עג. על מי שטוען שהמדע מכוון את הפוליטיקה וקודם לו מבחינה היררכית וכרונולוגית, ניתן לומר שאותו אדם מאמין ש"אמת" קודמת ל"אמת פרגמטית" או "אמת פונקציונלית" או "אמת פרו-מערכתית מדינית", המונהגת בפועל בזמן הווה.
עד. דרווין הוא האצבע הטובה ביותר, מיום פרסום "מוצא המינים" ועד זמננו, שאפשר להכניס בעין כהן הדת והממסד כולו שמתוכו כהן הדת מגיע. לי ברור מניסיון אישי במה בדיוק מדובר כאשר מדובר בצורך להכניס לשם אצבעות. יצא לי להימצא במסגרת חינוך חרדית, בתנאי פנימייה, בכיתות ג'-ה'. באחד המוסדות היה אחד, שמעון עמר, מדריך. היה נותן לי לכתוב את המשפט "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" מאות פעמים. לרוב בין מאתיים לשלוש מאות. במובן מסוים, עסקה לא רעה בכלל. בכל פעם שהצלחתי לחשוב באופן ביקורתי, ולהתקדם דרך כך בהבנה, מיד קבלתי את האישור על כך – במתכונת האפשרית היחידה שבה הוא יכול בכלל להגיע. שאלות על זהות מחברי הדיאלוגים שמתחילים במילים "וידבר יהוה אל משה לאמור" ובמילים "וידבר משה אל יהוה לאמור" התקבלו בחינוך החרדי בחוסר הכלה גמור! בשנות התשעים פעלה בארץ תנועה מיסיונרית שהתבטאה בהצעות מפתות לעולים מברית המועצות לשלוח את ילדיהם למוסדות תורניים בתנאי פנימייה. נפל בגורלי לשהות במוסדות כאלה. מן הסתם, בתור מי שלא החל לקבל עול תורה ומצוות עם חלב-אם, לא הלכתי לתיאטרון, חייתי בו. הוא "תיאטרון התינוקות שנישבו". בשנות התשעים היחס לדתיים מצד אוכלוסיית היעד שפקדה את מוסדותיהם, דומה ליחס של המהגרים מארצות האסלאם לאירופאים בזמננו. "הדתי" תפס את עצמו כפועל ל"קירוב לבבות". אוכלוסיית היעד תפסה את "הדתי" כמי שאפשר לשחק אתו ב"פרה עיוורת"; "הדתי" הוא מי שאפשר לומר לו שאליהו הנביא התגלה בחלום ומסר כך וכך ועל ידי כך להכניס את "הדתי" לסתוּפַּאר. "הדתי" נותן סוכריית טופי על קריאת פרקי תהילים – מעולה. את הסוכריה אקח. למה שנדמה לו שאני עשוי להפוך כתוצאה מכך, לא אהפוך. בשנות השמונים האומה הסובייטית הייתה המשכילה בתבל. הרעיון הסובייטי שהיסוד הדתי ו/או הלאומי זניח בזהותו של אדם, לעומת כל יסוד אחר, תמיד נראה לי כיותר מתקדם יחסית לשלל המודיפיקציות של "הנאציונל-מונותאיזם". אצל מרקס, ניצול ציני של "רוב טיפש ועני" על ידי "מיעוט חכם ובורגני", אינו מתאפשר אלא בגין קיומה של "תודעה כוזבת" – היא "התודעה הנאציונל-מונותאיסטית". כלומר, "התודעה" (רעיון/אידאה) קודמת ל"פרקטיקה". ללא "תודעה כוזבת" שביחס אליה יש צד אחד "ציני" וצד אחר "פתי", מתקיים פוטנציאל להומוסטאזיס של הבנת העולם והאדם כפי שהם – מצב עוין לקפיטליזם בסגנון תהליך ההתעשרות האין סופי – כאידאה. לפי מרקס, מצב של הומוסטאזיס כזה קרב ובא. עכשיו, אחרי ששמעתי על התזה של מרקס, קריקטורה של תרבות מהתקופה