סא. הרעיון של דרווין, בראשית הדרך, הוא רעיון מרענן ותמים, אשר דרווין בעצמו השאיר לא מעט פתחי מילוט ממנו. ראשית, הוא כלל לא התייחס לתהליך השתנות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים כאל תהליך של התפתחות (או אבולוציה). אלא כאל מעין "תהליך שלישי" שמצד אחד, כבר אינו "בריאה" ומצד שני, עדיין אינו "התפתחות". [מאוד מפתה. מאחר שעם "הבריאה" לא קל להתמודד, הן כהנחת יסוד והן כמסקנה. "הבריאה" כופה על הדעת הכרה בשני מצבים אבסורדיים, מבחינת ידיעותינו האמפיריות על העולם: 1. הופעת האדם במרחב-זמן בשלימותו. 2. הופעת האדם במצב שאינו בגדר "פיגור שכלי". כיצד ידע לעמוד, ללכת ולשלוח יד באופן שמשרת את צרכיו? אם ידע, מה שניתן לדעת רק דרך השתייכות מגיל אפס לחברה אנושית מאורגנת, סימן שהכוח שהציב אותו פה יודע גם לכבות את הטייס האוטומטי. אני מאמין שעם מסקנה זו יהיו שיתקשו להתמודד אף יותר מאשר עם המסקנה הראשונה. אלא שאם זה מה שיש אז זה מה שיש. עדיף לא להיות פטריוט בשירות גחמה נקודתית של ציניקן נקודתי ולמות בעשור השני או השלישי לחייך, מאשר לוותר על התמודדות עם מסקנות לא נוחות. זו דעתי. ב"דעת" אפשר לטפל. אופייה ממילא בגדר "אומנות האפשרי". "הדעת" הוכיחה יותר מפעם אחת שמה שהיא אינה סובלת היום היא תקבל יפה מאוד מחר. ואילו מחר היא כבר לא תסבול דברים חדשים, בהם יכול בהחלט להיכלל גם מה שהיא מקבלת יפה מאוד היום. "הגוף" ו"המנגנון השלטוני בזמן הווה", לעומת זאת, בוודאות חד פעמיים! שנאמר: "אין העם בוחר את מנהיגיו. השלטן המרכזי מקנפג לעצמו עם". לכן, מבחינת החיים, לאחר שהם כבר ישנם, לא חשובה הידיעה כיצד החיים הופיעו מלכתחילה יותר מ-1. הידיעה מה חושבים ומדוע על האופן שבו החיים הופיעו מלכתחילה ראשי המוסדות האוטוריטריים הפורמליים, בחברה המערבית, נוכח ממצאי המדע המודרני. 2. הידיעה מה חושבים ומדוע ראשי המוסדות האוטוריטריים הפורמליים, בחברה המערבית, על מה שהציבור הרחב צריך לחשוב על האופן שבו החיים הופיעו מלכתחילה. בשתי הידיעות טמונה היכולת להגיע לידיעה "שלישית", החשובה מכולן. היא הידיעה האם קיים פער בין שתי הידיעות הראשונות. אסור שיהיה פער! אם יש פער, סימן שאנו מצויים בתהליך שבסופו ממתין המוות, שאינו מוות מזקנה. זה הרי בדיוק מה שכבר קרה פעם אחת.] שנית, לדרווין ולבני תקופתו היה ברור לגמרי שההשתנות ההסתגלותית של המינים, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, הזהה לחלוטין במאפייניה להשתנות המכוונת בידי אדם, הבורר ביטויים פנוטיפיים מסוימים לפי צרכיו, היא רמז בלבד להתגלות מינים חדשים מתוך מינים קיימים ואינה הראיה לכך. זאת בניגוד גמור למה שהלך כאן במאה העשרים ומוסיף ללכת גם בזמננו. שלישית, דרווין הכיר בעובדת היותה של הברירה הטבעית "מנגנון ממיין בלבד". כלומר, שאינו גם "מנגנון יוצר". "מנגנון יוצר" הוא החלק החסר בתיאוריה ודרווין, ככולם, היה מודע לכך. לפיכך, לגמרי בלחץ הסביבה, דרווין נאלץ להציע מנגנון כזה. המנגנון נקרא "פנגנזה" ואותו דרווין מתאר בספרו "מגוון בעלי חיים וצמחים בתנאי ביות" שהתפרסם בשנת 1868. מדובר במנגנון המבוסס שימושיות באיברים. מידת השימוש באיברים, על פי דרווין, תשפיע על מידת ביטוי האיברים בדור הצאצאים. המנגנון מעולם לא התקבל על ידי הקהילה המדעית. מה שאומר שלפחות עד שנת 1948 (או עד שנת 1947. תלו במאיזה גוש אתה מגיע) תורת דרווין לא הייתה "תיאוריה מדעית", הכפויה ככזו על הסגל האקדמי מכל המחלקות, בשום מקום. מה שאֽפשר להפגין סולידריות כלפיה מפאת מה שמכונה בזמננו "התחשבות ברגשות המאמינים". דרווין השאיר עוד שני פתחי מילוט שהם כבר חלק מהתיאוריה עצמה: 1. קביעתו שאם יוכח בעתיד שהחי לא יכול להתהוות מדומם באופן ספונטני, התיאוריה תאבד את כוחה. 2. קביעתו שאם לא יתגלו בעתיד שרידים של רצפים אין סופיים בין המינים, אשר בכוחם לאמת את התיאוריה, גם אז התיאוריה תאבד את כוחה. שני פתחי מילוט אלה הם כבר פתחי מילוט "מסדר שני". כך שאין מה להתעכב עליהם יותר מדי (אחרים, לפני, התעכבו מספיק).
