קנא. הציוויליזציה שהתהוותה פה בתקופת המלחמה הקרה מתנהגת באופן מוזר. מצד אחד, היא מעידה על עצמה כעל מי שנצמדת למדע בחקר מה שמכונה "חשיבה אסטרטגית" או "תהליכי קבלת החלטות" ומצד שני, לא ברור באיזה מדע בדיוק מדובר, נוכח כל כך רבה "קדושה" סביב נושאים הקשורים ל"חשיבה אסטרטגית" או ל"תהליכי קבלת החלטות" באופן הבסיסי ביותר. אם המדע בכלל ומדעי החיים בפרט היו מתפקדים על תקן "אורים ותומים", בכל אשר עלינו להניח ובכל אשר עלינו להסיק, כפי ש"הציוויליזציה הדרווינית" טוענת שהם, היינו, למשל, חוזים בתופעה הבאה: בטקסי הענקת פרס ישראל או פרס נובל, החתנים היו מציינים שיש בעיה עם הדרוויניזם ושזו הבעיה הכי גדולה שיש. את נושא "התפתחות הדומם" איש לא היה מזכיר משום שבתנאי שקיפות כאלה לא היינו מגיעים למצב שבו מושג כזה בכלל היה קיים. למה זה לא קורה? "הציוויליזציה הדרווינית" החלה להתגבש בשנות העשרים, בצמוד להתחזקות הרושם מכך שההשתנות ההסתגלותית הדרווינית היא: 1. מחזורית ומתקיימת בגבולות תכונות המינים. 2. מקורה בצירופים שונים וייחודיים, במידה מסוימת ברמת הפרט ובמידה מסוימת אחרת ברמת האוכלוסיה, של אותם הגנים בדיוק לאורך כל שרשרת הדורות (תהיה אורכה שתהיה). באשר להבנה טובה יותר של נקודת זמן זו, יש להתייחס לשני נושאים: 1. "הציוויליזציה הדרווינית" התגבשה כריאקציה הן ל"ציוויליזציה הנבואית" והן לרושם מכללי ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית כשלעצמם, כפי שהחלו להתבאר עוד ועוד. ההבנה שדרווין מצד אחד, גילה קשר מתאמי בין השינויים בתנאי הסביבה להשתנות המינים, ברמת התכונות הפנוטיפיות ומצד שני, שגה בכך שהלביש על הקשר הזה את השערת השתנות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים, הופיעה כבר בשנות העשרים. "פחד אלוהים" בעניין הזה הופיע כבר אז ולכן, בשלב הראשון, גרם להתפוצצות התעמולה האבולוציונית, בשלב השני, למלחמת עולם, תאי גזים ומשרפות ובשלב השלישי, להופעת הדמוקרטיות הליברליות המודרניות (הנאו-דרוויניסטיות). בשנות השמונים מדענים סקרנים, כדוגמת דן גראור, יתחילו להתעניין מאוד במוטציות תורשתיות, הן ככוח מניע עיקרי של האבולוציה והן ככוח שאולי נלמד איכשהו מכללי ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית, ויעוררו מתח, בקרב השמאל המטריאליסטי, מהסוג שכבר התקיים בשנות העשרים. כתוצאה מכך, נקבל בשנת 1988 את סטיבן הוקינג. סטיבן הוקינג מהווה אפוא את נקודת הסיום של מה שפרנסיס פוקויאמה מכנה בשם "היסטוריה" במאמרו משנת 1989 "קץ ההיסטוריה". ההיסטוריה שאחרי שלב המלחמה הקרה וירידת קרנו של השמאל המטריאליסטי, כבר אינה היסטוריה "במובן ההגליאני". כלומר, אנו