שבה התקיים "תהליך ירידת הדורות" מציעה לי להצטרף ל"צבאות השם" (בסבסוד מלא של המשטר הדמוקרטי המארח). מה נדמה לשניהם שאני? האומה הסובייטית אומנם הייתה המשכילה בתבל. אך גם כזו שאוחזת ברעיון מוצא האדם מהקוף בדרך שהציע דרווין. כמאתיים ושמונים מיליון בני אדם, בניהם מדענים, סופרים, מחזאים, בלשנים, רופאים, בכירים במערכת הביטחון והנומנקלטורה אחזו כך. כיצד מתיישב עניין היות אומה המשכילה בתבל, יחד עם האחיזה ברעיון מוצא האדם מהקוף בדרך שהציע דרווין? זו בדיוק הנקודה. זה לא מתיישב. אם "הדתי" מקפיד בקלה כבחמורה בהבטחת הגטו האינפורמטיבי שבו גדלים ילדיו שלו, על מנת שישיגו במידת האפשר את מודל היעד, מה גורם לו לחשוב שהוא יכול להגיע לאותן התוצאות עם ילדים שלא נמצאו באותו גטו אינפורמטיבי? הוא צריך לתת פי שניים תמריצים רק כדי להתקרב לתוצאות הרצויות. ללא תמריצים רק לחרות המחשבה ניתן להגיע. על נכות צריך לשלם! במהלך שנות התשעים "הדתי" (אותו פגשתי לראשונה בגיל תשע) לא הצליח להפריך את "מודל הדתי" על פי הפרדיגמה הקומוניסטית והוא ש"הדתי" ("עובד אל מדבר", במקרה שלנו) נבוך או שוטה, חרף מצב הידיעות האובייקטיביות במדע ובפילוסופיה. במילים אחרות, "הדתי" הוא אפוא מפגר שחי תחת משטר דמוקרטי ושאינו אלא עוסק בליקוט אלקטורט מתוך כל מה שהוא יכול, או מתוך כל מה שנדמה לו שהוא יכול, כל הזמן. בברית המועצות מה שהיה מגוחך ("עבודת אל מדבר", "עבודת אל שותק") היה מגוחך. בישראל מה שמגוחך מגוחך ולא מגוחך בעת ובעונה אחת. התוצאה: דייסה בראש. במדע אנו לא אוהבים "דייסה". אנו אוהבים דואליזם (אם יש), סימטריה (אם יש), מקבילות (אם יש), היררכיה, טקסונומיה, כרונולוגיה, קשר תכליתי, עקרונות, מגמות ותהליכים בכל מכל כל. אחרת, מה לסוציולוגיה של המדע ולמדע? לדוגמה: יובל נח הררי, אינטלקטואל הדגל של הליברליזם העולמי בזמננו, סבור שההכרזה על הכישלון בניסיון לאתר השתנות מסוג "התפתחות" במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", היא אפוא "נרטיב כזב" או "משגה מפאת הבערות במדע". מכאן נובע שמי שמכריז על כישלון כזה הוא אפוא "אינדיבידואל לא לגיטימי" בחוגים המדעיים. זה לא ראוי ל"מיון מקצועי"?! בשנות התשעים טרם ידעתי משהו על ישעיהו ליבוביץ' או על יעקב בקנשטיין. כך ש"מודל הדתי" בהחלט שלא יישאר במצבו הראשוני בהמשך הדרך. כמו כן, עם הצטברות הידיעות, גם "מודל האתאיסט בסגנון המאה העשרים, דרוויניסט ומטריאליסט, פרופסור מן המניין לאיזהמשהולוגיה" לא יישאר במצבו הראשוני. אם הדיקן, הרקטור או המשגיח מחמיא לך על כך שהצלחת לחשוב באופן ביקורתי, דע שבדיוק כך לא חשבת. לחשיבה ביקורתית, ודרך כך להתקדמות בהבנה, המשכיל הפורמלי צריך להגיב בגופו! הנחת היסוד לגבי המשכיל הפורמלי היא שעבורו בחשיבה