קעח. המשותף למדע ולפילוסופיה הוא שאין להם סנטימנטים (אין להם משפחה והם לא מצביעים בבחירות דמוקרטיות). הפילוסופיה כולה מכוונת לטפל ב"משגה תמים" של החשיבה על המציאות, על מנת להגן עלינו מפני השלכות "המשגה התמים" על תהליכי קבלת החלטות. הפילוסופיה חסרת אונים מול "הונאה" במסגרת מערכת היחסים בין זקנים לצעירים. מבחינת הפילוסופיה, אם "זקן" מדבר שטויות, הוא שוגה מתוך תמימות. כלומר, הוא מדבר שטויות בלי להכיר בכך. הפילוסופיה הרי מסתדרת לא רע עם "מוסד הנבואה". זאת משום ש"המתנבא" אינו "שוגה מתוך תמימות". העובדה שקיימת שקיעה של הפילוסופיה בזמננו, עשויה ללמד על כך שהתשובה ל"שאלה הראשונה של הפילוסופיה" (של זמננו) הן שלילית והן שככזו היא כבר נתקבלה בעבר.
קעט. הפירוק של הדרוויניזם לשאלת מוצא המינים ולשאלת הסתגלות המינים (לעקרון היציבות ולעקרון השכלול), כשתי שאלות הנשאלות על היבטים שונים של הביולוגיה, אינו מופיע ונעלם אצל דה-פריס ומורגן. אלא הוא מלווה את המחשבה הביולוגית עד זמננו (לא את המחשבה הביולוגית הפופולרית). משמעות "הפירוק", בזמנם של דה-פריס ומורגן ובזמננו כאחד, היא שהברירה הטבעית כשלעצמה אינה מלמדת דבר על מוצא האובייקט הנברר (הגנוטיפ הפוטנציאלי על מרכיביו הפוטנציאליים). מנקודת מבט זו, גם המענה לשאלת מוצא המינים שנתנו דה-פריס ומורגן, לאחר "הפירוק", בזמנם, אינו שונה מהותית מהמענה, לאותה השאלה, הניתן טרם "הפירוק", בזמננו. המשותף לשני המענים הוא "עקרון ההתחלקות הלא תקינה של צורת החיים בעת התרבות". המבדיל הוא שיעור הגנים שבהם ההתחלקות הלא תקינה חלה. בזמנם של דה-פריס ומורגן, השיעור היה מספר גנים, המייצגים יחדיו איבר חדש (בשלמותו), אחד לפחות, כמופע מקרי ומקביל בהכרח לתהליך "רציף" או "מגמתי" כלשהו. בזמננו, השיעור הוא גן בודד, המייצג "שלב" בתהליך "רציף" או "מגמתי" של הופעת האיבר החדש (בשלמותו) מתישהו על ציר הזמן. אם כן, משמעות ביטול "הפירוק" היא הראייה בשינוי בשכיחויות גנוטיפים בלחץ הסביבה או, במילים אחרות, במעבר בין פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות, בקבוצות של גנים פולימורפיים, "הוכחה" או לפחות "רמז" לקיומן של סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות "רציפות" או "מגמה". את "הפירוק" ניתן להמשיל לחור שחור. מרחק הביטחון מ"הפירוק" מתחיל עם תום הבנת המדע. אחרת, כוח המשיכה שלו הוא חוויה אוניברסלית ורק עוצמת המשיכה משתנה מאדם לאדם. עוצמת המשיכה היא פונקציה של מידת הבנת המדע (הבנת-נעלמת). אם כן, הדיבור בשם המדע ולא הדיבר דרך המדע, האופייני כל כך לאינטלקטואל הספרותי בסגנון המאה העשרים, אינו אלא מנגנון הגנה מפני הבנת המדע. שנאמר: "המדע כפוי על מי שמייבין אותו".
