קמ. דפוס הפעולה של השמאל המטריאליסטי עקבי. בהתחלה הוא מפציץ מהאוויר ברעיונות מסוג "התפתחות" במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". "המערכות" יכולות להיות "עולם המינים" או "המציאות הפיזית בכללותה" (בזמננו, "קיצור תולדות הזמן", "קיצור תולדות האנושות"), ואחר כך עולה עם כוחות יבשה על כל מה שנשאר מעולמם התרבותי של הפרט והקהילה (זהות מגדרית, זהות מינית, ארכיטיפים מסורתיים, מאוויים, שפה, מושג האדם ועוד). כאשר מאחורי כל זה עומדים מי אם לא שני החברים הוותיקים והידועים, עוד מהמאה התשע עשרה: האימפוטנציה האינטלקטואלית והרבה מאוד כסף.
קמא. הייתרון בלהיות יליד ברית המועצות הוא ביכולת להתייחס לשמאל המטריאליסטי כאל עבריין שמתחבא תחת זהות חדשה במקום חדש. השמאל המטריאליסטי ידוע כמי שמאחורי הקלעים עובד חזק מאוד על אבולוציה. אוכל לומר עליו שהוא אינו מעוניין בשיקום. הוא מעוניין רק בלשקם, ללא כל התחשבות בתוצאות ניסיונות השיקום הקודמים. נקודת התורפה של השמאל המטריאליסטי היא המדע והפילוסופיה. הוא, כידוע, משליך אנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח", מחפיף דרווינית, דוגל בפוזיטיביזם מוטציוני ומוצא הסבר במדע לתהליך מסוג "התפתחות" גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". לכן, אנו תמיד נמצא אותו מדבר בשם המדע ולא דרך המדע (אני מדבר דרך המדע, על השמאל המטריאליסטי ובכלל). ניתן לומר על השמאל המטריאליסטי שהוא "שונא את האנושות" משום שהיא אינה חדלה לאתגר את אמונתו הדרוויניסטית, הן כ"ישות מטריאלית" והן כ"ישות הוגה". האם השמאל המטריאליסטי פתי לגמרי? ממש לא. כל הידע מתנקז אליו כאל התחנה הראשונה. הוא הרי מי ששולט באקדמיה ובתקשורת במאה העשרים ועד זמננו. די בכך כדי לשלוט גם במערכת הבנקאית, במשפט ובתעשייה. לכן, אם הוא עמיד בעצמו להתמודדות עם שאלת יציבות המינים, נוכח ממצאי המדע המודרני, כל אחד יכול להיות עמיד. בני אדם עמידים לידיעה שימותו יום אחד. אם כן, הם יכולים להיות עמידים לכל ידיעה. לשמאל המטריאליסטי אין באמת אויבים. אויביו הם תרבויות שהתקיימו כאן עד המאה השבע עשרה. מה שיש כאן ומזכיר איכשהו את התרבויות האלה, נולד בשנות השישים של המאה העשרים. למה שדבר כזה בכלל ייוולד אם הכל בסדר עם השמאל המטריאליסטי (המטריאליסטי הפוסט-דרוויני)?
קמב. ההבדל בין "אמת" ל"אמת פרגמטית" או "אמת פונקציונלית" או "אמת פרו-מערכתית מדינית" ברור לי בערך מגיל אפס, הן בהתייחס לתרבויות העולם העתיק, הן בהתייחס לתרבויות מעידן המלחמה הקרה והן בהתייחס לתרבות הפרוגרסיביסטית של זמננו. פשוט, לדעתי, מערכת יחסים כפולת הסטנדרטים, באשר לשאלות הנוגעות לתפיסת האדם את עצמו ואת עולמו באופן הבסיסי ביותר, כדוגמת שאלת יציבות המינים, בין האדמיניסטרציה לביומסה, פחות מתאימה לישראלים. זו מדינה קטנה מוקפת אויבים. ישראלים לא יכולים להרשות לעצמם דבר כזה. מה שברור בנושא שאלת יציבות המינים לישראלים אנשי המקצוע, הודות להתקדמות בהגות הפילוסופית ובמחקר המדעי, בזמן אמת, מיד צריך להיות משוקף לשאר הישראלים. מה יהיה על הישראלים שלא יכולים להוציא דרכון זר? עליהם נגזר להישאר פה בכל תנאי כאילו? אם כן, חזקה לפחות עליהם לדעת מה בדיוק ברור בנושא שאלת יציבות המינים בזמן הווה, הודות להתקדמות בהגות הפילוסופית ובמחקר המדעי. אני בהחלט מניח שאם הייתה גם לי היכולת להוציא בנקל דרכון זר, לא הייתי מתאמץ מי יודע מה להפר את מנוחתו של דרווין.
קמג. התשובה לשאלה מדוע מהפכת הפרולטריון השמאל מטריאליסטית פרצה ברוסיה ולא באירופה, מחולקת לשני חלקים: 1. טכני. 2. מהותי. מבחינה טכנית, הכסף עבור המהפכה הגיע ממשלת הקיסרות הגרמנית שבאותה עת נלחמה באימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה. מבחינה מהותית, יש יסוד סביר להניח שהמשטרים המלוכניים האירופיים העדיפו שפיצוץ מיכל הלחץ שנקרא "אמביציות השמאל המטריאליסטי" לא יתרחש בשטחם. האופן שבו השמאל המטריאליסטי טיפל אחר כך במשפחת המלוכה הרוסית, עשוי ללמד על כך שחששות המשטרים המלוכניים האירופיים היו מוצדקים. ניתן לומר שעל ידי העברת מיכל הלחץ שנקרא "אמביציות השמאל המטריאליסטי" לרוסיה, גרמניה הצילה את המערב. אלא שעמי המערב לא זכרו לה את הטוב הזה אחרי המלחמה. כעבור שני עשורים גרמניה תפרע את החוב מכולם. אחרי שהשמאל המטריאליסטי יסיים עם רוסיה הוא יחזור לטפל בשאר החברה המערבית, בדומה לארבה שעובר משדה אחד לשני. יש בתנועת הציונות הדתית מי שיהיו מוכנים לסכן את