ביקורתית, ודרך כך בהתקדמות בהבנה, יש משום נפילה לתוך בור חשוך שאופי תחתיתו אינו ידוע. לכן, ממש לא מצופה ממנו להתעודד מקריאת התיגר על ההבנות המקובלות בזמן הווה (כאלה שעליהן יושבות ההיררכיות. לא משהו אחר). בדיעבד למדתי שבזמן האינקוויזיציה הספרדית על דברים שהשמעתי במסגרת החינוך החרדי במאה העשרים, לא הייתי כותב דבר. במובן מסוים ניתן לומר שדרווין הציל את חיי. מצד אחד, שמעון עמר היה מאוד מרוסן יחסית למה שהוא יכול היה להיות ללא דרווין ומצד שני, מי שהדרוויניזם, מאיזושהי סיבה, יקר לליבו והגיע עד לכאן בקריאה, עתה יוכל להבין הן את שמעון עמר והן את האינקוויזיציה הספרדית.
עה. אני בוגר שמונה בתי ספר, של כל מסגרות החינוך (קומוניסטית, ממלכתית-לאומית, ממלכתית-דתית וחרדית). לימודים לתואר אקדמי לא סיימתי פעמיים. אנ"ש בב"ח, הנאציונל-הרב קוקיסטים והקריקטורה, אותם הכרתי ישירות מתוך כיסא התלמיד, פועלים בתנאי אי-ודאות כמשולים לאדם הקוצץ את הגפיים של בנו וקונה לו כיסא גלגלים הכי משוכלל בעולם. עד גיל תשע לא שמעתי עליהם ולא התעניינתי בהם. כך שהתקיפה שלהם עברה לידי בסך הכל. בהמשך אגלה שהעליונים שלהם ידעו בזמן אמת על הרענון ל"מחסום וייסמן" שעשה ישעיהו ליבוביץ'. אם כן, לא טעיתי לגביהם. הפתי לעולם אינו שולט! "שליטה" היא נחלתו הבלעדית של הציניקן. המקום האחרון שבו הופעתי הוא בית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב-יפו, בשנת אחת לכניסת נעמי חזן לתפקיד דיקן בית הספר. עד לאותו רגע לא הכרתי טוב את סצנת השמאל הישראלי. לייתר דיוק, השמאל הישראלי טרם נקשר אצלי עם הסוציאל דרוויניזם או הדרוויניזם הסוציאליסטי, באופן הנאמן למציאות. אחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, הופיעו בפני השמאל הישראלי שתי ברירות: 1. להישאר עם דרווין ולהעלם. 2. להיפרד מדרווין ולראות מה קורה. אולי בתנאים החדשים אפשר יהיה אפילו לנצח. כנראה שהשמאל הישראלי לא קיבל ייעוץ טוב. כך זה נראה לי באותו הרגע. מה שהתברר בהמשך הוא שתהליך קבלת החלטות לא כל כך פשוט. בגיל 24 עדיין לא מתקיימת ההכרה בסטטוס קוו שהסכמה רחבה מתקיימת לגביו, והוא שיווי משקל בין ערך הסקרנות חסרת הפשרות ל"אמת פרגמטית" או "אמת פונקציונלית" או "אמת פרו-מערכתית מדינית" המונהגת בפועל בזמן הווה. כלומר, ההכרה בסטטוס קוו מתקיימת. לא מתקיימת ההתחשבות בו. בימי הביניים אנשים נשרפו חיים על כך שקראו תיגר על מיקומה של נקודת שיווי המשקל בשיווי המשקל הזה שאיתה חשה בנוח, בזמן הווה, למשל, האדמיניסטרציה. האדמיניסטרציה בזמננו מגלה הערצה לדמויות כמו סוקרטס, שפינוזה, ברונו וגלילאו. זאת משום שדמויות אלה לא עסקו בשאלות: 1. (ברמת הדיון האונטולוגי) "האם השינוי בתכונות הפנוטיפיות, הַחַל בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, חורג מגבולות תכונות המינים ומה בכלל פשרו". 