קפ. ממלכודת החשיבה הרקורסיבית על עצמו (כאמפיריציסט אותנטי וסובייקט של האנתרופולוגיה) ועל "הפוזיטיביזם המוטציוני" (כתיאור של המציאות הנתמך על ידי אישושים רבים), האינטלקטואל הספרותי בסגנון המאה העשרים לעולם לא ייצא בכוחות עצמו. משמעות יציאה כזו היא ההכרה בכך שההימור שלך על "הפוזיטיביזם המוטציוני", כמוהו כמו כל הימור אחר על רעיון כוזב בתנאי אי-ודאות, הנעשה מתוך חרדת הפגיעה בצלם "הסדר החברתי" או "הגטו האינפורמטיבי" (שלתוכו נולדת). משיווי משקל באסטרטגיות דומיננטיות שאינו יעיל פארטו, כאמור, לא יוצאים, מתים בתוכו. החכמה היא לא להיכנס אליו מלכתחילה, וזו כבר משימתו של דור ההורים יותר משהיא משימתו של דור הילדים. לאחר לידתו, אדם יכול לנחול מודעות לכך ש-1. דבר בעולם אינו מתפתח, זולת "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ו-2. מצוות הנחת תפילין היא קטגוריה אנושית לגמרי. באותו האופן בדיוק הוא גם יכול לנחול מודעות לכך ש-1. "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" הוא רק דוגמה אחת מני רבות לתופעת ההתפתחות ו-2. מצוות הנחת תפילין אינה קטגוריה אנושית לגמרי. אלא קטגוריה שמשלבת מעורבות אנושית ועל אנושית. יכולות להיות גם קונסטלציות נוספות, כפי שמלמדת "בעיית שיווי המשקל המרכזית". "התפתחות" שאינה "התפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" מסוג מעבר מ"מצב אנרגיה" ל"מצב חומר" או מסוג מעבר מ"מצב חומר" ל"מצב חיים", לפחות ניתן להניח, בין אם היה כרוך במעבר כזה תהליך מסוג "התפתחות" ובין אם לאו. לעומת זאת, התפתחות שאינה "התפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" מסוג מעבר מ"מצב סנאי" ל"מצב שועל", כבר לא ניתן אפילו להניח. זאת משום שמעברים בין פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות, בקבוצות של גנים פולימורפיים, החלים בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, אינם מלמדים דבר על שינויים כלשהם שיכולים לחול ברמת תכונות המינים. אטומים המרכיבים את גרמי השמיים ואת המינים, בכל זאת היו מתישהו "אנרגיה" (מה למסקנה זו ולמדע או מה למסקנה זו ולתופעת ההתפתחות?). לעומת זאת, אין כל בסיס "מדעי" להניח ששועל היה מתישהו סנאי. יתרה מזו, המדע אף דוחף עוד ועוד להניח שכלל לא ייתכן המעבר מסנאי לשועל. אדם משליך אנתרופומורפית כל הזמן (אני מתפתח=הדומם מתפתח). ישראל אומן משליך אנתרופומורפית כל יום מהבוקר עד הערב (אני עובד ונח=אלוהים עובד ונח, אני מדבר=אלוהים מדבר, אני חרד מבדידות=אלוהים חרד מבדידות, אני כועס=אלוהים כועס, אני רוצה משהו מאשתי וילדי=אלוהים רוצה משהו ממני, אני יוצר בגבולות ממדי המרחב והזמן הידועים לנו=אלוהים יוצר בגבולות ממדי המרחב והזמן הידועים לנו, אני נהנה מסדר חברתי מסוג מונותאיזם=אלוהים הגדיל ראש וחולל אותו בשבילי מלכתחילה). על מנת להצליח לגייס את "תופעת ההתפתחות" גם לשם הסברת המעבר מ"מצב סנאי" ל"מצב שועל", כבר צריך יותר מרק השלכה אנתרופומורפית. במקרה זה