חייהם בשביל דונם וחצי משטחי מה שמכונה "ארץ ישראל השלימה". השמאל המטריאליסטי לא חושב עוד במונחים של השתלטות על שטח באמצעות התיישבות, תקיעת דגל והצבת מגדל שמירה. השתלטות על שטח אצלו כבר מזמן נעשית דרך השתלטות על החשיבה של הביומסה שכבר נמצאת שם (מתחילת שנות האלפיים החלו להופיע במכללת הרצוג ובאוניברסיטת בר-אילן "דרוויניסטים יראי שמיים", פשוטו כמשמעו. תחילה הם רק ידעו מה אלוהים רוצה. עכשיו הם גם יודעים איך הוא עובד. אני בסתוּפַּאר). היכן שחושבים כמו שהשמאל המטריאליסטי רואה לנכון שיחשבו, שם הוא שולט, ללא אבדות בנפש לעצמו וללא מגדל שמירה. מבחינת השמאל המטריאליסטי נושאת מטוסים כלל אינה מהווה איום אם אפשר לדאוג לכך שרב החובל שמשיט אותה יהיה טרנסג'נדר שמעסיק את עצמו בספרות מחקרית על מניות ומגדר. ואם אי אפשר להגיע לרב החובל, השמאל המטריאליסטי כבר יגיע לילדיו. אין בעולם אדם אחד שמבין את התפתחות הדומם. מי שאינו מסוגל להגיד שתיאוריית המפץ הגדול אינה תיאוריה מדעית, נשכב תחת השמאל המטריאליסטי. אם לרב החובל אין פוליטיקאי או "כוח" כלשהו שמסוגל לבלום התפרצות כדוגמת זו של יובל נח הררי, או לפחות לתת לה מענה הולם, רב החובל אכל אותה. ההתמודדות עם יובל נח הררי אינה היוריסדיקציה שלו ולכן, אין זה משנה כלל מהי עוצמת האש שנושאת המטוסים או צוללת הטילים הבליסטיים שלו יכולה להנחית. "רעיון חזק יותר מכל נשק" אמר יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי. אם כן, במאה העשרים ואחת מי שאינו נלחם בזירת הרעיונות, אלא רק על אדמה ומשאבים, כמו פעם, אינו נלחם. האדם הוא החיה היחידה שאצלה "זכר אלפא" יכול להיות גם "בכיסא גלגלים". למה? "המפץ הגדול" הוא אחלה מיתוס בריאה. באופן אישי לא הייתי בוחר בו. כי הוא לא מספיק מאוזן לטעמי. כמו כן, מיתוסי בריאה אחרים אינם ממוצבים מלכתחילה כ"הסבר מדעי של העולם". מה שמיד מזכה אותם בנקודות שלהן "המפץ הגדול" אינו זכאי. בסך הכל "המפץ הגדול" מתאר את אותן ההתרחשויות שמתארים מיתוסי בריאה אחרים. הוא יוצא דופן בכך שאצלו, בניגוד למיתוסי בריאה אחרים, הכוללים תמיד "צד שלישי" שביוזמתו מתרחשים "התרחישים הדטרמיניסטיים הראשונים", "הצד השלישי" נעלם. את מקומו תופסת תכונה חדשה ומקורית של תוצרי "התרחישים הדטרמיניסטיים הראשונים". תכונה זו היא יכולתו של "דבר" להופיע ביוזמת עצמו, לעבור המרת שקילות המסה והאנרגיה ביוזמת עצמו וכן להתארגן לגרמי שמים דווקא ביוזמת עצמו, אפוא באופן אנלוגי להשתנות הבליטוֹת והמפרצים אצל העובר בשבוע השישי, עד כדי התגלות הגפיים ושאר חלקי הגוף בשבוע העשירי. מיתוס בריאה זה למעשה מעביר את תכונותיו של "הצד השלישי", המצוי במיתוסי בריאה אחרים, אל החומר ("החומר" "כל יכול"). אין מה לפתח אלרגיה למיתוס הבריאה המטריאליסטי, כאילו היה שייך לתרבות שאינה אנושית. הבעיה עמו נוצרת רק בעת הופעת הקשר, הייחודי לזמננו, בינו לבין צמד המילים "תיאוריה מדעית". קשר זה אינו אלא "שערות שמשון" של השמאל המטריאליסטי. השמאל המטריאליסטי לא מפחיד יותר. צריך להתרגל לזה. הוא הפסיד במלחמה הקרה. לא לקפיטליזם או משהו כזה. הוא הפסיד לאנושות. אם הוא שוב יהיה מפחד, החיים שוב יהיו מפחידים. את "שערות שמשון" של השמאל המטריאליסטי שהם, כאמור, החיבור, הייחודי לזמננו, בין צמד המילים "המפץ הגדול" לצמד המילים "תיאוריה מדעית", יש לתרום. זו דעתי. יעקב בקנשטיין סבר שתיאוריית המפץ הגדול אינה תיאוריה מדעית. למה עוד זקוק השמאל המטריאליסטי?
קמד. בתור "רעיון מהפכני" הרעיון שתיאוריית המפץ הגדול אינה "תיאוריה מדעית" מצד אחד, "דרמטי" מהמעלה הראשונה ומצד שני, "בטוח" מהמעלה הראשונה. "דרמטי" משום שאת תיאוריית המפץ הגדול, כתיאוריה מדעית, מקבלת אפילו קבוצת האינטרס "הדתיים של דרווין". מוטיב "ההתחלה", הכרוך בה, התברר כמצליח לענות אצלם על איזשהן ציפיות. "בטוח" ממספר סיבות: 1. איש אינו מבין את התפתחות הדומם. 2. אין הוכחות לתיאוריה שניתן להבין באופן בלתי תלוי/יש רק הוכחות "מדווחות". מכאן נובע שהרעיון שתיאוריית המפץ הגדול אינה "תיאוריה מדעית" (המהפכני), מסתדר עם הקוגיטו של דקארט. "השד המתעתע" יכול להיות בכל סדר גודל. 3. שכלול הנסיבות המיוחדות שבהן הופיעה התיאוריה עם אופיו הפרנואידי של הפרוגרסיביסט ההיברידי (שעדיין משוכנע שהוא בעל הבית של העולם הזה ולכן, כל מי שאינו חושב באופן שאיתו הוא חש בנוח, אורח פה, במקרה הטוב, או פסיכופט, כסטנדרט). 