קסב. חלוקת "הידע המדעי" על העולם והאדם משולה לחלוקת החומר והאנרגיה ביקום. דהיינו, גם "הידע המדעי" מתחלק ל"ידע גלוי" (מועבר ישירות לסטודנטים בכיתות הלימוד) ול"ידע אפל" או "ידע לא גלוי" (מתקיים בתת המודע הקולקטיבי של חלק מבעלי הקריירות האקדמיות). בדומה להנחת היסוד באשר ל"אנרגיה אפלה" ול"חומר אפל", גם הנחת היסוד באשר ל"ידע אפל" היא שרק בזכות גילויו והבנת תִפקודו ההקשרי עם "הידע הגלוי", תתאפשר ההתקדמות בהבנת "מבנה הידע הכללי".
קסג. כיצד לומדים על אפשרות קיומו של "הידע האפל"? לפי אופי הסגל האקדמי במחלקות למדעי החברה. "החברה" היא ישות דינאמית שחדלה להתקיים ברגע שהיא חדלה להיות דינאמית (כמו תא או אטום). הדינאמיות היא המאבק התמידי לחיים או למוות בין מיעט "ציניקניסטי" לרוב "פתי". את האינטראקציה בין הציניקן לפתי ניתן לדמות למשחק שחמט שמתקיים בסביבה שניתן לכנותה "ג'ונגל של רעיונות": שני הצדדים תמיד פועלים כך שהצד השני מצד אחד, לא יאבד את יכולת התגובה שלו (ישמור על הפוטנציאל) ומצד שני, לא יוכל לפעול באופן שמרע את מצב היריב (יישאר במצב "שח" תמיד). מהלך האדמיניסטרציה בזמננו ברור לי לגמרי: הנך כלוא בין הדרוויניזם למונותאיזם. שח! בשל ההתקדמות בהגות הפילוסופית ובמחקר המדעי, במרוצת הדורות, מצב "החברה" השתנה במובן מסוים ונשאר יציב במובן מסוים אחר. "השינוי" נעשה בתפוצת מערכות היחסים הנקודתיות בין אינסטנציית הציניקנים לאינסטנציית הפתיים. התפוצה רק ירדה ככל שעבר הזמן, עד ההגעה לתפוצה של שתי מערכות בלבד במאה העשרים. "היציבות" נשמרה באופן שבו הציניקנים תופסים את הפתיים ובאופן שבו הפתיים תופסים את הציניקנים. עבור הציניקנים, קהל הפתיים היה ונשאר "חומר מתכלה" ועבור קהל הפתיים (הנקודתי) הציניקנים (שלו בלבד) היו ונשארו מי שדמותם ראויה לרצד במרחב הציבורי ("גדולי האומה", "מכובדי האומה", "שמש העמים". בעבר, "נציגי האל" או "שליחי האל" וכו'). הפער בין הציניקנים לפתיים, באשר להבנה כוללת של מערכת היחסים בניהם, גם נשאר יציב במרוצת הדורות. העובדה שהפתיים התקדמו כל הזמן בהבנת מערכת היחסים בין שתי האינסטנציות, אינה צריכה ללמד על כך שהם צמצמו את הפער עם הציניקנים, אלא על כך שהציניקנים התקדמו בהבנת אותו הדבר בהתאם. ההבנה של הפתיים את מערכת היחסים בין שתי האינסטנציות, לעולם מתייחסת למערכות שהתקיימו בעבר ולא למערכת שהפתיים מצויים בה בפועל בזמן הווה. לעתים קורה שהפער בין הציניקנים לפתיים, בהבנת מערכת היחסים בניהם, מצטמצם. הדבר יכול רק להוביל למלחמה. זאת משום שרמה מסוימת של פער יכולה ברגע אחד להפוך את קהל הפתיים לקהל נוֹשים. "המלחמה" היא הדרך של הציניקנים להפוך את קהל הפתיים, רגע לפני שהוא הופך לקהל נוֹשים, לזבל אורגני. ההתקדמות בהגות הפילוסופית ובמחקר המדעי צמצמה בהדרגה את תפקידו של האל כמחלק למעטים אישורי שליטה בחייהם של רבים. מיד לאחר שתפקידו של האל, כמחלק אישורי השליטה, צומצם לאפס, צ'ארלס דרווין החל לחלק את אותם האישורים בדיוק. ההגות הפילוסופית והמחקר המדעי היו אמורים לפגוע בחופש לחלק את האישורים באופן הזה גם. אלא שזה לא מה שקרה. מה שקרה הוא הופעת מצב המכונה "המצב שבו מתקיים שיווי משקל נאש". בזמננו, המעטים ששולטים בחייהם של רבים, כלל לא זנחו את שני מקורות הסמכות הקלסיים. אלא החלו לקבל את אישורי השליטה משניהם יחד. מדעי החברה ממוצבים כך שהם מסוגלים להרים מבט לא רק מעל מערכות היחסים בין אינסטנציית הציניקנים לאינסטנציית הפתיים שהתקיימו בזמן עבר, אלא גם מעל מערכות יחסים כאלה המתקיימות בזמן הווה. אם כן, יש כאן פרדוקס. האקדמיה היא לעולם ספק בת-ברית ספק זרוע של "המנגנון השלטוני". איך בדיוק היא אמורה להיות ביקורתית כלפיו? היא לא ולכן, מדעי החברה אינם אלא חוד החנית של הקונפורמיות, בזמננו כמאז ומעולם.