סב. בזמננו נפוצה החוויה שמעמדה של תורת דרווין, בתודעת הציבור הרחב, מתחילה בדרווין. הוא חשב על משהו ומיד שכנע בכך בשלב הראשון, את הקהילה המדעית ובשלב השני, את כל מי שנושא את עיניו אל הקהילה המדעית, בכל אשר יורו ובכל אשר יניחו. מה פתאום! הקהילה המדעית קודמת לדרווין מבחינה היררכית וכרונולוגית, כשם שהש"ס והתלמוד קודמים לתנ"ך. אומרים שהמהדורה הראשונה של "מוצא המינים" נמכרה כמעט כולה ביום הראשון. אם כן, מי אחראי לכך, דרווין? הוא, נוסף על היותו כותב מוכשר, גם איש יחסי ציבור מקצועי? כל כך מקצועי? "קיצור תולדות הזמן" שהתפרסם בשלהי המלחמה הקרה הוא ספר מדע פופולרי הכי מפורסם בדורנו. כיצד? כמה מכם כבר קראו אותו שהוא כזה מפורסם? ומי שקרא יכול להעיד על עצמו שעתה הוא מבין, עקב כך, את "התפתחות הדומם"? אחסוך את זמנכם. אין אנשים כאלה. אני כותב באותו ז'אנר שבו כתבו צ'ארלס דרווין, ג'וליאן האקסלי, ריצ'ארד דוקינס, סטיבן הוקינג ויובל נח הררי. זהו ז'אנר ההשפעה על "הקוגניציה הקולקטיבית" ברמה הבסיסית ביותר, באמצעות "מדע פופולרי". איש אינו רוצה לפרסם אותי. למי לא שלחתי...
סג. הייתי בן שבע כאשר התפרסם "קיצור תולדות הזמן". מה שאומר שמבחינה היררכית וכרונולוגית, ההכרות שלי עם רעיון "התפתחות הדומם" מגיעה אחרי ההכרות עם סטיבן הוקינג, המחבר, כסמל או כמוסד. לא חושב ששמעתי על שניהם טרם ההגעה לישראל בשנת 1990. אחרי כן שמעתי על שניהם הרבה. לשם כך לא הייתי צריך להתאמץ. הם הגיעו אלי לבד. טרם כניסתו של סטיבן הוקינג לתודעת הציבור הרחב במהלך שנות התשעים, רעיון "התפתחות הדומם" לא התקיים בה. התקיימה רק תפיסת עולם המינים כ"יש מתפתח". בפתיחה לספרו הוקינג מציין שהספר לא כולל משוואות מתמטיות (של התפתחות הדומם, אני מניח) וזאת במטרה להימכר יותר טוב. הצהרה זו באה לחנך לשני עיקרים: 1. קיימות בטבע משוואות מתמטיות של התפתחות הדומם. 2. הציבור הרחב לא מתעניין בהן. הציבור הרחב משול לילד (ילד של אף אחד). אם מניחים לגביו שהוא מטומטם גם הוא יניח זאת על עצמו. במהלך העשור התשיעי שהיתי בעיקר בחינוך תורני. כך שאידאת ההתפתחות כתופעה החלה, לפי קצב וכיוון "מסוימים", גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ("המערכות" יכולות להיות "עולם המינים" או "המציאות הפיזית בכללותה"), הגיעה אלי דרך באפרים מסוימים מחוללי הראייה בפרספקטיבה. האחרים, באותו הזמן, קיבלו את סטיבן הוקינג ישר למוח. המיצוב של סטיבן הוקינג הוא שהוא בעל חכמה כה גדולה שהיא כלל אינה ניתנת לגישור. המיתוג שלו הוא שהוא מבין את "התפתחות הדומם". הבידול שלו הוא שהוא מתקשר באופן חד כיווני, בשל נסיבות אובייקטיביות כמובן (ALS). עבורי, כמי שמאוד מתעניין בהתפתחות, הדבר יצר אי נוחות רבה. מאחר שהתפתחות הדומם היא בכל זאת מושג בר קיימא בזמננו ולכן, את מי שמבין אותה אני מעדיף בריא וזמין לשאלות. מאחר שהוקינג לא היה נגיש במידה הרצויה, נאלצתי לשאול שאלות על התפתחות הדומם פיזיקאים אחרים, כדוגמת יעקב בקנשטיין ואבשלום אליצור שהם מצד אחד, אולי אינם חכמים כמו סטיבן הוקינג ומצד שני, תנאי הנגישות שלהם, כפי שאני מאחל