​עה. אני בוגר שמונה בתי ספר, של כל מסגרות החינוך (קומוניסטית, ממלכתית-לאומית, ממלכתית-דתית וחרדית). לימודים לתואר אקדמי לא סיימתי פעמיים. אנ"ש בב"ח, הנאציונל-הרב קוקיסטים והקריקטורה, אותם הכרתי ישירות מתוך כיסא התלמיד, פועלים בתנאי אי-ודאות כמשולים לאדם הקוצץ את הגפיים של בנו וקונה לו כיסא גלגלים הכי משוכלל בעולם. לא זו אף זו, הוא גם דואג לפנק את בנו כל יום מהבוקר עד הערב: טיולים לדיסנילנד ולמקומות אחרים, אוכל טוב... כל מה שרק יבקש... עד גיל תשע לא שמעתי עליהם ולא התעניינתי בהם. כך שהתקיפה שלהם עברה לידי בסך הכל. בהמשך אגלה שהעליונים שלהם ידעו בזמן אמת על הרענון ל"מחסום וייסמן" שעשה ישעיהו ליבוביץ'. את השפה העברית למדתי מישראלים שהם אנשי השפה והתרבות העברית (עליונות שאלת התוכן) ולא מישראלים שהם אנשי הממלכתיות, מוסדות מדינה, סמלי שלטון ומחירי סוף עונה (עליונות שאלת הצרכים ברמת האינסטינקטים האלמנטריים). עם האחרונים אין על מה לדבר. הם בעלי הנטייה החזקה להניח שממלכתיות, מוסדות מדינה, סמלי שלטון ומחירי סוף עונה זה מעל הכל. כשהם אומרים "ישראל לפני הכל" או "ישראל מעל הכל", הם מתכוונים לזה ("התוכן" כבר יופיע מעצמו, כמו מַן). המקום האחרון שבו הופעתי הוא בית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב-יפו, בשנת אחת לכניסת נעמי חזן לתפקיד דיקן בית הספר. עד לאותו רגע לא הכרתי טוב את סצנת השמאל הישראלי. לייתר דיוק, השמאל הישראלי טרם נקשר אצלי עם הסוציאל דרוויניזם או הדרוויניזם הסוציאליסטי, באופן הנאמן למציאות. אחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, הופיעו בפני השמאל הישראלי שתי ברירות: 1. להישאר עם דרווין ולהעלם. 2. להיפרד מדרווין ולראות מה קורה. אולי בתנאים החדשים אפשר יהיה אפילו לנצח. כנראה שהשמאל הישראלי לא קיבל ייעוץ טוב. כך זה נראה לי באותו הרגע. מה שהתברר בהמשך הוא שתהליך קבלת החלטות לא כל כך פשוט. בגיל 24 עדיין לא קיימת ההכרה בסטטוס קוו שהסכמה רחבה קיימת לגביו והוא שיווי המשקל בין ערך הסקרנות חסרת הפשרות ל"אמת פרגמטית" או "אמת פונקציונלית" או "אמת פרו-מערכתית מדינית" המונהגת בפועל בזמן הווה (אם איני נהנה מהנאציונל-מונותאיזם, יש סיבה מיוחדת לכך שהוא ייהנה ממני?). בימי הביניים אנשים נשרפו חיים על כך שקראו תיגר על מיקומה של נקודת שיווי המשקל בשיווי המשקל הזה שאיתה חשה בנוח, בזמן הווה, למשל, האדמיניסטרציה. האדמיניסטרציה בזמננו מגלה הערצה לדמויות כמו סוקרטס, שפינוזה, ברונו וגלילאו. זאת משום שדמויות אלה לא עסקו בשאלות: 1. "האם השינוי בתכונות הפנוטיפיות, הַחַל בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, חורג מגבולות תכונות המינים ומה בכלל פשרו" (ברמת הדיון האונטולוגי). 