קסד. אין יותר "אבולוציה" בעולם המדע, על תקן "תיאוריה מדעית" הנותנת מענה לשאלה "מאין המינים"! ממתי? לכל המאוחר, שנת 1988, עת פרסום הספר "קיצור תולדות הזמן" והפיכת מחברו, הנכה, למותג. כבר בשנות השמונים, כאמור, מוטציות תורשתיות נמצאו כנעדרות כליל מתהליך הצטברותן (המדומיין) לפי כיוון וקצב ההולם את הכיוון והקצב האופייניים לתהליכי התאמת האוכלוסיות לתנאי הסביבה, הנראים בעין, התהליכים שמהם מלכתחילה התרשם דרווין. המוטציה התורשתית היא פקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים היחיד האפשרי. לדגים אין גנים של פילים וקרנפים! בַדוּק! גנים אלה בחיים לא יתגלו בתהליך הברירה הטבעית. לא הוכח אלא התברר שדרווין שגה בכך שהניח שהם יתגלו יום אחד בתהליך הברירה הטבעית. אף על פי כן, עיננו רואות כיצד חוה יבלונקה חוזרת דווקא לדרוויניזם "המוקדם" בזמננו. מה היא מבינה? היא מבינה שנוכח הממצאים האובייקטיביים, הניאו-דרוויניזם אינו באמת מציע איזשהו "פקטור" מכניס "מידע חדש" למאגר הגנטי של עולם המינים. בעוד הניאו-דרוויניזם אינו מציע "פקטור" כזה, אך לפחות מנסה לעשות זאת (מבין את נחיצותו. כלומר, מתקיים איזשהו בדל היגיון), "הדרוויניזם" אפילו אינו מנסה לעשות זאת (תיאוריית התורשה הדרווינית, "הפנגנזה", מציעה את הרעיון שפוטנציאל הופעת הפילים והקרנפים גלום בדגים, כשם שאדם עם עיניים כחולות גלום באוכלוסיה של בני אדם עם עיניים חומות). בהתאם, בעוד "הציוויליזציה" ש"הניאו-דרוויניזם" חולל, מציעה אדֵפטים כמו מיכאל הרסגור, יובל נאמן, הנרי אונגר, אורן הרמן, דורון לנצט, דניאל כהנמן, שולמית אלוני וחוה יבלונקה עצמה, "הציוויליזציה" ש"הדרוויניזם" חולל, כבר מציעה אדֵפטים כמו שירו אישיאי, יוזף מנגלה, ריינהרד היידריך, היינריך הימלר, אוסקר דירלוונגר, יוסיף סטלין, ניקולאי יז'וב, מאו דזה-דוגנ ופול פוט. מה החל אחרי שנת 1988? הגיע "קץ ההיסטוריה" של פוקויאמה. כלומר, החלה עת העברת האחריות המלאה על ענייני דיומא לידי האינטלקטואלים. בשנת 1992 נולד רעיון "התנגשות הציוויליזציות" של סמואל הנטינגטון. לפי רעיון זה יתגוששו בעידן שאחרי המלחמה הקרה איזשהן ציוויליזציות. אם מצד אחד, ישראל אומן הוא חתן פרס נובל לכלכלה ומצד שני, צ'ארלס דרווין, ריצ'ארד דוקינס, סטיבן הוקינג ויובל נח הררי הם ארכיטיפים אוניברסליים, על איזה ציוויליזציות בדיוק מדובר? מכיר את כל הציוויליזציות האלה. חבריהן שהחלו להיוולד אחרי המלחמה הקרה, באותו האופן בדיוק רוצים שיהיה להם טלפון חכם מחובר תמיד לרשת האינטרנט, זמינות של אוכל מהיר, בגדים אופנתיים, אמצעי ניידות אישי, מגורים זולים וצורך בעבודה מעטה, אם בכלל. באקדמיה, במערכת הבנקאית, בשירות הציבורי ובתעשייה ייתכן וקיימים אלמנטים שלא רואים כיצד הם יכולים להמשיך ליהנות מעולמם, בעידן שאחרי המלחמה הקרה, ללא מלחמה. מה זה אומר? שיש לחתור למלחמה? אני מציע לחתור לחשיפת הדיון המקצועי בשאלה "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס" ולחשיפת הדיון המקצועי בשאלה "איזה תפקיד חברתי בדיוק ממלא בזמננו יובל נח הררי" במקום.