שיהיו, מתקיימים. מה אגיד ומה אספר, באשר להבנת התפתחות הדומם, כולם לא חכמים ולא גאונים, לפחות לא יותר ממני. את התפתחות הדומם הם לא מבינים. אולם חלקם העידו שהם מאמינים בה. עין הסוציולוגיה של המדע לא הייתה יכולה להתעלם מכך. בעוד יעקב בקנשטיין לא כתב על איזושהי אבולוציה בשום מקום, את אבשלום אליצור כבר ניתן למצא מעביר שיעורים באבולוציית עולם המינים בעלפה ובכתב. אבולוציית עולם המינים אינה נושא מתחום עיסוקו המקצועי. נו אז מה? "השכלה פורמלית", כאישור להימצאות השכלה, ממילא ארכיטיפ שאינו אקטואלי עוד לזמננו. אבשלום אליצור מתעניין באבולוציית עולם המינים. יפה מאוד. גם אני. עבור הסוציולוגיה של המדע, פיזיקאי כאליצור הוא כמו דרוזופילה עבור חוקר גנטיקה. אלמנט כזה אינו אורגני לרוח השלטת בעולם המדעים המדויקים, עוד מהמאה השש עשרה ולכן, הוא מי שמעורר את השאלות המעניינות ביותר. הניאו-דרוויניזם של אליצור משעמם כמו בלוק. שם הוא אינו חורג מלצטט מדע פופולרי. אותי מעניין, בהוראת נושא האבולוציה של אליצור, שיעור המקרים שבהם הוא נוגע בסוגיית "התפתחות הדומם". השיעור הוא אפס. אם אצל הדרוויניסט יובל נח הררי השיעור הוא מעל האפס, אבשלום אליצור מציג את השיעור אפס. אם אדם מעולם לא שמע על תופעת הטבע, היחידה מסוגה, המכונה "המפץ הגדול", הוא בחיים לא ילמד עליה משיעורי האבולוציה של אליצור. עם יעקב בקנשטיין הכל הרבה יותר פשוט. הוא מי שטבע את המושג "אופנה" ביחס למעמדה של "תיאוריית התפתחות הדומם בגבולות ממדי המרחב והזמן הידועים לנו" או, בשמה היותר מוכר, "תיאוריית המפץ הגדול", כ"תיאוריה מדעית".
סד. שבע עשרה שנים אחרי שהתפרסם "קיצור תולדות הזמן" הגיע לידי ספרו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' "התפתחות ותורשה – פרקי יסוד". בספר ליבוביץ' דן ברעיון קדום יחסית של הפרדת תופעת התורשה מתופעת ההתפתחות ותפיסתם כפקטורים שאינם מלמדים זה על זה. לפי רעיון זה 1. ההתפתחות אינה אלא השתנות בעלת כיוון וקצב קבועים או ידועים מראש ("מסוימים"), המוכתבים על ידי תוכנית (הגלומה בגנים). 2. התורשה אינה אלא העברת התוכנית הזו מדור לדור. מכך נובע שהתורשה אינה התפתחות או פרט מתוכה. בראשיתו הרעיון נולד אצל ביולוג גרמני בן המאה התשע עשרה בשם אוגוסט וייסמן, הידוע גם כאבי הניאו-דרוויניזם. וייסמן הוכיח בשעתו שכל השפעה על תהליכי התפתחות בזמן התרחשותם, אינה משליכה על אופיים של גורמי התורשה (התוכנית שמכוונת את ההתפתחות). לכן, אין לצפות מהשינוי הַחַל כתוצאה מהתערבות בתהליכי ההתפתחות בדור ההורים, שיתבטא בדור הצאצאים (לראיה: גברים נימולים מולידים צאצאים לא נימולים). על ידי הפרדת תופעת ההתפתחות מתופעת התורשה וייסמן ייסד גם את הפרדת הדיון בסיבות לתהליך הפיכת המינים למינים חדשים, מהדיון בתנאים המאפשרים תהליכי הפיכה כאלה. אם תנאי הסביבה אינם משפיעים על גורמי התורשה, מה שהתבסס בקרב הניאו-דרוויניסטים כעקרון, מאין ההצדקה, שאלו הבריות, לתפוס מלכתחילה את עולם המינים כ"יש מתפתח"? כך נולדה המוטציה התורשתית כסיבת השתנות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים, כלומר, כפקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים. בשעתו