2. (ברמת הדיון האפיסטמולוגי) "מה פשר ההחלה הקולקטיבית של המושג 'התפתחות' על 'הדומם' – שאינו 'הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו'". חוששני שהאדמיניסטרציה, בדמות "הממסד המדעי" המעודכן לזמן הווה, לא מבינה או לא מבינה לגמרי, כנראה, מה זה בדיוק "ברונו וגלילאו". או שזו אינסטנציה שהיא מה שהיא כתמול שלשום; האכזרית והברוטאלית ביותר מבין כל האינסטנציות – מביימת הִמַצאוּת של עצמה ב"מצב הבנה" או "מצב ידיעה" של מה שאינו מובן לה או אינו ידוע לה כלל וכלל... הינה אני לומד סוציולוגיה אצל פרופ' אבישי ארליך, אתאיסט בסגנון המאה העשרים, דרוויניסט ומטריאליסט. לא משהו שאיני מכיר. רק שהם אף פעם לא דיברו עברית. למדנו על "פרדיגמות חברתיות" (האינטראקציה הסימבולית, הקונפליקט והסטרוקטורלית-פונקציונלית). ואני חשבתי על המבחן באיזה צד של "המחשבה על דרווין" האדם נמצא בתור "פרדיגמה חברתית". אולי החשובה מכולן. במבחן על פרדיגמות קיבלתי אפס והזמנה לשיחת בירור עם פרופ' אבישי ארליך האם אני בכלל מתאים ללימודים האלה (במסלול "חברה ופוליטיקה"). התברר שלא. אז נזכרתי בשמעון עמר. אבל בהקשר חדש לגמרי. שמעון עמר ואבישי ארליך עובדים כמו כור גרעיני. בכור גרעיני ההספק הרצוי מתקבל דרך הנעת מוטות בקרה, קולטי הנייטרונים, לתוך ליבת הכור וממנה. על ידי הורדה מלאה של המוטות נעשה כיבוי הכור ועל ידי הוצאה מלאה ניתן להגיע להתחממות יתר עד כדי הרס הכור. שני מצבי הקיצון אינם רצויים מסיבות מובנות ולכן, קיימת בקרה תמידית על מידת הורדת מוטות הבקרה לתוך ליבת הכור (בהתאם להספק הרצוי בכל רגע). באופן דומה היסודות הכבדים שמעון עמר ואבישי ארליך שומרים על איזון או סימטריה בהתפרקות ובקליטת הנייטרונים האחד של השני ועל ידי כך מבטיחים, למעשה, את התמדת קיומו של סדר היום הדמוקרטי. מאין האיזון או הסימטריה? מתקיימים באופן ספונטני? באמת? ללא בקרה?
עו. תוך כדי שאני תוהה בעניין מושגי השווין "איזון" ו"סימטריה" שבהם יש או עשוי להיות משום הסבר להתמדת הפעילות, והקיום בכלל, במקביל וללא השלכות אפוקליפטיות, של שמעון עמר ואבישי ארליך, נופלת פצצה. ישראל אומן דופק יציאה שהוא עכשיו חתן פרס נובל לכלכלה. הדבר הוביל מיד לאירוע תנכי אחד: לאבישי ארליך קרה מה שקרה לאשת לוט. ההכרזה על זכייתו של ישראל אומן בטח עברה לידכם יחסית בשלום. זאת משום שלא הייתם סטודנטים בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב-יפו באותו הרגע. גדולי מביני הרעיון שמשה לא קיבל את התורה מסיני, בכל הזמנים, כולם פה. שולמית אלוני פה, תמר גוז'נסקי פה, נעמי חזן פה, אבישי ארליך פה. הינה עוד ישראלים שלא מדברים על האוכל שהם אוכלים ועל הבגדים שהם