קסה. העובדה שהרעיון של פוקויאמה הופיע לפני פרסום הספר "קיצור תולדות הזמן" והרעיון של הנטינגטון אחריו, אינה פרט זניח לדיון בהבדל בין שני הרעיונות. העולם שדמיין פוקויאמה, לפני פרסום הספר "קיצור תולדות הזמן", כבר לא אותו עולם שבו כתב הנטינגטון. בעולם שדמיין פוקויאמה יישאר הליברליזם הקפיטליסטי (מכונה גם "דמוקרטיה ליברלית") כאידאולוגיה שלטת יחידה בעולמה של הציוויליזציה המערבית ולכן, גם בעולם כולו. לפי פוקויאמה, קריאת התיגר הריאלית, האפשרית היחידה על אידאולוגיה זו, תוכל להגיע רק מציוויליזציה שקדמה ל"פרויקט הנאורות". היא "הציוויליזציה הנבואית". בניגוד לעולם שדמיין פוקויאמה, בעולם שבו כתב הנטינגטון, כבר לא נמצאו רק איזשהן "ציוויליזציות", אלא גם "קטגוריות של ציוויליזציות". קטגוריה אחת היא "עולם הציוויליזציות". הן פוקויאמה והן הנטינגטון מתייחסים רק לציוויליזציות המשתייכות לקטגוריה זו. מה שמיוחד בציוויליזציות מקטגוריה זו הוא שבאמצעות קונסטלציות "פופולריות" של "ידע מדעי", אפשר להפוך כל אחת מהן למה שאתה רוצה, תוך 24 שעות. קטגוריה שניה כוללת ציוויליזציה אחת. מה שמיוחד בה הוא שעל מי שמשתייכים אליה לא ניתן לעשות מניפולציה (את קולותיהם לא ניתן "לשתות"). אנשים אלה יכולים לענות על השאלה "מה בדיוק רצה מאיתנו פרופ' ישעיהו ליבוביץ'", מבינים מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס ומבינים באלו תנאים ולשם מה נכתבו הספרים "אבולוציה – הסינתזה החדשה" ו"קיצור תולדות הזמן". הייתי אף אומר שרק ציוויליזציה זו היא בכלל "ציוויליזציה". חבריה מצד אחד, לא מחפיפים דרווינית (החפפת הכזב בין תורשה ברמת תכונות המין לתורשה ברמת המאפיינים הפרטיים של תכונות המין, מובנת להם), לא דוגלים בפוזיטיביזם מוטציוני (השלכת הכזב מהתפתחות הפרט להתפתחות של איברים ומינים דרך מוטציות, מובנת להם) ולא משליכים אנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח" (הנחת הכזב שהדומם כרוך בירידה באנטרופיה לפי כיוון וקצב מסוימים ללא תוכנית, כשם "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" כרוך בה, מובנת להם). מצד שני, הם לא מקיימים מצוות של "אלים מדברים" (ההפרדה בין הדיון בשאלת יציבות המינים לדיון בשאלת המתכונת להבטחת קיומו של "הסדר החברתי", מובנת להם).