4. יעקב בקנשטיין סבר שתיאוריית המפץ הגדול אינה "תיאוריה מדעית". אם הרעיון (המהפכני) שאין אלוהים תפס, אחרי שבמשך אלפי שנים שלט הרעיון, המזוהה ביותר עם התרבות האנושית, והוא שיש אלוהים, מדוע שרעיון היותה של תיאוריית המפץ הגדול תיאוריה שאינה מדעית (המהפכני), לא יתפוס? זאת בלי להיכנס לשאלת קיומו של אלוהים, שכידוע אינה שאלה במדע. סטיבן הוקינג דווקא חרג לתחום זה ובספרו האחרון קבע שאין אלוהים. מרתק! בכל העולם שמעו על סטיבן הוקינג. מובן מאיליו? זו שאלה בעלת חשיבות אסטרטגית מהמעלה הראשונה בסוציולוגיה של המדע בזמננו, בשל זיקתה הישירה להוויית הזהות. אין אצל סטיבן הוקינג דבר שעשוי לזכות אותו בפרסום יוצא הדופן, זולת מיצובו כמי שמצד אחד, מבין את "התפתחות הדומם" ומצד שני, אינו יכול לדבר על כך. סטיבן הוקינג הוא "מוסד". באמצעותו או דרכו מגיעים למוח של כל אחד "רעיונות" מחוללי הזהות ברמה הבסיסית ביותר. בני אדם מהווים את הערוץ הזה. מי זה עוד יכול להיות? מהי זהותם? יגאל בן-נון עוסק בשאלת הזהות של בני האדם מהאלף הראשון לפני הספירה שחיברו את הדיאלוגים שמתחילים במילים "וידבר יהוה אל משה לאמור" ובמילים "וידבר משה אל יהוה לאמור". האם מפאת עיסוקו המיוחד של בן-נון ניתן לומר עליו שהוא עוסק בחקר תהליכי קבלת החלטות? ודאי! הרי העיסוק בזהות מחברי הדיאלוגים האלה, הוא העיסוק בחקר הסיבות הדטרמיניסטיות הראשונות לקבלת החלטות כלשהן בזמננו. לדעת בן-נון אנשים אלמוניים מהאלף הראשון לפני הספירה סנתזו זהות ותרבות של גדולי הציוויליזציה האנושית בכל הזמנים, החל מרבי עקיבה והרמב"ם, דרך ניוטון, פסקל וברקלי ועד ישעיהו ליבוביץ' ויעקב בקנשטיין. היש לעלות על הדעת שקידום הבנתנו בשאלת הזהות שבה עוסק בן-נון, אינה מרכיב אסטרטגי מהמעלה הראשונה בהבנת תהליכי קבלת החלטות כלשהן בזמננו? מסתבר שיש. הינה רואות עיננו כיצד רק איזה אחד, יגאן בן-נון, מתעניין בשאלת הזהות הזו. אותו הדין לגבי מוסד סטיבן הוקינג ופרסום הספר "אבולוציה-הסינתזה החדשה" ביולי 1942. בשנת 2014 "אישיות מתוך האדמיניסטרציה" (שר המודיעין בעת ביצוע המעשים) פרסמה סרטון שבו היא מקריאה מניפסט נאציונל-מונותאיסטי קצר. מניתוח תוכן הסרטון ניתן ללמוד לא מעט על תהליכי קבלת החלטות ברמת האינסטנציה שהיא אפוא "הסיבה הדטרמיניסטית הראשונה לאופן קבלת החלטות כלשהן בזמננו". "האישיות מתוך האדמיניסטרציה" שמקריאה את המניפסט אינה איזה אדם אלמוני. בישראל יודעים טוב מאוד מי היא. ממה שאנו יודעים עליה, ניתן לומר בביטחון שהיא לא בדיוק האישיות הראשונה שאנו יכולים לחשוב עליה שיום אחד, באופן ספונטני, תיזום הקראת מניפסט כזה מול המצלמה. באשר ליכולתנו, בזמננו, לסווג, מבחינה המושג "הגורמים הדטרמיניסטיים הראשונים של תהליכי קבלת החלטות", את מוסד סטיבן הוקינג ואת פרסום הספר "אבולוציה-הסינתזה החדשה", ליגאל בן-נון אין משהו שאפילו מתקרב להקראת המניפסט הזו. נניח שהתגלגלת לידי "מצב מלחמה" וכבר מתו לך בנים ובנות (להם, כעקרון, לא היה מושג מאיפה זה בכלל נחת עליהם). ודאי תרצה לדעת מה הוביל לכל זה. הנך מתרכז ומגלה ש"מצב המלחמה" שאליו נקלעת הוא למעשה "תחנה" (מתבקשת יותר או פחות) באיזשהו "אירוע מתגלגל" אחר. וכשאתה מנסה לתהות על קנקנו של "האירוע המתגלגל" האחר, עדיין תוך ריכוז רב, הנך מגלה שהוא, כשלעצמו, גם "תחנה" ב"אירוע מתגלגל" נוסף (אט אט גדלה "מסגרת ההתייחסות"). ואז מה? באופן הזה הדרך לאיבוד קצה חוט קצרה ומובטחת. במצב כזה, מה שאני מציע הוא לנסות לאתר את "מחוללי הסיטואציה" במקום את "הנקלעים לסיטואציה". אמת המידה לבחינת ההשתייכות לכל אחת משתי הקטגוריות שאני מציע היא "מידת ההשפעה על הקוגניציה הקולקטיבית" (משפיע במידה רבה="מחולל סיטואציה", משפיע במידה מעטה="נקלע לסיטואציה"). והינה, דווקא את "מחוללי הסיטואציה" הבסיסיים ביותר לא מסובך לאתר. בתקופה שבה כולנו חיים יש רק שניים כאלה: 1. האינסטנציה שחיברה את הדיאלוגים שמתחילים במילים "וידבר יהוה אל משה לאמור" ובמילים "וידבר משה אל יהוה לאמור". 