2. "מה פשר ההחלה הקולקטיבית של המושג 'התפתחות' על 'הדומם' – שאינו 'הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו'" (ברמת הדיון האפיסטמולוגי). חוששני שהאדמיניסטרציה, בדמות "הממסד המדעי" המעודכן לזמן הווה, לא מבינה או לא מבינה לגמרי, כנראה, מה זה בדיוק "ברונו וגלילאו". או שזו אינסטנציה שהיא מה שהיא כתמול שלשום; האכזרית והברוטאלית ביותר מבין כל האינסטנציות – מביימת הִמַצאוּת של עצמה ב"מצב הבנה" או "מצב ידיעה" של מה שאינו מובן לה או אינו ידוע לה כלל וכלל... הינה אני לומד סוציולוגיה אצל פרופ' אבישי ארליך, אתאיסט בסגנון המאה העשרים, דרוויניסט ומטריאליסט. לא משהו שאיני מכיר... רק שהם אף פעם לא דיברו עברית. למדנו על "פרדיגמות חברתיות" (האינטראקציה הסימבולית, הקונפליקט והסטרוקטורלית-פונקציונלית). ואני חשבתי על המבחן באיזה צד של "המחשבה על דרווין" האדם נמצא בתור "פרדיגמה חברתית". אולי החשובה מכולן. במבחן על פרדיגמות קיבלתי אפס והזמנה לשיחת בירור עם פרופ' אבישי ארליך האם אני בכלל מתאים ללימודים האלה (בחוג "חברה ופוליטיקה"). התברר שלא. אז נזכרתי בשמעון עמר. אבל בהקשר חדש לגמרי. שמעון עמר ואבישי ארליך עובדים כמו כור גרעיני. בכור גרעיני ההספק הרצוי מתקבל דרך הנעת מוטות בקרה, קולטי הנייטרונים, לתוך ליבת הכור וממנה. על ידי הורדה מלאה של המוטות נעשה כיבוי הכור ועל ידי הוצאה מלאה ניתן להגיע להתחממות יתר עד כדי הרס הכור. שני מצבי הקיצון אינם רצויים מסיבות מובנות ולכן, קיימת בקרה תמידית על מידת הורדת מוטות הבקרה לתוך ליבת הכור (בהתאם להספק הרצוי בכל רגע). באופן דומה היסודות הכבדים שמעון עמר ואבישי ארליך שומרים על איזון או סימטריה בהתפרקות ובקליטת הנייטרונים האחד של השני ועל ידי כך מבטיחים, למעשה, את התמדת קיומו של סדר היום הדמוקרטי. מאין האיזון או הסימטריה? מתקיימים באופן ספונטני? באמת? ללא בקרה? הנחת היסוד שלי לגבי המדע, בעידן שפתח סטיבן הוקינג (ספרו של סטיבן הוקינג "קיצור תולדות הזמן"), היא שהוא לא יכול להיות "על מי מנוחות". כלומר, "הוויה" שאינה "על מי מנוחות" לא יכולה להיות מוסברת באמצעות מדע שהוא "על מי מנוחות". עם תחילת הלימודים בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב-יפו, מיד הופיע הרושם שברמת המוסדות שהם בבחינת "מחלקות למדעי החברה" או "מכוני מחקר מכווני חברה ומדיניות ציבורית" וכו', בעולם המערבי, מחריגים את הדיון בשאלת נסיבות חיבורם ופרסומם של הספרים "אבולוציה-הסינתזה החדשה" (יולי 1942) ו"קיצור תולדות הזמן" (אפריל 1988), מהדיון הפורמלי או הלגיטימי בשאלת הרציונליות או תהליכי קבלת החלטות וכו'.