קסו. שאלת המעבר שחל בקרב ההנהגה הדתית לאחר שנת 1948, ממצב של סולידריות עם תורת דרווין, כתיאוריה מדעית אפשרית, להתנגדות לה ככזו, היא שאלה ידועה הזוכה לתשומת לב אקדמית בארץ ובעולם. אם כן, אבותינו מהמחלקות למדעי החברה, המשתוממים נוכח "המעבר" ושואלים: "הכיצד?", משולים לאדם המביט ביציקה שהכלב השאיר על השטיח ושואל: "מאין הריח?". אותו אדם מאמין כה חזק ששום דבר רע לא יכול לקרות לשטיח, עד שזה גורם לו לחדול ליצור קשרים אנליטיים מתבקשים בין אירועים או בין סיבות לתוצאות. הוא מתחיל, למשל, להאשים את התאורה בחדר כמטילה צל באופן שגורם לנו לדמיין יציקה. אפשר אפילו לבנות תיאוריה מדעית שמלמדת על כך. יהיו לה את כל המרכיבים; תורת היחסות שמסבירה את התנהגות האור, טופולוגיה שמסבירה את היחס בין גופים למרחב, מקור האור ועוד. אבל איך פותרים את בעיית הריח? משתוממים... יכולים להיות לריח מקורות רבים שכל אחד מהם אינו סותר את המדע כשלעצמו. אם כן, מאין בכלל ההפרה ביכולת ההבחנה, בכל הנוגע למה שקורה עם השטיח? ידוע על קבוצת אינטרס שהחדר, המנורה, השטיח, הכלב וכל דבר אחר שהעיניים רואות, בבעלותה. טענתה היומיומית, המגיעה דרך ערוצי ההסברה הפומביים, היא שהשטיח הוא מקור החיים ולכן, אם יקרה לו משהו, לא יהיו חיים. כל מי ששמע זאת מינקות, לא יעז בעצמו לחולל משהו לשטיח. אבל מה יקרה אם יראה חבלה בשטיח שמקורה בגורם לא ידוע? יחבר תיאוריה המלמדת על כך שמדובר באשליה. אחרת, כיצד תסביר שהחיים בכלל ממשיכים, אם באמת קרה משהו לשטיח? כיצד קרה שהחדר, המנורה, השטיח, הכלב וכל דבר אחר שהעיניים רואות, בכלל בבעלות של איזושהי "קבוצת אינטרס" מלכתחילה? הסיבה מעגלית: קבוצה זו אינה מהווה איום, במובן הקונבנציונלי, בשום דרך. היא לא יודעת לייצר אמל"ח ולהשתמש באמל"ח, היא לא יודעת לוט"ר וקרב מגע, היא לא קבוצה של איזשהם אנשי מקצוע שיודעים לתכנן וליצור או קהל גאונים שמציעים פתרונות רעיוניים ואינסטרומנטליים. קבוצה זו היא בסך הכל קומץ זקנים שהכול תומך בהם והם אינם תומכים בדבר. כל מה שהם יודעים לעשות זה להודיע, בכל בוקר, דרך ערוצי ההסברה הפומביים, שהשטיח הוא מקור החיים. עקב כך, בשל אותה ההבניה בדיוק של מושגים שעליה מדבר יובל נח הררי, הכל ממשיך לתמוך בקבוצת הזקנים הזו וחוזר חלילה. "יובל נח הררי" הוא פניו וקולו של המסר שחוסר היכולת למצוא תהליך מסוג "התפתחות" במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" וכן חוסר היכולת לתאר תופעות בקוסמולוגיה באמצעות גיוס מושגים מעולם עיבוד הפלסטיקה והגומי, הוא אפוא "כשל קוגניטיבי". אם כן, אין סיכוי בטבע לכך שאירוע הופעתו של יובל נח הררי תמים, נוכח הבנתנו במדע ובפילוסופיה. שנאמר: הקונספירציה היא בת לוויה של הפוליטיקה, עד כדי כך יציבה שכלל אינו ברור ההבדל בין השניים.