2. האינסטנציה שמגינה על רעיון "ההחפפה הדרווינית", על רעיון "הפוזיטיביזם המוטציוני" ועל רעיון "התפתחות הדומם בגבולות ממדי הזמן והמרחב הידועים לנו" ככנוסים תחת הקטגוריה "מדע לכל דבר". וזאת, כאמור, אחרי שהמדע קבר בחיים תחילה את הדרוויניזם ואחרי זה את הניאו-דרוויניזם. האדם הוא "חומר" המופעל באמצעות רעיונות. "הדרוויניסט העמוק" אינו אלא הראיה לכך. הינה רואות עיננו כיצד, בזמננו, "הדרוויניסט העמוק" זקוק ל"סמל תרבות" כדוגמת "סטיבן הוקינג" על מנת שיוכל בכלל לזוז... זה ה-SETUP שלו! היומינט האסטרטגי, בעניין הזה, שהבאתי מיעקב בקנשטיין ומישראל אומן מלמד ששני האישים האלה דווקא אחוזי הקוגניציה הפרו-דיכוטומית באשר למשמעות המושג "התפתחות", בדומה לישעיהו ליבוביץ'. אותו הדין לגבי הביולוג הישראלי המוערך אלישע האס. האינסטנציה שחיברה את הדיאלוגים שמתחילים במילים "וידבר יהוה אל משה לאמור" ובמילים "וידבר משה אל יהוה לאמור" חוללה, מתוך האלף הראשון לפני הספירה, פלא תבל שאין שני לו. מדובר בפריצת דרך בתכנון הסדר החברתי שלא יהיה מוצלח ממנו מעתה והלאה. שנאמר: "אם ישראל אומן חתן פרס נובל לכלכלה, מה אתה רוצה מיחיא סנוואר". "עבודת אל מדבר" היא "שיטה" תחת הסגנון "עבודת אלילים" כדרך חיים. תחת סגנון זה נכנס כל מה שאינו "האידאולוגיות הסוציאליסטיות החילוניות שקמו במאה העשרים, לרבות הנאציונל-מונותאיזם". כינוי "עבודת אל שותק" או "עבודת מספר אלים שותקים" בשם "עבודת אלילים" הוא "טעות קטגורית" ש"עובדי אל מדבר" מאוד אוהבים לחטא בה. "עבודת אל שותק" ו"עבודת אל מדבר" אלה שתי שיטות של הסגנון "עבודת אלילים" רבתי כדרך חיים. תחת השיטה "עבודת אל מדבר" יש מיון נוסף והוא ל"עבודת מספר אלים מדברים" (כמו במיתולוגיה היוונית) ול"עבודת אל מדבר יחיד" (מונהג באופן נרחב בזמננו). תחת "עבודת אל מדבר יחיד" יש מיון נוסף. הוא כבר לא מעניין, מבחינת הרזולוציה שבה אנו עוסקים כעת. בעוד לפי שיטת "מספר אלים מדברים", האלים כבני שלושים, לפי שיטת "אל מדבר יחיד", האל כבר כבן שישים, עם כל הבעיות של זקנה והדאגות של זקנה. אל זה מחמיא לעצמו מאוד על ידי כך שהוא מבשר שברא את האדם בצלמו ובדמותו. אם זה היה נכון, היינו כולנו פסיכופטים, הזקוקים להשגחה פסיכיאטרית תמידית, שמא נחולל משהו לזולתנו, בעדיפות לקנה מידה גדול... אם "עבודת אל מדבר יחיד" הייתה מבוססת על אל כבן שלושים, או אפילו על אל כבן עשרים, עם כל הצרכים והרצונות האופייניים לשכבות הגיל האלה, אני מניח שבסך הכל יכול היה להיות כאן מעט יותר נוח... רק בתקופת חיי ערבים נהרגו בידי ערבים יותר משהם נהרגו בידי כל אחד אחר. למה? כי הם התחברו ל"עבודת אל מדבר יחיד" הבן כשישים, בעידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, מעט יותר טוב מאחרים. "הקומוניזם הדרוויניסטי" ירד לעולם על מנת להחליף את סגנון "עבודת האלילים", כדרך חיים, במלואו. בסוף לא הסתדר... בעידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, הצידוק של לפחות אחד מהצדדים לצאת לעימות שתוצאותיו הפוטנציאליים הן קורבנות בנפש והרס תשתיות, מגיע משיטת "עבודת אל מדבר יחיד" ישירות. "הרב-תרבותיות", כתוכנית חברתית-מדינית מקיפת כל, ירדה לעולם כמפלט של "השמאל המטריאליסטי" מהצורך להזדכות על האונטולוגיה הניאו-דרוויניסטית שלו (הדרוויניזם-המוטציוני). "רב-תרבותיות" משמע "כל הרעיונות שווים" או "כל הרעיונות לגיטימיים" ("תמורות העולם הבא" כ"החפפה דרווינית"). "תמורות העולם הבא" כ"החפפה דרווינית" זה "נאציונל-מונותאיזם", באור "הרב-תרבותיות", כבר "נאציונל-מונותאיזם" "סולידי". הייתכן דבר כזה? רוצה "תמורות העולם הבא" "סולידי"? תן "דרוויניזם" "סולידי". מישהו נתקל פעם ב"דרוויניזם" "סולידי"? יובל נח הררי מבטא "דרוויניזם" "סולידי"? איזשהו פרוגרסיביסט, רלטיביסט ורב-תרבותיסט, מהאוניברסיטה, נמצא פעם מבטא "דרוויניזם בחי" "סולידי" או "דרוויניזם בדומם" "סולידי"? לזה קוראים "שיווי משקל באסטרטגיות דומיננטיות". "רעיונות" (אידאות) הנוגעים ישירות לעניין "הוויית הזהות" או "הקוגניציה הקולקטיבית" (תפיסת האדם את עצמו ואת עולמו באופן הבסיסי ביותר), לעולם לא יהיו "סולידיים", בתנאי "רב-תרבותיות", אף יותר מבכל תנאי אחר. אין דבר כזה "רב-תרבותיות"! יש רק תרבות אחת. היא התרבות האנושית שהיא התרבות המערבית. כל "הביטויים התרבותיים" שאיננו מכלילים תחת הקטגוריה "תרבות מערבית", הם "תחנות" מן העבר בתרבות הזו, ביחס ל"תחנה" שבה התרבות הזו נמצאת בזמן הווה. פרופ' אבישי ארליך, "איש מצפן", המרצה שלי לסוציולוגיה, הוא דוגמה (מניפסטציה) ל"תחנה" בתולדות התרבות המערבית שהתקיימה ממש לא מזמן, בתקופה שבה אני כבר הייתי קיים. נולדתי לתוך "התחנה" הזו בשלבי שקיעתה האחרונים. העובדה ש"תחנה" בתרבות המערבית מן העבר, העבר הרחוק, לייתר דיוק, מצטיירת כאיזושהי "אלטרנטיבה מעניינת" ל"תחנה" המונהגת בפועל בזמן הווה (מהי בדיוק יגדירו בעתיד), אינה אלא תעודת עניות ל"אינטלקטואלים המערביים" בזמן הווה. אם כן, כיצד מגדירים "מחולל סיטואציה" לעומת "נקלע לסיטואציה"? דרך אבחון היכולת להסדיר את "החשיבה" של "הציבור הרחב" באמצעות מניפולציה על מושגים או "קטגוריות חשיבה" כמו "תרמודינמיקה", "אונטולוגיה", "אפיסטמולוגיה", "ברירה טבעית", "תכונות מורכבות", "יחסי דומיננטיות", "השתנות הסתגלותית ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות", "התפתחות", "מוטציות", "אללים", "גנוטיפים" ו"פנוטיפים". מי שלא מבין בכלל במה מדובר, לא יכול להיות "מחולל סיטואציה" בהגדרה, בין אם הוא מצביא, יצרן אמל"ח או ראש ממשלה. לדוגמה: רווחת בשפה הישראלית הדיכוטומיה ל"ערבים" ו"יהודים". זו דוגמה ל"טעות קטגורית" המוחלת (על ידי "קבוצת אינטרס") על חשיבתו של "הציבור הרחב". אין דיכוטומיה כזו. היא דומה לדיכוטומיה לרהיטים וכיסאות. רוב תושבי ישראל הם "ערבים". "ערבי" זה "אתנוס" ו"אתנוס" לא יכול להיות "עוין" בשום אופן, משום שזו קטגוריה בביולוגיה או בגאוגרפיה. רק "אידאות" יכולות להיות "עויינות" ("עבודת אל מדבר", "החפפה דרווינית"). מי שבאמצעות רטוריקה מקטלג את האתנוס "ערבי" כעוין, כולל במרומז, צריך להיות "גזען ביולוגי". האינסטנציה שאי שם באלף הראשון לפני הספירה חיברה את הדיאלוגים שמתחילים במילים "וידבר יהוה אל משה לאמור" ובמילים "וידבר משה אל יהוה לאמור" נמצאת "מחוץ לציוויליזציה" משום שהיא "מחוללת הציוויליזציה". אלה לא באים לשחק פה. "הקוגניציה הקולקטיבית" היא "הקטע" שלהם. אינסטנציה זו לא אוהבת אנשים כמו סוקרטס, שפינוזה, ברונו וגלילאו, משום שהם מאותגרים בכל רגע מהאפשרות להרוס לה את היום... הכל פחות או יותר עובד, כל אחד מבין את מעמדו ואת מקומו במרקם החברתי כפי שהוא. אם אינו מבין, הזמן עוזר לו להבין. יש איזשהו סדר שמעניק את היכולת לתכנן תוכניות ובאיזושהי מידה להצליח לחזות את העתיד. מה שמעניק את היכולת לקבל איזשהן החלטות באופן רציף. אין הומוסטאזיס בהבנת העולם והאדם כפי שהם בין האדמיניסטרציה למי שאינו האדמיניסטרציה. מה שיוצר הפרש פוטנציאלים בכושר ההישגיות ועל ידי כך מאפשר איזושהי פעילות רציפה של כוחות שוק, כפי שהם, המעודכנים לזמן הווה. והינה בא אדם, לרוב בין גיל עשרים לשלושים, ומהווה איום על כל הסדר הזה באמצעות לא יותר מ"רעיונות". איך בדיוק האדמיניסטרציה (קומץ זקנים), המעודכנת לזמן הווה, אמורה להתייחס אליו? על איזה מטריאליזם בכלל מדובר?! הרעיונות של יובל נח הררי נמצאים בראשיהם של מיליוני בני אדם בכל העולם, וזאת אחרי שהמדע, כאמור, קבר בחיים תחילה את הדרוויניזם ואחרי זה את הניאו-דרוויניזם. איך בדיוק, בזמננו, הרעיונות האלה הגיעו לשם??? לבד??? אם נעלה ברזולוציה במבטנו על תיאוריית המפץ הגדול, נגלה שבסך הכל מתוארים על ידה תהליכים בדומם המזכירים את אלה המתרחשים ברחם אישה: בשלב הראשון, אנרגיה, המופיעה מסיבה לא ידועה ובאופן שמהווה אפוא "תהליך של התפשטות" או "תהליך של גדילה", מומרת (לבד) ליסודות אלמנטריים. ניתן לכנותם גם "יסודות גזע עובריים" משום שהם עתידים להתארגן לכוכבים ולכוכבי לכת באופן שאינו נלמד ממצבם בזמן הווה. בשלב השני, "יסודות גזע עובריים" מתמיינים לקבוצות שעתידות להתפתח לגרמי שמים מסוגים שונים. בשלב זה כבר קיימים כל היסודות שעתידים להרכיב את גרמי השמים, בכל הרמות, החל מהגרעין הלוהט, דרך שלל השכבות הגאולוגיות ועד לאטמוספרה. בשלב השלישי, הקבוצות מתארגנות במארך המזכיר "מערכות כוכבים". בשלב הרביעי חלה התחדדות בהבדלים בין גרמי השמיים (ככבי לכת גזיים, ככבי לכת סלעיים וכוכבים). בשלב החמישי מערכות כוכבים מגיעות לבשלות עד כדי הופעת תנאים על אחד או יותר מהם להתפתחות משהו חדש לגמרי; תחילה "תוכנית" המכוונת את ההתפתחות הביולוגית ואחריה "עולם המינים במלואו". עובדת קיומם של המושגים "כוכב צעיר" ו"כוכב זקן", בהגהה המקצועית, מלמדת על כך שהתפתחות וחיי גורם השמיים מחזוריים כמחזור התפתחות וחיי "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". מי מבין כיצד האנטי-אנטרופיה הזו מתרחשת באופן שאינו מערב הכוונה על ידי איזושהי "תוכנית חיצונית"? יובל נח הררי? ליקום אין DNA. "השלכה אנתרופומורפית" היא עניין שבשגרה בעולמו התרבותי של האדם. אייזק ניוטון השליך אנתרופומורפית במאה השבע עשרה, ישראל אומן משליך האנתרופומורפית בזמננו. אז איזה פרוגרסיבי מהמחלקה לממשל לא ישליך? שמותיהם של פיזיקאים מודרניים, כדוגמת יעקב בקנשטיין ויקיר אהרונוב, לא קשורים לתיאוריית המפץ הגדול בשום אופן. זה לבד לא מלמד על משהו? בעת ההשלכה מ"התפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ל"התפתחות