כבר באמת חיים בשלב שאחרי ההיסטוריה, כפי שנתפסה בראי "פרויקט הנאורות". ההבדל הגדול בין "שתי ההיסטוריות" הוא "הנשק היעיל ביותר" המזוהה עימן. אם "הנשק היעיל ביותר", במטרה להשתלט על העולם או על כמה שיותר מהעולם, המזוהה עם "ההיסטוריה הראשונה", היה "הרעיונות המשחררים" או "הרעיונות המתקדמים", אזי "הנשק היעיל ביותר", במטרה להשתלט על העולם או על כמה שיותר מהעולם, המזוהה עם "ההיסטוריה השניה", הוא "רעיונות הכזב". מי שדוחף, בזמננו, את אידאת הזהות הרב-מגדרית, את מיצוב בעיות הקשורות למגדר ולמיניות כארכיטיפ החשוב ביותר של מושג החירות, את מיון החברה האנושית לפי קטגוריות מסוג "דת", "זוויג", "גזע", "מגדר" ו"נטייה מינית" כמהותי, את עליונות הכרת הפרטים, הנתונים והאירועים, על הבנת ההכללות, העקרונות, התהליכים והמגמות, את רעיון ההכנסה הפסיבית כסממן של הצלחה ואת עוררות תחושת האשמה על אירועים מן העבר, כגון עבדות ושואה, בקרב הדורות שנולדו בשלהי המלחמה הקרה ואחריה, בעצמו אינו כזה או אינו מאמין בזה (מייצר נכות במודע). לעומת זאת, בתקופת "ההיסטוריה הראשונה", מי שדחף את הליברליזם הכלכלי, את הפשיזם, את הנאציזם ואת הקומוניזם היה, במידה רבה, בעצמו כזה או האמין בזה (ייצר נכות לא במודע). במילים אחרות, בתקופת "ההיסטוריה הראשונה" שלט או רצה לשלוט "הרומנטיקן" ואילו בתקופת "ההיסטוריה השניה" שולט או רוצה לשלוט "הציניקן", "הציניקן המוחלט", לייתר דיוק. 2. בשנות העשרים והשלושים הייתה עוד רומנטיקה ביחס לפוטנציאל שבאסטרטגיית "הבה נתחכמה לו", בכל הנוגע למה שנראה שקורה במדעי החיים. בשנות השלושים גרמניה הנאצית לא נתפסה כ"ישות שטנית" והפשיזם כשלעצמו נתפס כאחד מני המתכונים הלגיטימיים לארגון חברתי ברמת המדינה. בשנת 1936 אף התקיימה אולימפיאדת ברלין בהשתתפות 49 מדינות (לא כולל ברית המועצות). מה שמלמד על ההכרה הבין-לאומית בלגיטימיות המשטר הנאצי. לא היה מה להתרגש מהמשטר הנאצי. שבועה על "ספר קדוש", כוריאוגרפיה קבוצתית, לפידים, חצוצרות, הצדעות, מטחי כבוד, תרנים ודגלים יש גם בזמננו. גם "עמים שבאופן הומוגני מבקשים להשמיד עמים אחרים" יש כבעבר. מי שהיה "שטני" או "לא לגיטימי" הוא הבולשביזם (ידוע כמי שמעולם לא ביקש להשמיד שום "עם"). מלכים, נסיכים, רוזנים, דוכסים, הכנסייה, לרבות בעלי אמצעי הייצור במובן הישיר, מעט הזיעו כשחזו בהשלכות המעשיות של מהפכת השמאל המטריאליסטי, שזה עתה התרחשה בשטח האימפריה הרוסית לשעבר. הפשיזם והנאציזם לפחות לא מבקשים את ראשם של נציגי "הסדר הישן" ואף מגלים עויינות לבולשביזם בעצמם. את תאי הגזים והמשרפות, בשלב זה, כפי שאמר ליבוביץ', לא היה אפשר לחזות אפילו בחלום.