לובשים. לכל תקופה בהיסטוריה יש נציגות כאן... מהרצאה באחד העם 70 לטקס תרגול הקרבת קורבן פסח – שעה נסיעה. אני מניח שאיש מאתנו טרם היה סטודנט בחוג לכימיה, כאשר הוכרז קבל עם ועדה שמעתה ניתן להפוך נחושת לזהב בתנאים ביתיים, אחרי שהמרצה קבע במפורש שלא יכול להיות דבר כזה. כמו כן, אני מניח שאיש מאתנו טרם היה סטודנט בחוג לאסטרופיזיקה, כאשר הוכרז קבל עם ועדה שנמצאו חיים תבוניים על הירח, אחרי שהמרצה קבע במפורש שלא יכול להיות דבר כזה. אני הייתי סטודנט בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב-יפו, כאשר הוכרז קבל עם ועדה שישראל אומן הוא חתן פרס נובל לכלכלה. "עובד אל מדבר" מהקליבר של תומאס דה טורקמדה, מניח תפילין בפרהסיה בתקופה שבה כבר לא מתקיים "תהליך ירידת הדורות" (מאיפה? "המרכז לחקר הרציונליות?), חתן פרס נובל לכלכלה? אם כן, מה הם אז אבישי ארליך והנרי אונגר, שולמית אלוני ונעמי חזן? אלה לא מניחים תפילין בתקופה שבה כבר לא מתקיים "תהליך ירידת הדורות". מה זה אומר עליהם? שהם לא מבינים משהו? מה קורה פה? איפה החלק שלי מהציונות? מושג שלא הכרתי קודם לכן נכנס לעולם המושגים שלי: "שיווי משקל נש". עוד לפני שישראל אומן חזר מהטקס בשטוקהולם נוסחה "בעיית שיווי המשקל המרכזית". באותו הרגע הסתיימו חיי הסטודנטיאליים בבית הספר לממשל וחברה והעיסוק בשאלה: "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס" הפך מתחביב בלבד למקצוע. עם כל כך הרבה "דרוויניזם" בכל מקום, שום "ישראל אומן" לא מקבל לי פה פרס נובל לכלכלה עכשיו. שתיים עשרה אלף שקל, לא כולל דמי הרשמה, עלתה לי השנה הזו. הגרפיקה שבאמצעותה מוסברת הבעיה אקטואלית לשנת 2014. חשוב להתייחס גם לאווירה ששררה בעת התרחשות אירועים אלה. היה זה בשיא הפעימה הראשונה של "האיום האיראני", שהסתיימה עם המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008. ריכוז "האיום האיראני" במרחב האינפורמטיבי הציבורי היה גבוה. כבר בשנת 2005 אהוד יערי הודיע שבעוד שנתיים יהיו לאיראנים שתי פצצות אטום והצליח מאוד להדאיג אותי. אדם יכול להוריד דבר כזה לתודעת הציבור הרחב ולא לתת על כך את הדין אף פעם לאחר מכן. הדבר רק מוכיח שמותר לחשוב, לכתוב ולומר מה שרוצים. משבר כלכלי ומלחמה הם עץ ופלי, משבר כלכלי גדול ומלחמה גדולה הם עץ ופלי, משבר כלכלי עולמי ומלחמת עולם הם עץ ופלי. היה משבר כלכלי? תשמח.