 

עו. תוך כדי שאני תוהה בעניין מושגי השווין "איזון" ו"סימטריה" שבהם יש או עשוי להיות משום הסבר להתמדת הפעילות, והקיום בכלל, במקביל וללא השלכות אפוקליפטיות, של שמעון עמר ואבישי ארליך, נופלת פצצה. ישראל אומן דוֹפק יציאה שהוא עכשיו חתן פרס נובל לכלכלה. הדבר הוביל מיד לאירוע תנכי אחד: לאבישי ארליך קרה מה שקרה לאשת לוט. אין עוד מדע בטבע שהוא מסית ומדיח להימנעות מהעיסוק ב"מנגנון השלטוני הפרטיקולרי", כשלעצמו, בבדיקת והגדרת טיבו האובייקטיבי וצדקתו, כמו המדע של ישראל אומן... ההכרזה על זכייתו של ישראל אומן בטח עברה לידכם יחסית בשלום. זאת משום שלא הייתם סטודנטים בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב-יפו באותו הרגע. גדולי מביני הרעיון שמשה לא קיבל את התורה מסיני, בכל הזמנים, כולם פה. שולמית אלוני פה, תמר גוז'נסקי פה, נעמי חזן פה, אבישי ארליך פה. בחיים לא הייתי כל כך קרוב לרב שך או לרבי מלובביץ' בעת שהותי בחינוך התורני. אני מניח שאיש מאתנו טרם היה סטודנט בחוג לכימיה, כאשר הוכרז קבל עם ועדה שמעתה ניתן להפוך נחושת לזהב בתנאים ביתיים, אחרי שהמרצה קבע במפורש שלא יכול להיות דבר כזה. כמו כן, אני מניח שאיש מאתנו טרם היה סטודנט בחוג לאסטרופיזיקה, כאשר הוכרז קבל עם ועדה שנמצאו חיים תבוניים על הירח, אחרי שהמרצה קבע במפורש שלא יכול להיות דבר כזה. אני הייתי סטודנט בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב-יפו, כאשר הוכרז קבל עם ועדה שישראל אומן הוא חתן פרס נובל לכלכלה. "עובד אל מדבר" מהקליבר של תומאס דה טורקמדה, מניח תפילין בפרהסיה בתקופה שבה כבר לא מתקיים "תהליך ירידת הדורות" (מאיפה? המרכז לחקר הרציונליות?), חתן פרס נובל לכלכלה? אם כן, מה הם אז אבישי ארליך ומשה צוקרמן, שולמית אלוני ונעמי חזן? אלה לא מניחים תפילין בתקופה שבה כבר לא מתקיים "תהליך ירידת הדורות". מה זה אומר עליהם? שהם לא מבינים משהו? מה קורה פה? מושג שלא הכרתי קודם לכן נכנס לעולם המושגים שלי: "שיווי משקל נאש". עוד לפני שישראל אומן חזר מהטקס בשטוקהולם נוסחה "בעיית שיווי המשקל המרכזית", אותה ניתן לראות בכתובת whatisnaturalselection.com/cpe. באותו הרגע הסתיימו חיי הסטודנטיאליים בבית הספר לממשל וחברה והעיסוק בשאלה: "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס, כשהיה בגילי בדיוק", הפך מתחביב בלבד למקצוע. הרברט מרקוזה לבד, עם ספרו "האדם החד-ממדי", השפיע על "המחשבה המערבית", ברמת שכבת הגיל שאליה אני משתייך, יותר מכל חתני פרס נובל לכלכלה האלה, על כל עבודותיהם ברוח אוטופיית היזמות