קנב. במלחמת העולם השניה ברור מי נלחם במי ועל מה: שלושה שחקנים עם הצעות מקוריות לסדר היום העולמי. בתחילת המלחמה 1939, הקואליציות היו מסודרות כך שהפשיזם והקומוניזם היו בצד אחד, לאחר שחתמו על הסכם אי התקפה הדדית וקיום מצעד צבאי משותף על אדמת פולין הכבושה והמחולקת בין השניים. בצד השני ניצב הליברליזם הקפיטליסטי. אחרי מבצע ברברוסה, חלוקת הכוחות השתנתה: ברית המועצות נכנסה לאירוע, כבר בצורת בת ברית של מדינות המערב במלחמתן נגד גרמניה הנאצית ובנות בריתה. כל זאת לאחר תמיכה בגרמניה הנאצית, בצורת השקעות והעברת סחורות, במהלך שנות השלושים, הן של ברית המועצות והן של מדינות המערב (בעיקר בריטניה וארצות הברית). כבר בשלב זה ניתן ללמוד ש"בעידן הדרוויני" מוות ממלחמה הוא "מות פתאים" לא פחות משהוא "מות גיבורים" או, במילים אחרות, שהמלחמה חלה בשם "הרומנטיקה" לא יותר משהיא חלה בזכות "הרומנטיקה". ברית המועצות וגרמניה הנאצית היו בנות ברית בתחילת המלחמה, כאשר שתיהן מודעות היטב ל"רומנטיקה" אחת של השניה, וברגע אחד הן כבר לא היו. גרמניה הנאצית נלחמה בבעלות הברית לצד האיטלקים (לא העם הכי לבן בעולם) ולצד היפנים (גזע קונטרסטי לגזע הנורדי, "העליון", יותר מהגזעים האירופאים). היכן "ההיגיון הגזעני" מטעם "היררכיית הגזעים" שבשמה הגרמנים הסכימו להילחם עד המוות? הנקודה שלי היא שמי שמלמד את ילדיו אבולוציה (במובן של "ההחפפה הדרווינית") ואחר כך שולח אותם למלחמה, לא יותר טוב ממי שמלמד את ילדיו על "תמורות העולם הבא" ושולח אותם למלחמה. לצורך העניין, הסגל האקדמי הבכיר, הישראלי (ילידי שנות הארבעים, החמישים והשישים), בממוצע "ציני" ביחס ל"החפפה הדרווינית" יותר משהוא "פתי". אני מהגר (מתקשה לראות דרך מיקרוסקופ את האליטות המקומיות הרבה יותר משילידי הארץ מתקשים) ולכן, יכול לדעת דברים כאלה... שכן, כל המודיפיקציות של "הנאציונל-מונותאיזם" ממילא אינן קוסמות לי. "ציונות" היא אירוע שהסתיים בשנת 1988, עם פרסום ספרו של סטיבן הוקינג "קיצור תולדות הזמן". הספר פורסם על תקן "התנ"ך" עבור "הציוויליזציה הדרווינית" שהמדע קבר לה בחיים תחילה את הדרוויניזם ואחר כך את הניאו-דרוויניזם. הספר בסך הכל דומה באופיו לספר אחר שחובר בנסיבות דומות: "אבולוציה-הסינתזה החדשה" של ג'וליאן האקסלי. שני הספרים הם ספרי סקירה של "תיאוריות מדעיות" על אודות "עולם ומלואו", הקיימות בזמן הווה, ותיעוד הסתירות בניהן. אלה אינם "ספרי חידושים" לכל הדעות. אולם, בשני המקרים מתקיים "אפקט הפולחן" סביבם שאינו אופייני לספרים מהליגה הזו. בהחלט יכול להתקיים מצב שבו ישנו "חיבור" שאינך רוצה לכתוב אך הנך מוכרח לכתוב. התלבטות כזו עשויה להתקיים בדרג הגבוה ביותר של השלטון המרכזי, הכי מרכזי – האינסטנציה שעוסקת ב"אונטולוגיה לציבור הרחב". לא נשכח שבתודעת הציבור הרחב "המפץ הגדול" התפוצץ רגע אחד אחרי סטיבן הוקינג ולא רגע אחד לפני, כלומר, ברגע שבו נפח את נשמתו האחרונה הניאו-דרוויניזם. אם כן, הצעתי לסדר היום היא כדלהלן: או שכולם מפגרים או שאיש אינו מפגר. במילים אחרות: אחד לא מפגר=כולם לא מפגרים. אמרתי לציונים להתחיל להכניס "דאיזם" לישראליות, שזה יותר מתאים לישראלים, מבחינת הזמן והמקום. מכיר את הישראלים לא פחות טוב מהם (הם העם הזה שבשלב הראשון, אפשר להאכיל אותו בסטיבן הוקינג ובשלב השני, לקבל ממנו פטריוטיזם בשקל תשעים). אמרו: לא! את זה אנחנו לא מתמרצים! זו "מדינת לאום-דת"! על מה אתה בכלל מדבר?! טענתי הבסיסית לגבי הציונים (ילידי שנות הארבעים, החמישים והשישים), המפוזרים במוקדי השלטון השונים, היא שאין להם באמת מה להציע לדורות שנולדו בשלהי המלחמה הקרה ואחריה. לכן, קיימת סכנה שהם ייקחו מהם את כישורי החיים; ראייה רחבה, יכולת להתנגד לעריצות, שפה, השלכה תקינה מהבנת המדע על ההוויה ועוד... בשנות השלושים גרמניה הנאצית ממוצבת כשחקן ניטראלי ובלתי מעורב לחלוקת הכוחות המהותיים בעולם, שהם הקפיטליזם הדרוויניסטי והסוציאליזם הדרוויניסטי (כתחנת מעבר זמנית בהחלט לקומוניזם דרוויניסטי). המלחמה הקרה פרצה ב-24 באוקטובר בשנת 1917, במהפכת השמאל המטריאליסטי שהתרחשה בשטח אימפריה הרוסית. בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה, יהיה מקובל לכנות בשם "המלחמה הקרה" רק את הפאזה השניה של המלחמה הזו. מלחמת העולם השניה היא אירוע פנימי של המלחמה הקרה, בדומה למלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם, מלחמות ישראל ועוד, פשוט הדרמטי ביותר. בגרמניה הנאצית, בתקופה שלפני המלחמה, ברית המועצות ומדינות המערב ראו, באופן סימטרי לחלוטין, בת ברית פוטנציאלית בעימות אפשרי בזירת החלוקה בין "הכוחות המהותיים". אלא שהאידאולוגיה הנאצית הייתה מדעית-קפדנית ולא כללה התחשבות באינטרסים של "צד שלישי", כל עוד הם אינם נלמדים באופן בלתי תלוי מהמדע או אינם שמישים בפועל ללא הקשר למדע. "המדע הגזעני" של גרמניה הנאצית לא היה "מדע פרטי" אלא "מדע אוניברסלי". כל אחד ודאי יסכים איתי שהתנהגות באופן שעומד בסתירה להבנת המדע, היא אפוא משחק עם המוות. איננו מצפים מ"האדם הסביר" שיתנהג כך. מה אמר המדע בשנות השלושים? על כך ניתן לתת בזמננו תשובה מלאה. על פי מדע זה, הקהילות היהודיות (מה שיכונה בעתיד "הקהילות הקדושות"), בעלות הריבוי הטבעי הגבוה, אכן עשויות, בעתיד הקרוב, לגבור על עמים אחרים בתהליך הברירה הטבעית ועל ידי כך להכחיד אותם. מפחיד! לא לטפל באיום כזה מוקדם ככל האפשר, משמעו להשאיר את האפשרות שהנך הוא מי שייכחד, פתוחה. זו הסיבה לעד כמה חשוב לדעת מהי בדיוק הברירה הטבעית. ההבדל בין לדעת זאת לבין לאו, הוא ההבדל בין למות או לחיות, בזמננו, לאו דווקא במובן הפיזיולוגי. לדעת מהי בדיוק הברירה הטבעית אינו פריווילגיה אלא הימנעות מנכות. השמאל המטריאליסטי אינו עושה רושם כאילו הוא מתכוון לוותר על ההגמוניה שלו בעולמנו; באקדמיה, בתקשורת, במערכת הבנקאית, במשפט ובתעשייה, רק בשל כך שחלו איזשהן התבהרויות באיזשהו מדע. מי נתן פרס נובל לכלכלה לישראל אומן? על מי שקיבל החלטה כזו לדעת שהוא לא יכול לעשות כן בהיותו אחוז, כביכול, הקוגניציה הא-דיכוטומית, באשר למשמעות המושג "התפתחות".