עז. יש שלושה סוגי מלחמות: המלחמה הפנים-ציוויליזציונית הראשונה (סונים נגד שיעים, מסעות הצלב, מאבק השליטה בישיבת פונוביז' בין פלג "השונאים"-תומכי הרב אליעזר כהנמן לבין פלג "המחבלים"-תומכי הרב שמואל מרקוביץ'), המלחמה הפנים-ציוויליזציונית השניה (מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם, מלחמות עולם אחת ושתיים, פילוג גבעת חיים מאוחד-גבעת חיים איחוד) והמלחמה הבין-ציוויליזציונית. לעולם מתבטאת בטבע, בזמן אמת, פאזה חמה של לפחות אחת משלושת המלחמות. הדבר בלתי נמנע מפאת חוק שימור האנרגיה. ההתמיינות וההתבדלות בצורת "מערכות שלטוניות" או "חברות מאורגנות פוליטית", על רקע איזשהם נרטיבים אינטרסובייקטיביים, מובילה לעלייה במתח בין המערכות. בשלב הראשון, בידול יוצר הזרה והזרה מגדילה את חוסר האמון. בשלב השני, חוסר האמון מוביל להשקעת אנרגיה, דרך הפניית משאבים אנושיים ומטריאליים, בקיום "המוכנות התמידית למלחמה". עם הזמן, יותר ויותר אנרגיה נהיית עצורה באמל"ח ובטכנולוגיה מכוונת "המוכנות התמידית למלחמה". תהליך זה עתיד להסתיים בנקודת "קו פרשת מים". בצידו האחד של הקו יש את תהליך עצירת האנרגיה בצורת "המוכנות התמידית למלחמה". בצידו השני יש את המרת האנרגיה לצורה אחרת שלה. יש רק שתי צורות כאלה: 1. הפיכת השקעת האנרגיה ב"מוכנות התמידית למלחמה", בצורת הפניית משאבים אנושיים ומטריאליים לשם כך, לאורך שנים, לבדיחה. 2. מלחמה. בדיחות מהסוג הזה את השכבה השלטת באוכלוסיה, סוכני הנרטיב (מי שנמצאים בשליש או ברבע האחרון של חייהם), לא מצחיקות. אחרי שנים שבהם שכבה זו מדברת על כך שכל מעשיה אינם מכוונים אלא לשם יצירת עתיד טוב יותר עבור הילדים והנכדים, את הילדים והנכדים האלה בדיוק תשלח, באופן סימטרי כמובן, ל"מלחמת תדמית" בלי למצמץ. האחרונה מבין שלוש סוגי המלחמות היא אם המלחמות. אפשר לכנותה גם "מלחמת שמעון עמר-אבישי ארליך". מה שמיוחד בה הוא שאם היא תתחיל, כלומר, תסתיים הפזה הקרה שלה, מכל שלב בהתקדמות בה יהיה קשה יותר לחזור לשלב אחד אחורה מאשר לחזור לשלב אחד אחורה בהתקדמות של כל מלחמה אחרת. בשנת 2005 המחשבה שלי הייתה שאם היא תתחיל היא כבר לא תסתיים ולכן, חזקה עלינו לעסוק בשאלה: "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס". זאת במטרה לקדם את הבנתנו בשאלה אחרת, הקשורה ישירות לסדר היום המדיני בכל הרמות והיא: "מהו בדיוק הליברליזם בזמננו". הינה יובל נח הררי מוכיח, פעם אחר פעם, שמעמדם האקטואלי לזמננו של הדרוויניזם ורעיון התפתחות הדומם, בתודעת הציבור הרחב, הוא ציפור הנפש של הליברליזם הזה ("נרטיב" הזוכה ליחס מיוחד). לא מובן מאיליו נוכח העובדה שהליברליזם הזה ממצב את עצמו כניטראלי לתהליכים ו/או מהפכות המתרחשות או שעשויות להתרחש במדע.