והצרכנות, יחד. איפה פרס נובל לכלכלה להרברט מרקוזה? בשם שכבת הגיל שאליה אני משתייך, אומר בזאת שמה שיש לישראל אומן להציע, לא מעניין. מה הוא אומר? "רציונליות" זה "לא רציונליות", "טוב" זה "לא טוב", "ירוק" זה "כחול", "משולש" זה "מרובע"... הוא לגמרי ברוח התקופה! איזה מין טיפוס ילך לעשות תואר מתקדם אצל ישראל אומן?! הנרי אונגר בהרצאה אחת משמיע יותר "תוכן" קוהרנטי, כזה שבן אדם נורמלי יכול להבין, בזיקה לתהליכי קבלת החלטות בדיוק, ממה שישראל אומן נראה לי השמיע כל החיים שלו. שלא לדבר על הפערים במגוון... מי כאן יכול לומר על מה הפרס ולמה על הדבר הזה בכלל מגיע איזשהו פרס? הוא כמו סטיבן הוקינג. אתה מתבשר ממרפסת מגדל השן על הישג פורץ דרך חבל על הזמן במדע, אבל הוא כל כך מורכב שרק בעל ההישג והמבשר הפומבי עליו בכלל מבינים מהו. פרויד מכר לגויים את פסיכואנליזה, ישראל אומן את חקר הרציונליות. אני בנקודת שיווי משקל נאש "ישראל אומן סטיבן הוקינג", עם אפס תמריצים להמשיך להימצא בה. מה קורה עכשיו עם הדרוויניזם? נשאר במקום? השלב הבא הרי זה אדולף היטלר. אחד עשרה אלף שקל, לא כולל דמי הרשמה, עלתה לי השנה הזו. הגרפיקה שבאמצעותה מוסברת הבעיה אקטואלית לשנת 2014. חשוב להתייחס גם לאווירה ששררה בעת התרחשות אירועים אלה. היה זה בשיא הפעימה הראשונה של "האיום האיראני" שהסתיימה עם המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008. ריכוז "האיום האיראני" במרחב האינפורמטיבי הציבורי היה גבוה. כבר בשנת 2005 אהוד יערי הודיע שבעוד שנתיים יהיו לאיראנים שתי פצצות אטום והצליח מאוד להדאיג אותי. אדם יכול להוריד דבר כזה לתודעת הציבור הרחב ולא לתת על כך את הדין אף פעם לאחר מכן. הדבר רק מוכיח שמותר לחשוב, לכתוב ולומר מה שרוצים. משבר כלכלי ומלחמה הם עץ ופלי, משבר כלכלי גדול ומלחמה גדולה הם עץ ופלי, משבר כלכלי עולמי ומלחמת עולם הם עץ ופלי. היה משבר כלכלי? תשמח.

 

עז. יש שלושה סוגי מלחמות: המלחמה הפנים-ציוויליזציונית הראשונה (סונים נגד שיעים, מסעות הצלב, מאבק השליטה בישיבת פונוביז' בין פלג "השונאים"-תומכי הרב אליעזר כהנמן לבין פלג "המחבלים"-תומכי הרב שמואל מרקוביץ'), המלחמה הפנים-ציוויליזציונית השניה (מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם, מלחמות עולם אחת ושתיים, פילוג גבעת חיים מאוחד-גבעת חיים איחוד) והמלחמה הבין-ציוויליזציונית. לעולם מתבטאת בטבע, בזמן אמת, פאזה חמה של לפחות אחת משלושת המלחמות. הדבר בלתי נמנע מפאת חוק שימור האנרגיה. ההתמיינות וההתבדלות בצורת "מערכות שלטוניות" או "חברות מאורגנות פוליטית", על