קנג. אחד הפרטים החשובים או המהותיים ביותר בתורת דרווין, אולי החשוב או המהותי שבהם, הוא שחלוקת צורות החיים למינים היא חלוקת כזב, הנובעת מאשליה. זאת משום שצורות החיים לעולם נמצאות ב"מצב מעבר" מצורה עראית וסתמית "מוקדמת" לאחת כזו "מאוחרת" ולכן, לא יכולות להתגבש קטגוריות יציבות כמינים. "מופע" כזה הרי אינו משתמע מהבנת תורת דרווין. במילים אחרות, הדינאמיות ב"מאפיינים הפרטיים של תכונות המינים" היא גם הדינאמיות ב"תכונות המינים" ולכן, גם דינאמיות במינים עצמם. לפי ההסברה, מטעם גורמי ההסברה האוטוריטריים הפורמליים, התחזקות הרושם מכך ש"עולם המאפיינים הפרטיים של תכונות המינים" ו"עולם תכונות המינים" אינם חופפים או אינם מתמזגים, אינה אלא התחזקות האשליה לגבי עולם המינים. כלומר, מוטל עלי להתייחס למה שאני מבין שהוא העולם האמיתי, כאל אשליה ולמה שאני מבין שהוא אשליה, כאל העולם האמיתי. על הקשר בין הדיסוננס שעשוי להיווצר כתוצאה מכך, בשל התערבות גורמי ההסברה האוטוריטריים הפורמליים (המבקשים לתווך בין הבנתי את המציאות לאופן שעלי להתייחס להבנתי את המציאות), לבריאות הנפש, לא ארחיב. אך הוא מובן לי היטב.
קנד. קיימת דרך להתייחס למה שאני מבין שהוא העולם האמיתי, כאל אשליה ולמה שאני מבין שהוא אשליה, כאל העולם האמיתי ולחיות עם זה בשלום. הרי זה בדיוק מה שקורה למאיישי הקמפוסים מן השורה, הסגל האקדמי והסטודנטים, לרבות מי שאוכלים ישירות מהמנגנון השלטוני (מסוג "מדינת לאום-דת עם משטר דמוקרטי"). דרך זו ניתן לתאר במילה אחת: "תמריצים". איני מאייש קמפוס מן השורה או אוכל ישירות מהמנגנון השלטוני. היכן התמריצים? אין תמריצים? אם כן, איני יכול אלא להתייחס למה שאני מבין שהוא העולם האמיתי, כאל העולם האמיתי ולמה שאני מבין שהוא אשליה, כאל אשליה.
