הפרדס של תורת האבולוציה
מורה נבוכים למורים לביולוגיה בהוראת תורת האבולוציה
נספח לספר "האם הברירה הטבעית בכלל מסבירה את האבולוציה? ChatGPT עונה"
את תורת האבולוציה ניתן לפרש בשיטת "הרמות" המכונה "פרדס" (פשט, רמז, דרש וסוד). "הפשט" מתייחס להיגד הסתמי "מוצא המינים זה מזה", באופן אינטואיטיבי ואפריורי. רמה זו אקטואלית לזמנים שקדמו לדרווין, בהם התקיימה, באופנים אלו ואחרים, "המחשבה האבולוציונית", לזמנו של דרווין וגם לזמננו. בזמננו מרבית האנשים עדיין מפרשים את תורת האבולוציה ברמה זו. הם מתמודדים עמה עקב כך שהם נתקלים בקבלתה, כתיאוריה מדעית לכל דבר, על ידי המוסדות האוטוריטריים הפורמליים. ברמת פרשנות זו, אם הילד שואל: מאין המינים? עונים לו: פשיטא – זה מזה – כה למדנו רבותינו. "הדרוויניזם" הוא "הרמז". דרווין הוא מי שהסב את תשומת הלב לכך שיש חוקיות בטבע שבכוחה לרומם את ההיגד הסתמי "מוצא המינים זה מזה" לרמה של "תיאוריה מדעית". החוקיות היא העלייה בתפוצת "מאפיינים פרטיים של תכונות המינים" שלהם תאימות גבוהה לתנאי הסביבה וירידה בתפוצת "מאפיינים פרטיים של תכונות המינים" שלהם תאימות נמוכה לתנאי הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. את החוקיות שנצפתה, וגם הוכחה מאז דרווין ועד זמננו, דרווין כינה בשם "הברירה הטבעית". את השינוי עצמו, במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים, המייצג, לכל הדעות, מתאם בין הגנטיקה לגאוגרפיה, דרווין פירש כקטע מתהליך הפיכת המינים למינים חדשים. משום כך ומשום כך בלבד החוקיות שגילה דרווין תקבל בשנים הבאות מעמד של עמוד תווך במדעי החיים. מעמד שבו באותה מידה יכול היה לזכות המטבוליזם, למשל. חוקי מנדל, מנציחי המחזוריות בהופעת התכונות הפנוטיפיות בשרשרת הדורות (ההשתנות הפנים מינית), מתחילת המאה העשרים ועד זמן מלחמת העולם השניה, העיבו על האופן שבו דרווין פירש את החוקיות שהוא בעצמו גילה. הלך והתחזק הרושם שהשינויים המגמתיים במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים, הם השתקפות של שינויים מגמתיים בפרופילים של יחסי דומיננטיות, החלים בקבוצות של גנים פולימורפיים או, במילים אחרות, השתקפות של שינויים בשכיחויות גנוטיפים החולקים ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים. המתח שנוצר, הן נוכח העמידה של חוקי מנדל בסתירה להיגיון שבפרשנות הדרווינית את החוקיות שדרווין בעצמו גילה, והן נוכח עקרון ההשלכה הכוזבת מהתפתחות הפרט להתפתחות המין שייסד הביולוג אוגוסט וייסמן, הוליד את הניאו-דרוויניזם. "הניאו-דרוויניזם" הוא "הדרש" (של הדרוויניזם). שחקן המפתח בניאו-דרוויניזם הוא המוטציה התורשתית (מתרחשת בעת המיוזה, בהתחלקות לתאי נבט או בהתחלקות של תאי גזע עובריים). המוטציה התורשתית מוחזקת להיות פקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים שחסר בדרוויניזם. מהות הניאו-דרוויניזם היא הסברת השינויים במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים, בעלי המתאם בין הגנטיקה לגאוגרפיה, דרך סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות, למעשה, את השינוי "הרציף" או "המגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, הנראה בעין ושממנו מלכתחילה התרשם דרווין. מבחינת הניאו-דרוויניזם מצד אחד, אין שינוי במיצוב השינוי "הרציף" או "המגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, כקטע מתהליך הפיכת המינים למינים חדשים ומצד שני, מתבטלת האפשרות שעולם המינים מתפתח באופן אנלוגי לחלוטין להתפתחות הפרט, כלומר, מפאת גורמים הגלומים מבעוד מועד בעולם המינים עצמו. לעולם המינים אין DNA (של עולם המינים) בדומה ל-DNA המכוון את התפתחות הפרט! זו קביעתו החשובה ביותר של הניאו-דרוויניזם. היות "החומר" (המוטציה התורשתית) "כל יכול" (המוטציה התורשתית כל יכולה), זו קביעתו החשובה השניה. כיצד מלמדת התאמת האוכלוסיות לתנאי הסביבה, החלה דרך שינויים בשכיחויות גנוטיפים החולקים ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים (התופעה הנצפית), על תהליך הפיכת המינים למינים חדשים דרך סדרות של מוטציות תורשתיות, המציגות בדיעבד שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות (התופעה המשוערת)? התשובה לכך היא "הסוד". רמה זו אינה בגדר ואקום. אותה ממלאת בזמננו "ההורשה האפיגנטית". הורשה מסוג זה היא ביטוי של השראת הסביבה על תהליכים מסוימים בתא. תוצאת ההשראה עשויה להתבטא בשרשרת הדורות. כל זאת באופן שאינו מערב את הגנטיקה. הורשה מסוג זה מנוגדת לעקרון אבולוציוני המשותף לדרוויניזם ולניאו-דרוויניזם. הוא עקרון הכיווניות במדד העצימות בשינוי, במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, הַחַל בשרשרת הדורות. בדרוויניזם ובניאו-דרוויניזם הכיווניות במדד העצימות היא כזו שבדור ב' העצימות היא בעלת הערכים הנמוכים ביותר, ביחס לערכי העצימות בדור א' שבו טרם החלה "ההשתנות ההסתגלותית, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות". בדור ג' ערכי העצימות עולים. בדור ד' ערכי העצימות עולים עוד וכך הלאה עד להופעת "מין חדש" מתוך "מין משתנה" "ישן". בהורשה האפיגנטית קורה התהליך ההפוך: בדור ב' עצימות השינוי היא בעלת הערכים הגבוהים ביותר אי פעם. בדור ג' העצימות כבר בעלת ערכים נמוכים יותר. בדור ד' ערכי העצימות מורגשים בקושי ובדור ה' ערכי העצימות כבר אינם מורגשים כלל. כיצד ההורשה האפיגנטית מקדמת את הבנתינו את האבולוציה, במובן המהותי של השתנות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים? לא נראה שמטרתה היא להשיב על כך. אחרת, היכן כאן "הסוד"? מטרתה, מבחינת הסוציולוגיה של המדע, היא הפיכת הפרשנות של תורת האבולוציה ליותר גמישה, ליברלית ורומנטית, כמו שזה היה בזמנו של דרווין. אם כן, הדבר יוצר רושם כאילו תורת האבולוציה והמדע מקיימים יחסים כשל מים ושמן.