רקע איזשהם נרטיבים אינטרסובייקטיביים, מובילה לעלייה במתח בין המערכות. בשלב הראשון, בידול יוצר הזרה והזרה מגדילה את חוסר האמון. בשלב השני, חוסר האמון מוביל להשקעת אנרגיה, דרך הפניית משאבים אנושיים ומטריאליים, בקיום "המוכנות התמידית למלחמה". עם הזמן, יותר ויותר אנרגיה נהיית עצורה באמל"ח ובטכנולוגיה מכוונת "המוכנות התמידית למלחמה". תהליך זה עתיד להסתיים בנקודת "קו פרשת מים". בצידו האחד של הקו יש את תהליך עצירת האנרגיה בצורת "המוכנות התמידית למלחמה". בצידו השני יש את המרת האנרגיה לצורה אחרת שלה. יש רק שתי צורות כאלה: 1. הפיכת השקעת האנרגיה ב"מוכנות התמידית למלחמה", בצורת הפניית משאבים אנושיים ומטריאליים לשם כך, לאורך שנים, לבדיחה. 2. מלחמה. בדיחות מהסוג הזה את השכבה השלטת באוכלוסיה, סוכני הנרטיב (מי שנמצאים בשליש או ברבע האחרון של חייהם), לא מצחיקות. אחרי שנים שבהם שכבה זו מדברת על כך שכל מעשיה אינם מכוונים אלא לשם יצירת עתיד טוב יותר עבור הילדים והנכדים, את הילדים והנכדים האלה בדיוק תשלח, באופן סימטרי כמובן, ל"מלחמת תדמית" בלי למצמץ. האחרונה מבין שלוש סוגי המלחמות היא אם המלחמות. אפשר לכנותה גם "מלחמת שמעון עמר-אבישי ארליך". מה שמיוחד בה הוא שאם היא תתחיל, כלומר, תסתיים הפזה הקרה שלה, מכל שלב בהתקדמות בה יהיה קשה יותר לחזור לשלב אחד אחורה מאשר לחזור לשלב אחד אחורה בהתקדמות של כל מלחמה אחרת. בשנת 2005 המחשבה שלי הייתה שאם היא תתחיל היא כבר לא תסתיים ולכן, חזקה עלינו לעסוק בשאלה: "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס". זאת במטרה לקדם את הבנתנו בשאלה אחרת, הקשורה ישירות לסדר היום המדיני בכל הרמות: "מהו בדיוק הליברליזם בזמננו". הינה יובל נח הררי מוכיח, פעם אחר פעם, שמעמדם האקטואלי לזמננו של הדרוויניזם ורעיון התפתחות הדומם, בתודעת הציבור הרחב, הוא ציפור הנפש של הליברליזם הזה ("נרטיב" הזוכה ליחס מיוחד). לא מובן מאיליו נוכח העובדה שהליברליזם הזה ממצב את עצמו כניטראלי לתהליכים ו/או מהפכות המתרחשות או שעשויות להתרחש במדע. הסברה שהדיון בנסיבות חיבורם ופרסומם של הספרים "אבולוציה-הסינתזה החדשה" (יולי 1942) ו"קיצור תולדות הזמן" (אפריל 1988), אינו רלוונטי לדיון בשאלת עמודי התווך של הדמוקרטיות הליברליות המודרניות, בנות העידן שאחרי מלחמת העולם השניה, עשויה להישמע מפי ראשי חוגים, דיקנים ורקטורים בכל מדינות הלאום המערביות. אני רוצה לאתגר סברה זו בכלים מדעיים ובכפוף לקנון מבחן ההוכחה המדעית המחמיר, המקובל במדע, והינה פרדוקס: האוניברסיטאות אינן יכולות להיות הבמה לכך.