קנה. מאחר שעל פי הדרוויניזם, ממילא כל צורות החיים אחידות מבחינת ערכן האבולוציוני, יכולה, למשל, להופיע אידאולוגיה דרוויניסטית חדשה שאומרת שיש להשוות זכויות שניתנו עד כה רק לבני אדם, לזכויות של כל צורות החיים. מה נאמר אז על מי שביצעו ניסויים מדעיים בעכברים עד להופעת האידאולוגיה החדשה? האם מעשיהם יושוו בדיעבד למעשי הנאצים? אם כן, אז מהי בדיוק הבעיה עם מעשי הנאצים, אם נשפוט אותם מנקדת המבט של המדע המעודכן לזמן ביצוע המעשים? הנאצים נלחמו על חייהם! מתוך הבנת תהליך הברירה הטבעית דאז, במאבק ההישרדותי יכולים לנצח או היהודים או הגרמנים. כלומר, או שהיהודים יתפשטו על חשבון הגרמנים או ההיפך. לפי הברירה הטבעית, כפי שהבין אותה דרווין, אין הפוגה או הרמוניה רב גזעית בטבע. אלא יש התפשטות של ישויות נקודתיות על חשבון ישויות נקודתיות אחרות. "המנצח" במאבק ההישרדותי הוא מי שיגבר על הישויות האחרות ולשם כך, מן הסתם, כל האמצעים כשרים. המציאות היא מה שאנו חושבים שהיא, ומה שאנו חושבים שהיא הוא מה שיובל נח הררי מספר לנו שהיא וכן מה שהאינסטנציה שלו סיפרה לנו בשנות השלושים שהיא. אפילו אין הבדל גדול בין השניים. משום שאז כהיום ברור שההשתנות ההסתגלותית הדרווינית היא: 1. מחזורית ומתקיימת בגבולות תכונות המינים. 2. מקורה בצירופים שונים וייחודיים, במידה מסוימת ברמת הפרט ובמידה מסוימת אחרת ברמת האוכלוסיה, של אותם הגנים בדיוק לאורך כל שרשרת הדורות (תהיה אורכה שתהיה). בתקופתו של יובל נח הררי, הייתי אומר, שאפילו ברור מעט יותר. טענתי היא שאם למישהו מפריע משהו בעולמנו, עליו לשוחח על כך תחילה עם יובל נח הררי, כלומר, רק אחרי הבדיקה עימו כיצד בדיוק הוא מבין את מה שהוא טוען שהוא מבין בנושא התופעות שמהן התרשם דרווין באיי הגלפאגוס. רק אחרי ניהול שיחה כזו אפשר יהיה לעבור לשוחח עם המדינאי, בעל אמצעי הייצור או כל אחד אחר.
קנו. החן בסיסמת הנאורות "העז לדעת" בכך שאם הנך חי בתוך פרדיגמה, הנך עשוי לא להבין את משמעות הסיסמה. אין כל תעוזה, בזמננו, בביקורת על המונותאיזם כשלעצמו. איש היום אינו כותב משהו חדש בעניין הזה, אלא רק ממחזר (משעמם). הבדיקה האולטימטיבית לאפשרות האם "העזת לדעת", היא האם הכנסת לסתוּפַּאר את הסגל האקדמי הבכיר, בדגש על חתני פרס נובל וכו'. פרס נובל, בשנות הקדנציה של השמאל המטריאליסטי, שווה בערכו לאות הוקרה החשוב ביותר מטעם הכנסייה במאות הקודמות. הייתי אומר שפרס זה עדיין סמי-מכובד. ערכו יכול להתבטא בעיקר בהזדמנות לדרוש תשובות, ממי שקיבל אותו, על שאלות בנושא אבולוציה, הן כתיאוריה מדעית והן כפקטור מעצב הציוויליזציה המערבית במאה העשרים ועד זמננו. הסגל האקדמי הבכיר הוא האינסטנציה שאותה כל אינסטנציה אחרת לא יכולה להכניס לסתוּפַּאר. הדבר נוגד את חוקי הטבע. זאת משום שהסגל האקדמי הבכיר הוא התחנה הראשונה שאליה מגיע הידע המעודכן ביותר על העולם והאדם כפי שהם. אם נמצא מצב שבו הסגל האקדמי הבכיר בשלב הראשון, נכנס לסתוּפַּאר ובשלב השני, מגיב באופן ריאקציוני (משתולל, לא פועל באופן מחושב או דידקטי), סימן שמה שחשבנו שהוא "חוקי טבע" אינו באמת "חוקי טבע" ועלינו להתחיל לחפש "חוקי טבע" חדשים.