יב. הברירה הטבעית אינה בוררת גנים אלא גנוטיפים (במקרה של תכונות חד-גניות) או קומבינציות של גנוטיפים (במקרה של תכונות רב-גניות). במילים אחרות, "היחידה האלמנטרית" שהשינוי בשכיחותה (שינוי הַחַל בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות), רלוונטי להבנת תהליך ההסתגלות, היא הגנוטיפ ולא האלל. שמו של האדם שבמחצית השניה של המאה העשרים ייסד את הרעיון שהאלל ולא הגנוטיפ הוא "היחידה האלמנטרית" שהשינוי בשכיחותה רלוונטי להבנת תהליך ההסתגלות, הוא ריצ'ארד דוקינס. המהפכה בחשיבה על הקשר בין "הברירה הטבעית" ל"יחידה האלמנטרית" שעוברת ברירה, שחולל דוקינס, היא הסיבה העיקרית לאופן המיוחד שבו סטודנטים לומדים על הברירה הטבעית בזמננו. אללים "מכשילים" לא נפלטים מהאוכלוסיה לרוב או לא נפלטים לגמרי. אלא עוברים למצב הטרוזיגוטי. אם מדובר באללים דומיננטיים שמורידים את רמת הכשירות, אז הם יכולים באמת להיפלט מהאוכלוסיה לגמרי. אבל מצב כזה כמעט ולא קורה באופן טבעי. מפני שכמעט ואין גבולות בלתי עבירים בין תנאי הסביבה. במקרה של הופעת גבול בלתי עביר (שאינו מאפשר עוד זרימת גנים מאתר גאוגרפי לאתר גאוגרפי), עולה הסיכוי להיכחדות המין. אולי לא בהרבה אבל עולה בהכרח. ריצ'ארד דוקינס פרץ לתודעת הציבור הרחב לראשונה בשנת 1976, בגיל 35, עם פרסום ספרו "הגן האנוכי". בספר מובא הרעיון שעצם היכולת של הגנים להשתכפל, היא הכוח המניע העקרי של האבולוציה, ולא האורגניזמים בשלמותם כשלעצמם או המינים בשלמותם כשלעצמם. לטענת דוקינס, רעיון זה נועד לתקן את "אי ההבנה של הדרוויניזם". "אי ההבנה של הדרוויניזם", לשיטת דוקינס, היא ההבנה ש"ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית", החלה ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, גלומה במאגר הגנטי של המין מקדמת דנא, הודות לקיומן של הגרסאות הדומיננטיות והרצסיביות של הגנים. כלומר, על פי "אי ההבנה", פוטנציאל הביטוי הפנוטיפי, ברמת המין, גדול לאין שיעור מהביטוי הפנוטיפי הַחַל ברמת האוכלוסיה התת-מינית ולכן, חזקה עלינו להניח שהיכולת של האוכלוסיות התת-מיניות להסתגל לשינויים החלים בתנאי הסביבה, גלום בפוטנציאל הביטוי הפנוטיפי של המין מקדמת דנא – הודות לקיומן של הגרסאות הדומיננטיות והרצסיביות של הגנים. "אי הבנה" זו של הדרוויניזם רווחה בשנות השישים והשבעים במדע, כפתרון "בעיית ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית", הראשון שעלה לראש אחרי גילוי מבנהו המרחבי של הגן והתבהרות חוקי התורשה. על ידי כך "אי ההבנה" החזירה למעשה את "החשיבה האבולוציונית" למאה התשע עשרה, עת בה נדרש, עוד מדרווין עצמו, להציע "פקטור" מכניס "מידע חדש" למאגר הגנטי של עולם המינים. הנאו-דרוויניזם, הן במאה התשע עשרה והן לאחר שכבר קופל לכדי "תיאוריה מדעית סדורה" ("הסינתזה החדשה"), מהלך שהתחולל בזמן מלחמת העולם השניה, הוא שמציע "פקטור" כזה, בדמות "המוטציה התורשתית". דוקינס, כניאו-דרוויניסט נאמן (אפשר גם לומר "פוזיטיביסט-מוטציוני" או "דרוויניסט-מוטציוניסט"), בסך הכל מקדם באמצעות ספרו את הרעיון המרכזי של הניאו-דרוויניזם – נחיצות קיומו של "פקטור" מכניס "מידע חדש" למאגר הגנטי של עולם המינים. במידה רבה גם בהשפעת ספרו של דוקינס, נוסדה בסוף שנות השבעים הדיכוטומיה בחשיבה המדעית על הקשר בין הברירה הטבעית ל"יחידה האלמנטרית" שעוברת ברירה. הדיכוטומיה היא לברירה טבעית "ניאו-דרוויניסטית", הבוררת גנים בודדים, שמוצאם במוטציה תורשתית מתישהו על ציר הזמן, ולברירה טבעית הבוררת גנוטיפים, החולקים ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים. קיומן של "שתי ברירות טבעיות" בלתי נמנע או הכרחי – משום שהברירה הטבעית אינה יכולה לברור דבר והיפוכו: העדר מוטציות (ישעיהו