! ואנחנו הרגנו אותו! במה נתנחם, רוצחים בני רוצחים שכמונו? הקדוש והאדיר מכל מה שהיה כאן במאה העשרים ועד כה, שתת דם למוות תחת מדענו – מי ימחה את הדם הזה מעלינו? היכן המים שיטהרונו? אילו פרסומי כפרה, אילו משחקי התעלמות יהיה עלינו להמציא? האין גודל המעשה הזה גדול לנו מידי? האין אנו עצמנו חייבים להיות נאמנים לממצאים ולו כדי להיראות ראויים למה שאנחנו? מדוע עוד לא נעשה מעשה גדול מזה? כל מי שייוולד אחרינו יהיה שייך, מכוח המעשה הזה, להיסטוריה נעלה מכל היסטוריה שהייתה עד כה! כאן השתתק עמית המחקר ושב והתבונן במאזיניו: גם הם שתקו והסתכלו בו תוהים ובוהים. לבסוף השליך את פנסו ארצה, והפנס התנפץ לרסיסים וכבה. ואז אמר: "הקדמתי לבוא, עוד לא בא זמני. המאורע הכביר הזה עודנו בדרך, נודד. בעלי קריירות אקדמיות בארץ ובעולם טרם שמעו על בואו. הברק והרעם צריכים זמן, אור הכוכבים צריך זמן, מעשים, אף לאחר שנעשו, צריכים זמן כדי להיראות ולהישמע. תומאס קון אוחז בידם. המעשה הזה עודנו רחוק מהם יותר מן הרחוקים שבכוכבים – ואף-על-פי-כן, גם אליהם הוא יגיע!" ועוד מספרים, שבאותו יום עצמו התפרץ עמית המחקר למעבדות מחקר אחדות והתחיל מתפלל בהן את תפילת האשכבה לניאו-דרוויניזם. וכאשר הוציאוהו החוצה ותבעו ממנו הסברים, לא היה בפיו אלא מענה אחד שוב ושוב: "הרי מעבדות מחקר אלה, מה הן עכשיו עוד אם לא קבריו ומצבותיו של הניאו-דרוויניזם?"
קעב. "תנאי הסביבה" הם נתון דינאמי אך מחזורי. הגנטיקה התגלתה (על ידי דרווין) כבעלת תגובה מידית למגמות השינוי בתנאי הסביבה, דרך מגמות שינוי רלוונטיות במורפולוגיה או בפיזיולוגיה. מנגנון השינוי, כבר בשנות השישים התברר כמתאפשר הודות לשני "מצבים נתונים": 1. התמיינות הגנים הפולימורפיים למשפחת האללים הדומיננטיים ולמשפחת האללים הרצסיביים. 2. הכתבה של רוב תכונות המינים על ידי "קבוצות גנים". במחשבה הביולוגית המודרנית קיימת זליגה או "קפיצה קוונטית" מהשינוי "הרציף" או "המגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, המתקיים דרך שינוי בשכיחויות גנוטיפים בלחץ הסביבה, לשינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, המתקיים דרך סדרות של מוטציות תורשתיות. כלומר, רואים את האחד ומדמיינים את השני, מדגימים על האחד ועל ידי כך מאמתים את השני. "זליגה" זו נולדת בקורס "גנטיקה של אוכלוסיות" וממנו מועברת בשלב הראשון, לסטודנטים ובשלב השני, לציבור הרחב, לרבות תחומים אחרים של ההגות, במדע ובפילוסופיה. אף על פי כן, לא כל בניה של הציוויליזציה המערבית הם אדֵפטים של "בעיית הזליגה". ישראל אומן תושאל על ידי בעניין הזה ונמצא שלילי לדרוויניזם, לכל דרוויניזם, הן המוקדם והן של הסינתזה החדשה. עניין הדרוויניזם בדומם כלל לא עלה בתשאול, מפאת עניין הטעם הטוב. לשאול את ישראל אומן אם הוא בסצנה של הדרוויניזם בדומם, זה כמו לשאול את הנרי אונגר אם הוא השתתף בטקס תרגול הקרבת קורבן פסח. בזמננו, ישראל אומן הוא הזדמנות להביט באלמנט, בסגנון המאה העשרים, ש"המהפכה הדרווינית באפיסטמולוגיה" עברה לידו. לעומת זאת הנרי אונגר הוא הזדמנות להביט באלמנט, בסגנון המאה העשרים, ש"המהפכה הדרווינית באפיסטמולוגיה" דרסה למוות.