 

עח. כיצד לומדים מהו בדיוק הליברליזם בזמננו? דרך רעיון שנקרא "פרדוקס הזהות". אין אנו תופסים את החברה האנושית אלא כקובץ של תרבויות. אם נבטל/נעלים מההיסטוריה, באופן תיאורטי, את האסלאם כחלק מהקובץ הזה, האם נוכל להמשיך לדמיין "חברה אנושית"? אני מניח שכן. הדבר לא יפריע לנו להמשיך לדמיין חברות מאורגנות (אחרות) שבמסגרתן אנשים עדיין יקומו בבוקר, ישלחו את ילדיהם למסגרות ויצאו לעבוד. הנחת היסוד של המחקר המדעי בזמננו היא שעולם המושגים שלנו הומצא (על ידי האדם) ולכן, יכול להיות כך וגם אחרת. אופיו המסוים, מבחינת הזמן והמקום, אינו מתחייב בשום אופן מעצם היותו של האדם "ישות מטריאלית" ולכן, הסרה של תרבות מסוימת, כמבחן מחשבתי, אינה יכולה לפגוע בתפיסתנו את "האדם" או את "החברה האנושית" כשלעצמם. אבל מה יקרה אם נדמיין הסרה של האסלאם יחד עם הנצרות? משהו ישתנה? אני עדיין מניח שלא. הרי יישאר את כל שאר ו"חברה אנושית", כפי שאנו תופסים אותה, תמשיך להתקיים. ללא המונותאיזם בכלל, אפשר? עדיין אפשר. וללא המונותאיזם יחד עם הבודהיזם, הקונפוציוניזם וכל מערכת אחרת המוחזקת בדיעבד כמומצאת, מקרית וזמנית בהחלט, הידועה לנו? לא. הפרדוקס הוא שללא תרבות "פרטית" כלשהי, המוחזקת בדיעבד כהמצאה אנושית מקרית וזמנית בהחלט, כלומר, שאינה מתחייבת בשום אופן מעצם היותו של האדם "ישות מטריאלית", אננו יכולים לדמיין "חברה אנושית". אנו עדיין יכולים לדמיין בני אדם. אלא שהם יהיו עם פיגור שכלי. הליברליזם בזמננו מקדם את רעיון "האזרח הגנרי". כלומר, את רעיון "האדם העל תרבותי" שדמותו אינה שלימה אם לא תכלול גם את היסוד העל מגדרי או הרב מגדרי, המנוגד במהותו לתפיסת המושג "מגדר" המזוהה עם "עולם התרבויות". לליברליזם הזה יש שתי הנחות יסוד: 1. תחת הקטגוריה "המצאה" נמצא הכל, החל מהמושגים הבסיסיים ביותר והמשותפים לכל בני האדם, כגון "אמא", "אבא", "אוכל" ו"אלוהים" וכלה במושגים המופשטים והמורכבים שאינם מוכרים בהכרח לכל בני האדם, כגון "ברירה טבעית", "גנוטיפ", "פנוטיפ", "אונטולוגיה", "אפיסטמולוגיה", "אידאליזם", "מטריאליזם", "אינדוקציה", "דדוקציה", "רציונליזם" ו"אמפיריציזם". על פי כן, זכותו של כל אדם להיות משוחרר מכל מחויבות לאיזשהם מושגים שכל אחד מהם אינו מתחייב בשום אופן מעצם היותו של האדם "ישות מטריאלית". 2. כל אחד הוא מיוחד וזכותו של כל אדם להגדיר את ייחודו לפי רצונו, לרבות באופן שאינו נובע מאיזשהן מוסכמות מוקדמות. על פי כן, חשיבות הפרט יכולה רק לעלות, בעיני עצמו ובעיני פרטים אחרים, ככל שיהיה אוטונומי יותר ומיוחד יותר. הליברליזם בזמננו הוא תנועת חרות או שחרור לכל דבר! ממה הפעם? על פי התוצאה ("המשוחררים") אני יכול לומר שמהחשיבה על כל מה שאינו "צורכי הגוף הבסיסיים ביותר". "שפה" משולה לנהיגה בכביש. יש לה חוקים והגבלות, היא כופה נורמות, תמיד אפשר להשתמש בה יותר טוב או פחות טוב ממישהו אחר. בדומה לחוקים וההגבלות, הכפויים על הנוהג בכביש, החוקים וההגבלות של השפה נועדו (על ידי מי שהמציא אותם) להקל על תהליך קבלת החלטות ולא ההפך. האם על פי הליברליזם של זמננו אפשר להשתחרר גם מהשפה? על פי התוצאה ("המשוחררים") אני יכול לומר שאפילו רצוי.