ליבוביץ', אלישע האס) לצד מוטציות (אורן הרמן, דורון לנצט). אם כן, נוכח העובדה שהניאו-דרוויניסטים שולטים במוקדי תיווך המדע לציבור הרחב, כפוי על הסטודנט, במסגרת לימוד המדעים, למשל, בכל מדינות הלאום המערביות, להתייחס לפרשנות הניאו-דרוויניסטית למושג "הברירה הטבעית", כמתארת ואף כמסבירת המציאות ומן הסתם, להתעלם מהפרשנות השניה ככזו. עם עליית הניאו-דרוויניזם, בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה, בִיצוּר העמדה הניאו-דרוויניסטית החל להיעשות גם על ידי גיוס "שחקן חוץ" אחד – "הבורא הגדול וירַקוֹצָ'ה שעלה מאגם טיטיקאקה ויצר תחילה את השמש, הירח והכוכבים ואחר כך את כל השאר". הניאו-דרוויניסטים נודעו כאוהבי מיתוסי בריאה של תרבויות עתיקות, על תקן "האלטרנטיבה המדעית" ל"פקטור" הניאו-דרוויניסטי מכניס "המדע החדש" למאגר הגנטי של עולם המינים (אם "הבורא הגדול וירקוצ'ה" אינו אחראי לעולם המינים, מה זה עוד יכול להיות אם לא "המוטציה התורשתית". "סדרות של מוטציות תורשתיות" שבדיעבד מציגות שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, עד כדי הופעת איברים ומינים, לייתר דיוק). כוחם של הניאו-דרוויניסטים, בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה, אקוויוולנטי לכוחו של "מוסד הכנסייה" במאות הקודמות. הם פועלים באופן מאורגן, גם בדומה ל"מוסד הכנסייה"; פתיים למטה – ציניקנים למעלה. "ארגון" זה ניתן לכנות בשם "כנסיית הפקטור מכניס המידע החדש למאגר הגנטי של עולם המינים, בדמות המוטציה התורשתית" או "כנסיית ההחפפה הדרווינית והפוזיטיביזם המוטציוני". הם מתייחסים ל"קוגניציה הקולקטיבית" (משמע, בין הייתר, גם לקוגניציה שלי) כאילו הייתה רכושם הפרטי (עריצות הדומה לעריצות "מוסד הכנסייה" במאות הקודמות). לשיטתם, על כולי עלמא להתייחס למושג "התפתחות" לא באופן דיכוטומי (הדיכוטומיה: התפתחות "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" כ"התפתחות בפועל" והתפתחות "כל דבר אחר" כ"אידאה פרטית לגמרי") אלא באופן א-דיכוטומי (הא-דיכוטומיה: התפתחות "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" כמקרה פרטי של "תופעת ההתפתחות" שכוחה יפה לתיאור "כל דבר"). כהני דת בולטים של הארגון הם קרל סייגן, ריצ'ארד דוקינס, סטיבן הוקינג ויובל נח הררי. סטיבן הוקינג ניאו-דרוויניסט? סטיבן הוקינג הוא כיסא מדבר. הוא ערוץ שדרכו הניאו-דרוויניסט מעביר את אידאת גיוס המושגים מעולם עיבוד הפלסטיקה והגומי, על מנת לתאר את היקום ו/או את התהליכים המתקיימים בו, מדומיינים ושאינם מדומיינים. בהמשך לא נשאיר אבן אחת על אבן גם מסטיבן הוקינג או ממה שחשבנו שהוא "סטיבן הוקינג". "הקוגניציה הפרו-דיכוטומית", באשר למשמעות המושג "התפתחות", מופיעה בתרבות הישראלית בשיר "מה חדש במדע" של מאיר אריאל ואצל ישעיהו ליבוביץ'. היא מופיעה גם אצלי (אצלי בהשפעת מאיר אריאל, ישעיהו ליבוביץ' ואלטוּכוֹב Юрий Петрович Алтухов. עליו מספר מילים בהמשך). אצל ישעיהו ליבוביץ' היא לא סתם מופיעה. היא מופיעה כמו שהבורג' ח'ליפה מופיע. אף על פי כן, מה זו דריסת הרגל העלובה הזו של "הקוגניציה הפרו-דיכוטומית", באשר למשמעות המושג "התפתחות", בתרבות ובמדע? אלה הם פרות עמלם של הניאו-דרוויניסטים (הם לא לוקחים ימי חופש). בהמשך לא נחדל לבחון את כוחה של "הקוגניציה הפרו-דיכוטומית", באשר למשמעות המושג "התפתחות", כמשקפת את המציאות הביולוגית והכללית, לעומת "הקוגניציה הא-דיכוטומית". וזאת למרות דעת הניאו-דרוויניסטים, אותה לא נתקשה לדמיין, והיא שהניסיון לערוך מבחן כזה מלכתחילה נועד לכישלון, בהנחה ומטרת המבחן היא חשיפת כוחה של "הקוגניציה הפרו-דיכוטומית", כעוֹלה על כוחה של "הקוגניציה הא-דיכוטומית", בשיקוף המציאות הביולוגית והכללית.