עולם המינים" יש בסיס לטעות. משום שמתקיימת בטבע "השתנות הדרגתית במורפולוגיה או בפיזיולוגיה" שאינה אירוע מתוך התפתחות "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". לעומת זאת, להשלכה מ"התפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ל"התפתחות גרמי השמים" כבר אין בסיס לטעות כזו. זו הסיבה שהביומסה, בזמננו, מקבלת את ההשלכה מ"התפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ל"התפתחות גרמי השמים" כ"תיאוריה מדעית לכל דבר" במספרים גדולים יותר משהי מקבלת את ההשלכה מ"התפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ל"התפתחות עולם המינים". צייר אוסטרי אחד אמר: "ככל שהשקר גדול יותר כך גדל הסיכוי שיאמינו בו". אני בעצמי מקבל את תיאוריית המפץ הגדול כהסבר למציאות היקום. משום שאני חש יחסית בנוח איתה וגם לא מעוניין להתבלט. אך לא על תקן "תיאוריה מדעית". היכן התמריצים? יובל נח הררי השלים את הקודקוד האחרון במשולש המוות (ג'יליאן האקסלי 1942, סטיבן הוקינג 1988 ויובל נח הררי 2011). משמעות "משולש המוות" מתחלקת לשתי רמות חשיבה: 1. רמת הדיון האונטולוגי: הטמעה בתודעת הציבור הרחב של אידאת העלייה התמידית, בקרב בני המוסדות האוטוריטריים הפורמליים, בהבנת תהליך מסוג "התפתחות", המתקיים, כביכול, גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ("המערכות" יכולות להיות "עולם המינים" או "המציאות הפיזית בכללותה"). 2. רמת הדיון האפיסטמולוגי: ביטול חשיבות או לגיטימיות העיסוק בשאלת הזיקה לסוגיות במדינאות או בכלכלה של אידאת העלייה התמידית, בקרב בני המוסדות האוטוריטריים הפורמליים, בהבנת תהליך מסוג "התפתחות", המתקיים, כביכול, גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" (ביטול חשיבות או לגיטימיות העיסוק במקור האידאה). עליונות העיסוק בשאלת הזיקה לסוגיות במדינאות או בכלכלה של אידאת העלייה התמידית, בקרב בני המוסדות האוטוריטריים הפורמליים, בהבנת תהליך מסוג "התפתחות", המתקיים, כביכול, גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", היא אפוא "חובה מוסרית" מבחינת עמודי התווך של המדע והפילוסופיה המערביים. כך זה נדמה לי. "הדרוויניזם" הוא האירוע המרכזי, מכל הבחינות, בעולמנו. הוא אפוא "אידאה" היחידה בעולמנו שניתן לייחס לה מעמד של "אידאה" שכל מה שמתרחש בעולמנו מאז הופעתה, מתרחש כתגובה לקיומה או כתגובה בשמה/מטעמה. לא ניתן לומר את אותו הדבר, למשל על "אלוהים", משום ש"אלוהים" אינו "אידאה". אני מאמין שבמאות הקודמות אידאת "מי ליהוה אלי" תהיה המועמדת הראויה ביותר לתפוס את מקום אידאת העלייה התמידית, בקרב בני המוסדות האוטוריטריים הפורמליים, בהבנת תהליך מסוג "התפתחות", המתקיים, כביכול, גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". אלא שבתקופת חיי בעיית אידאת "מי ליהוה אלי" פתורה בסך הכל ואין מה להגות בה עוד. אני רוכש הערכה רבה לעבודתו של יגאל בן-נון שעוסקת בשאלת מקור אידאת "מי ליהוה אלי", עד כדי כך שאין לי השגות עליה. אולם, מאמציו של בן-נון הם אפוא בידור. מה הטעם בהעמקת קבר שעומקו כבר הגיע לעומק הסטנדרטי? ניכר על יגאל בן-נון ויובל נח הררי שהם מבינים שמשה לא קיבל את התורה מסיני. מה החכמה בזה? מה החכמה בחכמה של המאה השמונה עשרה בזמננו? החכמה היא להסביר מדוע "הבנה" זו לא עושַה רושם על ישראל אומן ויחיא סנוואר. תפיסת החלוקה לעמים, במובן המודרני (אחרי דרווין), כיסודית או כקודמת, מבחינה היררכית וכרונולוגית, למשל, לדיכוטומיה היסודית בקוגניציה (לקוגניציה א-דיכוטומית ולקוגניציה פרו-דיכוטומית, באשר למשמעות המושג "התפתחות"), היא "התפיסה" לפיה "המלחמה" מותרת בין בני עמים שונים ולא בין בני אותו עם – אם קיים בניהם אותו ניגוד – אותו ניגוד תהומי שאחד רואה ב"ערך" מסוים דבר שלמענו יש להקריב את החיים או ליטול את החיים, ואז הוא מוכרח ללחום נגד האדם האחר ששולל את הדבר הזה. אם כן, מה זה משנה אם האדם האחר הזה הוא בן עם אחר או בן עמי. אלא אם כן "העם" (ישראל אומן יחד עם יובל נח הררי) הוא הערך העליון, מעבר לכל הערכים... זה מהות התפיסה הפשיסטית. כעקרון השאלות אל "הדתי" בן זמננו אינן שאלות על "אמונה" אלא שאלות על "הבחירה באמונה". "פְרִיק" הוא מי שאותו לא ניתן להביך. כלל זה אינו חל על "הדתי" בן זמננו. "הדתי" בן זמננו אומר: "גלגולי הנאורות" שלפנינו הם הפשיזם הדרוויניסטי, הקומוניזם הדרוויניסטי והליברליזם הרב-מגדרי והדרוויניסטי גם. ללא סצנת "מי ליהוה אלי" אין משפחה, אין קהילה, אין כלום... הוא נולד כשכל "נפלאות התבונה" האלה כבר היו פה. מישהו יכול להגיד לו משהו? שאלות על "אמונה", בזמננו, הן שאלות לדרוויניסט-אקזיסטנציאליסט הנרי אונגר, לדרוויניסט-קומוניסט אבישי ארליך ולדרוויניסט-נאציונל-סוציאליסט דני גוטוויין. אלה מציעים, דה-פקטו, בעידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, שפה אינסטרומנטלית בלבד, הומור ושירים על נוזלי גוף ועיסוק במיניות ובמגדר של עצמך כעיסוק בארכיטיפ החשוב ביותר של מושג החירות. נשמע לי פחות מעניין בסך הכל... בכלל לא התחברתי... מישהו יכול להגיד לי משהו?