עח. כיצד לומדים מהו בדיוק הליברליזם בזמננו? דרך רעיון שנקרא "פרדוקס הזהות". אין אנו תופסים את החברה האנושית אלא כקובץ של תרבויות. אם נבטל/נעלים מההיסטוריה, באופן תיאורטי, את האסלאם כחלק מהקובץ הזה, האם נוכל להמשיך לדמיין "חברה אנושית"? אני מניח שכן. הדבר לא יפריע לנו להמשיך לדמיין חברות מאורגנות (אחרות) שבמסגרתן אנשים עדיין יקומו בבוקר, ישלחו את ילדיהם למסגרות ויצאו לעבוד. הנחת היסוד של המחקר המדעי בזמננו היא שעולם המושגים שלנו הומצא (על ידי האדם) ולכן, יכול להיות כך וגם אחרת. אופיו המסוים, מבחינת הזמן והמקום, אינו מתחייב בשום אופן מעצם היותו של האדם "ישות מטריאלית" ולכן, הסרה של תרבות מסוימת, כמבחן מחשבתי, אינה יכולה לפגוע בתפיסתנו את "האדם" או את "החברה האנושית" כשלעצמם. אבל מה יקרה אם נדמיין הסרה של האסלאם יחד עם הנצרות? משהו ישתנה? אני עדיין מניח שלא. הרי יישאר את כל שאר ו"חברה אנושית", כפי שאנו תופסים אותה, תמשיך להתקיים. ללא המונותאיזם בכלל, אפשר? עדיין אפשר. וללא המונותאיזם יחד עם הבודהיזם, הקונפוציוניזם וכל מערכת אחרת המוחזקת בדיעבד כמומצאת, מקרית וזמנית בהחלט, הידועה לנו? לא. הפרדוקס הוא שללא תרבות "פרטית" כלשהי, המוחזקת בדיעבד כהמצאה אנושית מקרית וזמנית בהחלט, כלומר, שאינה מתחייבת בשום אופן מעצם היותו של האדם "ישות מטריאלית", אננו יכולים לדמיין "חברה אנושית". אנו עדיין יכולים לדמיין בני אדם. אלא שהם יהיו עם פיגור שכלי. הליברליזם בזמננו מקדם את רעיון "האזרח הגנרי". כלומר, את רעיון "האדם העל תרבותי" שדמותו אינה שלימה אם לא תכלול גם את היסוד העל מגדרי או הרב מגדרי, המנוגד במהותו לתפיסת המושג "מגדר" המזוהה עם "עולם התרבויות". לליברליזם הזה יש שתי הנחות יסוד: 1. תחת הקטגוריה "המצאה" נמצא הכל, החל מהמושגים הבסיסיים ביותר והמשותפים לכל בני האדם, כגון "אמא", "אבא", "אוכל" ו"אלוהים" וכלה במושגים המופשטים והמורכבים שאינם מוכרים בהכרח לכל בני האדם, כגון "ברירה טבעית", "גנוטיפ", "פנוטיפ", "אונטולוגיה", "אפיסטמולוגיה", "אידאליזם", "מטריאליזם", "אינדוקציה", "דדוקציה", "רציונליזם" ו"אמפיריציזם". על פי כן, זכותו של כל אדם להיות משוחרר מכל מחויבות לאיזשהם מושגים שכל אחד מהם אינו מתחייב בשום אופן מעצם היותו של האדם "ישות מטריאלית". 2. כל אחד הוא מיוחד וזכותו של כל אדם להגדיר את ייחודו לפי רצונו, לרבות באופן שאינו נובע מאיזשהן מוסכמות מוקדמות. על פי כן, חשיבות הפרט יכולה רק לעלות, בעיני עצמו ובעיני פרטים אחרים, ככל שיהיה אוטונומי יותר ומיוחד יותר. הליברליזם בזמננו הוא תנועת חרות או שחרור לכל דבר! ממה הפעם? על פי התוצאה ("המשוחררים") אני יכול לומר שמהחשיבה על כל מה שאינו צורכי הגוף הבסיסיים ביותר. "שפה" משולה לנהיגה בכביש. יש לה חוקים והגבלות, היא כופה נורמות, תמיד אפשר להשתמש בה יותר טוב או פחות טוב ממישהו אחר. בדומה לחוקים וההגבלות, הכפויים על הנוהג בכביש, החוקים וההגבלות של השפה נועדו (על ידי מי שהמציא אותם) להקל על תהליך קבלת ההחלטות ולא ההפך. האם על פי הליברליזם של זמננו אפשר להשתחרר גם מהשפה? על פי התוצאה ("המשוחררים") אני יכול לומר שאפילו רצוי.