יג. המאגר הגנטי של מין דיפלואידי מתממשק עם הסביבה דרך התכונות הפנוטיפיות. הממשק מתבטא בשינוי בתפוצת פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות, הַחַל בהשפעת שינויים החלים בתנאי הסביבה. מאחר והשינוי בתפוצת הפרופילים מופיע בתנאַי שבו ההתמודדות עם תנאי הסביבה חלה ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, נוצר מצג של שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, המזכיר באופיו "התפתחות עוברית". אולם, בעוד תהליך ההתפתחות העוברית ניתן לחיזוי באופן מלא, מבחינת הקצב ואופי ההתקדמות, לשינוי בתפוצת הפרופילים ניתן להתייחס כאל שינוי שאינו ניתן לחיזוי כזה. אם כן, ניתן לייחס לשינוי בתפוצת הפרופילים התקדמות לעבר תוצאה שבמובן מסוים אינה ניתנת לחיזוי כלל. אם כן, אולי "תוצאה" אפשרית של שינוי כזה יכולה להיות גם "התגלות מינים חדשים"? בכל אופן, באיתור הסיכוי לתהליך מוצא המינים זה מזה בשינוי בתפוצת פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות, הַחַל בלחץ הסביבה, התגלמה כל "תורת האבולוציה" מאז דרווין ועד זמן מלחמת העולם השניה, הן מבחינת אלה מתוך הקהילה המדעית שדגלו ב"תורת האבולוציה", כתיאוריה מדעית לכל דבר, והן מבחינת אלה מתוך הקהילה המדעית שלאו.
יד. בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה הניאו-דרוויניזם לקח על עצמו להסביר כיצד לשינוי בתפוצת פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות, הַחַל בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, אחראיות, באופן מובנה, סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות, למעשה, את השינוי "הרציף" או "המגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, הנראה בעין. התוצאה: "שתי אבולוציות" המתייחסות לשינוי "הרציף" או "המגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, הַחַל בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות (אם יש "שתי ברירות טבעיות", מן הסתם יהיו גם "שתי אבולוציות"). אחת "דרווינית" שאינה מקדמת את הבנתנו בשאלת מוצא המינים. משום שהיא מתייחסת להתאמת האוכלוסיות התת-מיניות לתנאי הסביבה דרך "ברירה טבעית" שהבנתה (המלאה) אינה מותנית בהנחת פקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים. השניה "פוסט-דרווינית" או "אבולוציה דרך מוטציות" שמאפשרת בדיוק את מה שהאבולוציה הדרווינית אינה מאפשרת – את העיסוק בשאלת מוצא המינים. משום שהיא ורק היא דנה בשינוי "הרציף" או "המגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, הַחַל כתוצאה מחדירת מוטציות תורשתיות למאגר הגנטי של עולם המינים, מן הסתם, בעת תהליך התאמת האוכלוסיות התת-מיניות לתנאי הסביבה ואף בזכותו. הניסיון לתפוס את "שתי האבולוציות" כ"שני תהליכים טבעיים" המשלימים זה את זה או המתמזגים זה בזה או המתקפים זה את זה או המלמדים זה על קיומו של זה הוא מה שאליו מתכוונים במושג "תורת האבולוציה" בזמננו, הן אלה מתוך הקהילה המדעית שדוגלים ב"תורת האבולוציה", כתיאוריה מדעית לכל דבר, והן אלה מתוך הקהילה המדעית שלאו.