וייסמן ייסד למעשה את מבחן ההפרכה על פי פופר לניאו-דרוויניזם (בהמשך הניאו-דרוויניזם יתקפל לכדי תיאוריה סדורה שתקרא "הסינתזה החדשה"). המבחן הוא שאם לא יימצא מקרה אחד לפחות שבו סדרת מוטציות תורשתיות מציגה הן "רציפות" או "מגמה", בשרשרת הדורות, כקטע מתהליך הופעת "איבר חדש" בטבע, והן באופן שבו זה מסתדר עם התדירויות האופייניות לתהליכי "ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית", אין הניאו-דרוויניזם יכול להיקרא "תיאוריה מדעית" (אני מזכיר: "אבולוציה" היא "תהליך". מוטציה בודדת, תהיה חיובית ככל שתהיה, אינה יכולה להיות "ראיה" ל"תהליך". רק מוטיב מסוג "מגמה" או "רציפות" יכול לתפקד כ"ראיה" ל"תהליך"). לפי הניאו-דרוויניזם, המושל בכיפה בזמננו, מוטציות תורשתיות מתרחשות בשרשרת הדורות באופן שבדיעבד מציג "רציפות" או "מגמה", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, ועל ידי מחוללות איברים ומינים. תנאי הסביבה והברירה הטבעית הם לא יותר מ"תנאים" המאפשרים הצטברויות כאלה ולכן, לשיטת הניאו-דרוויניסטים, אין לסגת, נוכח תופעת המוטציה התורשתית כשלעצמה, מתפיסת עולם המינים כ"יש מתפתח". בספרו ליבוביץ' מצד אחד, מעביר את המסר שהבנת "עקרון ההפרדה" חשובה ביותר להבנת התורשה, ההתפתחות והקשר בניהם ומצד שני, כבר מעדכן לגבי הסיכויים הריאליים של המוטציות התורשתיות להצטבר באופן שהניאו-דרוויניסטים מניחים שהן מצטברות או עשויות להצטבר.
סה. מקובל לחשוב שהניאו-דרוויניזם גובש וסודר לכדי דוקטרינה מאורגנת מסוף שנות השלושים ועד סוף שנות הארבעים. כלומר, במשך כארבעה עשורים מדענים חיפשו "מוטציות תורשתיות חיוביות". האבולוציוניסט שמאוד התעניין בקיומן של מוטציות כאלה הוא פרופ' דן גראור (1953) מאוניברסיטת תל אביב. בפרסומים שלו עוד משנות השמונים הוא מעיד שטרם נמצאו כאלה. למעשה במהלך שנות השמונים התגבש סופית, בקרב אנשי המקצוע, הרושם שמוטציות תורשתיות לא מצטברות בקצב ובתזמון ההולם את הקצב והתזמון האופייניים לתהליכי התאמת האוכלוסיות לתנאי הסביבה, הנראים בעין, התהליכים שמהם מלכתחילה התרשם דרווין. זאת אומרת שבמהלך שנות השמונים תורת האבולוציה מאבדת את הפקטור מכניס המידע החדש למאגר הגנטי של עולם המינים, היחיד שלה. כתוצאה מכך, בדומה למתרחש במהלך העשור שלפני מלחמת העולם השניה, הקהילה המדעית נתקלת שוב בציוויליזציה שמצד אחד, אוחזת ברעיון השתנות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים ומצד שני, אינה בעלת היכולת לנמק זאת באופן הבסיסי ביותר. האם בקרב בני המאה העשרים יש החושבים תחילה על הציוויליזציה ורק לאחר מכן על דרווין? איני מפסיק להתפעל מכל אלה שאצלם המחשבות מסודרות אחרת. אולם, כאשר מתחילים לקרא את רב המכר של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות", מיד לומדים על הדבר הראשון שעליו יש לחשוב, והוא אינו הציוויליזציה. רוצה לומר, "המצב התקין" הוא שעל ההגות המדינית להיות קודמת להגות בתורת דרווין ולא על ממצאי תורת דרווין להשליך על ההגות המדינית (פשיזם קומוניזם ליברליזם).