קמה. מנקודת מבט מטריאליסטית אין דבר באמת זולת מה שאינו נראה בעין, נשמע באוזן וכו', לכל הפחות, או שאינו הוכח בניסוי אמפירי, לכל היותר. הכנסת האלוהים, כאינסטנציה או כסובסטנציה, לתחום הדברים שעל קיומם להיות מותנה בהוכחה אמפירית, הוא מה שלוגיקנים מכנים "טעות קטגורית". לא משום כך שאלוהים קיים מחוץ לעולם, כשם שהשַעַן קיים מחוץ לשעוֹן. אלא משום כך שכל מרכיבי העולם המטריאלי אינם נתפסים כהוכחה אמפירית אפשרית לקיומו של אלוהים, מבחינת אותו החלק באוכלוסיה שדוגל בקיומו. כלומר, הכנסת האלוהים, כאינסטנציה או כסובסטנציה, לתחום הדברים שעל היחס אליהם כ"קיימים" להיות מותנה בהוכחה אמפירית לקיומם, הוא אפוא "התחכמות שלא לעניין" או "חוסר רצינות" של המטריאליסט. עד כאן בעניין המטריאליסט הטרום-דרוויני. המטריאליסט הפוסט-דרוויני (החל להיוולד משנות העשרים של המאה העשרים) הוא כבר יצור חדש לגמרי ושונה מכל מה שהיה כאן אי פעם! מטריאליסט זה מצד אחד, לא רק שאינו חדל "להתחכם שלא לעניין" בנושא שאלת קיומו של אלוהים, אלא בעצמו החל לאחוז בקיומה של אינסטנציה או סובסטנציה שמצד אחד, אחראית לקיומו של עולם המינים, לכל הפחות, ומצד שני, כבר אינה "אלוהים", כך הוא אומר. אני אומר שהיא "אלוהים" ועוד איך ("האלוהים המטריאליסטי"). יתרה מזו, "אלוהים" זה הוא בדיוק האלוהים שהיחס אליו כ"קיים" אינו אפשרי. אלא אם כן קיומו הוכח בניסוי אמפירי (כנראה שאין באמת בני אדם ללא אלוהים) ובכך נחיתותו ביחס ל"אלוהים" אחרים. קיומו של "אלוהים" זה מותנה בעמידתה של "פרשנות" ל"חוקיות" מסוימת שלכל הדעות קיימת בטבע ושאותה, לפחות באופן תיאורטי, ניתן לחקור ולהבין עד תום. אם כן, כושר ההתפוגגות של "האלוהים המטריאליסטי" (מהנקודה הסינגולרית ועד ההומוספיאנס) אבסולוטי, בהנחה ו"החוקיות" תתגלה ככזו שאינה מלמדת על מה שדרווין שיער במאה התשע עשרה שהיא מלמדת. ואז מה? האדֵפט של "האלוהים המטריאליסטי" יישאר עם ההשלכה של המושג "התפתחות" גם על מערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ללא איזושהי תיאוריה מדעית שמאפשרת לו להשליך כך. "תיאוריית שני ההיגיונות" פותרת בעיה זו. מאחר שזמננו הוא עדיין זמן הקדנציה של השמאל המטריאליסטי, עלינו להניח שגם ריבון זה מחולק לשני היסודות שלו: "הציניקן" ו"הפתי" (נוכל וטיפש). אינסטנציה או סובסטנציה (תהיה אשר תהיה) שמצד אחד, אינה "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ומצד שני, נתפסת כמתפתחת לפי כיוון וקצב מסוימים, כשם ש"הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" מתפתח, היא "האלוהים המטריאליסטי" המדובר. שמו המפורש של האלוהים הזה הוא: "האלוהים האנטי-אנטרופי ללא תוכנית, הפועל בגבולות ממדי המרחב והזמן הידועים לנו, אפוא באופן אנלוגי להתפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". ההבדל העיקרי בין הרוויזיה הראשונה של האלוהים הזה, "הדרוויניזם", לרוויזיה השניה, "הנאו-דרוויניזם", היא שבתקופת הרוויזיה הראשונה היה ניתן לראות בזמן אמת כיצד האלוהים הזה עובד, משום שתוצאות עבודתו באו לידי ביטוי בתקופת חיים של דורות בודדים (שיעור הדורות הנדרש כדי שפרופיל של יחסי דומיננטיות, ברמת תכונת מין כלשהי, ישנה את אופיו בלחץ הסביבה). בתקופת הרוויזיה השניה כבר לא היה ניתן לראות בזמן אמת את תוצאות עבודתו, משום שהן באו לידי ביטוי בתקופת חיים של מיליוני דורות ויותר בלבד. תופעת הטבע, היחידה מסוגה, המכונה "המפץ הגדול", היא נספח של "האלוהים המטריאליסטי". היא אינה תיאוריה מדעית או תיאוריה שאינה מדעית. היא שום דבר (זו הסיבה שהדתיים מתחברים אליה יותר משהם מתחברים לתורת האבולוציה. "שום דבר" אינו סותר "שום דבר"), משתי סיבות: 1. מאחר שהגלקסיות מצויות, כביכול, בתנועה, במארך המזכיר תפיחת עוגה, חייב להיות להן תנע. מאין התנע? כשם שהמדע