לתומאס קון אתייחס בהמשך.
טו. שני אופני החשיבה האבולוציונית, האופייניים לזמנים השונים, מן הסתם מתבטאים בנושאים שונים הזוכים לתשומת הלב המירבית. אם בזמננו נושא כזה יכול להיות התנאים, התוצאות או קצב התהליך האבולוציוני, לפני מלחמת העולם השניה הוא היה סיבת התהליך האבולוציוני. בתקופה שבה טרם הובן מנגנון התאמת האוכלוסיות התת-מיניות לתנאי הסביבה, הפועל על פי "חוקיות" הנראית בעין, הבנתו הייתה הנושא שזכה לתשומת הלב המירבית. סודו הרי נגע לגורלו של כל אדם באופן אישי ומידי, משום ש"המדע" של מנגנון התאמת האוכלוסיות התת-מיניות לתנאי הסביבה, קשר בזמן אמת מאפיינים פרטיים של תכונות המין, כדוגמת צבע עור, מבנה הגולגולת ועוד למיקום על המנעד שבין בעל חיים לאדם. האפשרות להתייחס בקלות דעת לסוגיית "מוצא המינים" פשוט לא ניתנה בתקופה זו, לפחות לכל אותם בני האדם שמצד אחד, ראו במדע את הדרך האולטימטיבית לגילוי האמת על העולם ומצד שני, באופן מולד לא נמצאו כמדורגים גבוה לפי כללי האאוגניקה. החשש מתורת דרווין או ההתנגדות לה, כתיאוריה מדעית לכל דבר, נבעו בראש ובראשונה מכך שהשתמע ממנה שלא כל בני האדם נמצאים באותה "דרגת אנושיות" ולא מהעמידה שלה בסתירה למסופר בספר בראשית, כפי שנהוג ללמד בזמננו. את מי מעניין ספר בראשית בזמן שחברך, על פי המדע המעודכן, בספק "אדם כמוך". האפשרות שבתקופה שקדמה למלחמת העולם השניה ההתנגדות לתורת דרווין, במדע ובתרבות, נבעה מאיזשהו סנטימנט למסופר בספר בראשית, לפני שהיא נבעה מביקורת מדעית עניינית, היא הבניה וסילוף ההיסטוריה של החשיבה הביקורתית על הדרוויניזם.
טז. "קונצנזוס מדעי" הוא מוסד כבד משקל מבחינת השפעתו על השכנוע הפנימי של כל אדם ובכל עניין. המוסכמה, מחוללת "התרבות המדעית" היא שכשם שהמדע הוא "חזות האמת על העולם" בנושאים הזניחים לעניין תפיסת האדם את עצמו ואת עולמו (אם יש כאלה), מדוע שאינו יהיה כזה גם בנושא הנוגע ישירות לעניין הזה? אולי כל עוד "המדע" תיפקד כצידוק להשמדת גייז ומפגרים, ניתן להניח שאיזשהו חופש להקל דעת ב"אופנה מדעית עכשווית" בכל זאת התקיים. אך לא כך אחרי ש"המדע" הוציא את הכלים הכבדים. נוכח ההתמקדות המוקפדת בזמננו לעסוק בשאלות על התנאים, התוצאות או קצב התהליך האבולוציוני, תוך הבעת הסכמה עם האפשרות ש"אבולוציה דרך מוטציות" היא אפוא "רק תיאוריה מדעית", האם עלינו להניח שנפתרה כבר שאלת הלימוד על קיומן של סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות "רציפות או "מגמה", מתוך השינוי בתפוצת פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות?
יז. לאחר שהובן מנגנון התאמת האוכלוסיות התת-מיניות לתנאי הסביבה, מן הסתם כסיבת תהליך הפיכת המינים למינים חדשים, אם לשפוט לפי ההסברה הפופולרית, תשומת הלב המירבית עברה לדיון במקרים הפרטיים שהמנגנון הזה מחולל. בסך הכל לגיטימי. אם המנגנון הובן, מה עוד נשאר לחקור ברמה הזו? אם כן, כיצד אוכל לחקור את הציוויליזציה המערבית, מאז דרווין ועד זמננו, אם לא דרך העיסוק בשאלה: "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס"? הרי איני מבין כלל את מה שכבר הובן באופן כה נרחב לכאורה. אני מבין שעמדת הממסד המדעי הפורמלית, בזמננו, בנוגע לשאלת מוצא עולם המינים, היא שמוצאו בעצמו ("החומר" "כל יכול"). סברה זו עתיקת יומין והלכה למעשה התבטאה, באופנים אלו ואחרים, בפולקלור של תרבויות שונות. אני מבין גם את תהליך הברירה הטבעית, ברמת התכלית והמנגנון. מה שאיני מבין הוא את המענה שתהליך הברירה הטבעית נותן לבעיית מוצא עולם המינים לפי "פרדיגמת העצמיות" (כיצד בדיוק "החומר" "כל יכול" בזכות הברירה הטבעית). דווקא בשל הקרדיט שאני נותן למדענים, יצרני אווירת העדר הספק בכך שמובן להם תהליך מוצא עולם המינים מתוך עצמו, בדרך הברירה הטבעית, חזקה עלי לעסוק בשאלה "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס" דווקא. זאת משתי סיבות: 1. נושא הלימוד על קיומן (בפועל) של סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות "רציפות" או "מגמה", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, מתוך השינוי בתפוצת פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות, הוא הן הנושא היחיד שבו אני יכול לטפל באופן בלתי תלוי והן נושא היסוד של כל תורת האבולוציה (מהנקודה הסינגולרית ועד ההומוספיאנס). 2. יש עידוד לנסות למצא כשלים בתורת האבולוציה על ידי המדענים עצמם, יצרני אווירת העדר הספק בכך שמובן להם תהליך מוצא עולם המינים מתוך עצמו, בדרך הברירה הטבעית. הרי הם אלה שמראש ממצבים את "תורת האבולוציה" כ"רק תיאוריה מדעית" (וכאשר יענו אותה כן תרבה וכן תפרוץ).
יח. השינוי כשלעצמו בשכיחות האלל (ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות), זולת כך שאינו מלמד על מוצא האלל, הוא גם "שינוי" מתוך קטגוריית שינויים משנית בחשיבותה לקטגוריית שינויים בשכיחות הגנוטיפ או קומבינציה של גנוטיפים, מבחינת יכולתנו לקַשר בין "הקנון הדרוויני" של ההשתנות ההסתגלותית (התיאוריה) להסתגלות בפועל (המציאות). "הקנון הדרוויני" של ההשתנות ההסתגלותית אינו נתון בוויכוח והוא מה שזכה לאישושים רבים. התגובה ההסתגלותית של אוכלוסיות לשינויים בתנאי הסביבה אכן מידית וגודל השינוי אכן משפיע על גודל האוכלוסיה. "פרשנות" "הקנון הדרוויני" (יכולה להיות מושפעת מאמביציה או "רצון" באופן כללי) היא כבר עולם נפרד. הינה בהשפעת ההתקדמות המדעית במאה העשרים ועד זמננו "פרשנות" כזו רק הלכה והתחזקה כסמל ההפרדה הקאנטיאנית בין "הדברים כשלעצמם" למשמעות שעשויה להיות מיוחסת להם. זו הסיבה שליבוביץ' כל כך אהב את הפילוסוף עמנואל קנט. קנט הבדיל בין מה שהמדע מלמד לבין מה שהמדען (אינסטנציה בעלת זהות תלוית זמן, מקום והחל מהמאה העשרים גם ציוויליזציה) לומד או מדווח שהוא לומד. אחרי קנט היה זה הפילוסוף תומאס קון שהרחיב במאה העשרים את עקרון ההפרדה הזה. קנט ואחריו קון למעשה הניחו את מפת ההתמצאות במרחב האמפירו-פוזיטיביסטי שבו חי ופועל האלמנט הקונפורמו-פורמלי. אלא שבמאה העשרים ועד זמננו הקשר בין "עקרון ההפרדה" על פי קנט וקון לעמדה הפורמלית של המוסדות האוטוריטאריים הפורמליים, בחברה המערבית, בנושאים בעלי הזיקה הישירה לנושאים כמו "תפיסת האדם את עצמו ואת עולמו באופן הבסיסי ביותר", בכל זאת ייחודי. זאת משום שבמאה העשרים ועד זמננו ההימור על דיכוי מצד מעטים כלפי רבים באמצעים פיזיים (של הגוף), התחלף בהימור על דיכוי באמצעות מניפולציה על החשיבה. בעידן הפוסטמודרני חשובה מתמיד סיסמת הנאורות "העז לדעת". בגופך איש יותר לא יגע. בצורת חשיבתך יעסקו כולם. יובל נח הררי בטח כבר הגיע אליך... על זה אני מדבר...