יודע שחיים באים רק מחיים, כך הוא גם יודע שלהתפוצץ יכול רק חומר. "אנרגיה מתפוצצת" זה לא מושג במדע. לאחר הופעת האנרגיה, כתוצאה מ"הפיצוץ" התמוה, חלה בה המרה לחומר. מפאת מה בדיוק זה מתחייב? גם אם הפלא הזה, כשלעצמו, הוא אירוע היסטורי-עובדתי, בדומה לאירוע "התפוצצות האנרגיה", כשלעצמו, הדבר עדיין אינו מסביר את התנע של הגלקסיות. זאת משום שאירוע המרת האנרגיה לחומר, כשלעצמו, אינו משליך או אינו יכול להשליך מאופן התנהגות האנרגיה, טרם שלב ההמרה, על התנהגות החומר, לאחר שלב ההמרה. מצד אחד, ניעות החומר אינה מלמדת או אינה יכולה ללמד על אופן הופעת האנרגיה ומצד שני, מתוך אירוע "התפוצצות האנרגיה" כלל אינו מתחייב אירוע המרת האנרגיה לחומר. כלומר, בין אם הגלקסיות נעות כך או אחרת ובין אם הן אינן נעות כלל, אין לנו "תיאוריה מדעית" שמסבירה מאין הגלקסיות. 2. כל העדויות לתופעת הטבע, היחידה מסוגה, המכונה "המפץ הגדול", הן "מדווחות" בלבד (אין מה לעשות עם זה). אני מניח שבשלב מסוים, הציוויליזציה של "האלוהים המטריאליסטי" כבר לא יכלה להניח גם לדומם להתמיד בתכונתו האנטרופית, המייתמת אותו באופן מובנה מאיזושהי "תיאוריה התפתחותית" משל עצמו, תקרא היא בשם "המפץ הגדול" או בכל שם אחר. הרוויזיה הראשונה של "האלוהים המטריאליסטי" למעשה סיפקה את האלוהים היחיד אי פעם שניתן היה לראות בזמן אמת כיצד הוא עובד (אני מניח שההתרגשות מכך הייתה גדולה). זה נגמר בזמן מלחמת העולם השניה. ההבדל בין שני "האלים המטריאליסטיים" מהותי ואינו ניתן לגישור. הראשון עובד רק ברמת המאגר הגנטי היציב, הן מבחינת דרווין עצמו שקבע כך באמצעות תיאוריית התורשה שלו, "הפנגנזה", והן מבחינת תלמידיו מהתקופה שקדמה למלחמת העולם השניה, שתפסו את תהליכי ההסתגלות לסביבה שחלו דרך מעברים בין פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות, כמעשה התהוות המינים עצמם. השני ביטל הן את רעיון המאגר הגנטי היציב והן את הקשר בין מעברים בין פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות לבין מעשה התהוות המינים עצמם. את מעשה התהוות המינים עצמם הוא החל לזקוף לזכותן של סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות "רציפות" או "מגמה", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. ניתן לראות כיצד האדֵפטים של "האלוהים המטריאליסטי", ילידי שנות הארבעים והחמישים (הנרי אונגר, דני גוטוויין, דורון לנצט, חגי נצר, אבישי דקל, מריו ליביו, אבשלום אליצור), נוטים לערבב בין שני האלים. ערבוב זה דומה לערבוב בין האלים "יהוה" ו"אל" או "אל עליון". ישראל אומן, למשל, לא מייחס חשיבות גדולה להבדלים בין האלים מהקטגוריה השניה. משום שהמסורת איחדה בניהם לאיזושהי "אלוהות אחודה" שרק אותה הוא עובד ואליה משתחווה בפועל. באופן אנלוגי הדרוויניסטים, ילידי שנות הארבעים והחמישים, לא אוהבים לעשות הבחנה חמורה בין שתי הרוויזיות של "האלוהים המטריאליסטי", המאוחדות גם הן לאיזושהי "אלוהות אחודה" (לוקחת קצת מזה וקצת מזה) השלטת בפועל באקדמיה בזמננו. הם בכלל לא אוהבים כשנוגעים להם באלוהים. מאוד לא אוהבים. כיצד מאבחנים את היסוד "הפתי" אצל האלמנט שמעיד על עצמו שהוא דרוויניסט או אבולוציוניסט נאמן? בודקים את ידיעותיו בפרקים בהיסטוריה של תורת האבולוציה (ההחפפה הדרווינית – פנגנזה – מחסום וייסמן – מנדליסטים נגד דרוויניסטים – הגעת התיאוריה לשפל בפופולריות של כל הזמנים במדע, זמן מלחמת העולם השניה, לעומת עלייתה בפופולריות בתרבות במקביל – הסינתזה החדשה – משבר הממצאים הפוליאונטולוגיים נוכח הנחות היסוד של הסינתזה החדשה – משבר תפקודה של המוטציה התורשתית כפקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים, נוכח הצטברות הממצאים האמפיריים בעניין הזה – סטיבן הוקינג – התפרקות השמאל המטריאליסטי – המיסטיקה של חוה יבלונקה). היסוד "הפתי", כאמור, יפרוץ דרך המשפט "אני לא מבין בדברים האלה". כאשר בעצם, כפי שמלמד השלב הרביעי בהתפתחות הקוגניציה של פיאז'ה, האלמנט שחַשַף את היסוד "הפתי", אינו "פוזיטיביסט-מוטציוני" נאמן משום שהוא "לא מבין בדברים האלה", אלא הוא "לא מבין בדברים האלה" במטרה להישאר "פוזיטיביסט-מוטציוני" נאמן. האלמנט שחַשַף את היסוד "הפתי" יעשה רושם כאילו מדובר בכלל ברשות "להבין בדברים האלה", כולל במקרה שלו שיכול להיות פרופסור מן המניין או עורך ראשי, אפילו שר-צבא או מצביא רחמנא ליצלן. אם כן, שאלתי אליו היא: כיצד קרה שהנך בכלל מבין במשהו אם "אינך מבין בדברים האלה"?