אנו כבר מבינים, ללא דרך חזרה, את תִפקודה של "ההשלכה האנתרופומורפית" כהשלכת כזב. אם כן, מה יכול להיות "המרכיב הנוסף"? סינתזה יומיומית של בערות, שטחיות ואינסטרומנטליזם בקרב הדורות שנולדו בשלהי המלחמה הקרה ואחריה. מה זה עוד יכול להיות? פרסום ספרו של סטיבן הוקינג, "קיצור תולדות הזמן" הוא נקודת ציון דרך דרמטית ביותר בהיסטוריה המודרנית. נקודת ציון דרך דרמטית באותו סדר גודל הייתה פרסום ספרו של ג'וליאן האקסלי "אבולוציה-הסינתזה החדשה" ביולי 1942. מדובר בשתי נקודות זמן שבהן "הציוויליזציה הדרווינית" עוברת "התנעה מחדש", שתוצאותיה הן השתנות, ברגע אחד, מבחינת ארגון העוגנים הקוגניטיביים שלה. עד סטיבן הוקינג ל"דרוויניזם בדומם" הייתה דריסת רגל צנועה בתודעת "הציוויליזציה הדרווינית". אלא ששני תהליכים הובילו לשינוי הסטטוס קוו הזה: 1. תהליך גסיסתו של הניאו-דרוויניזם שהסתיים ביום שבו התפרסם "קיצור תולדות הזמן". 2. תהליך גסיסתה, במקביל, של האימפריה השמאל-מטריאליסטית, השלטת בחצי עולם בזמן הווה ומבוצרת לא רק על ידי איזושהי אונטולוגיה דרוויניסטית, אלא גם על ידי לא מעט נשק להשמדה המונית. התפרקות האימפריה עברה בשלום בסך הכל, כשלוש שנים לאחר פרסום "קיצור תולדות הזמן". ההבדל בין הציוויליזציות של הדרוויניזם ושל הניאו-דרוויניזם לציוויליזציה של הדרוויניזם בדומם, מהותי! לדרוויניזם ולניאו-דרוויניזם יש ניבויים ומבחני הפרכה, למרות שמקובל לחשוב שאין. הדרוויניזם מת במלחמת העולם השניה. מאחר שהוא התבסס באופן בלעדי על שינויים בשכיחויות גנוטיפים, החולקים ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים, או, במילים אחרות, על מעברים בין פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות, בקבוצות של גנים פולימורפיים, החלים בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. הקשר בין ההשתנות ההסתגלותית של אוכלוסיות לבין המושג "מאגר גנטי יציב" רק הלך והתחזק בשנים שחלפו מיום פרסום "מוצא המינים", עד ההגעה לשיא מסוים-עת פרסום ספרו של ג'וליאן האקסלי "אבולוציה-הסינתזה החדשה". הניאו-דרוויניזם מת ביום שבו התפרסם הספר "קיצור תולדות הזמן", משום שעד אז לא נמצא אף לא רמז לאפשרות שמוטציות תורשתיות מצטברות בקצב ובתזמון ההולם את הקצב והתזמון האופייניים לתהליכי התאמת האוכלוסיות לתנאי הסביבה, הנראים בעין, התהליכים שמהם מלכתחילה התרשם דרווין. בני הדור הראשון של הניאו-דרוויניסטים הצליחו לשטות בבני הדורות שנולדו בשנות הארבעים, החמישים והשישים. השניים מנסים לעשות את אותו הדבר לבני הדורות שנולדו בשנות השבעים, השמונים והתשעים, למשל, באמצעות סמלי תרבות כדוגמת "סטיבן הוקינג". בעוד לדרוויניזם ולניאו-דרוויניזם ניתן להציע ניבויים ומבחני הפרכה, לדרוויניזם בדומם לא ניתן לעשות זאת. כל הממצאים התומכים בו הם הן "מדווחים" בלבד והן בלתי קוהרנטיים באופן חמור: למדע אין יכולת לקשור בין התנהגות האנרגיה, תהיה אשר תהיה, טרם ההמרה לחומר, לתנע של הגלקסיות. כמו כן, גיוס מושגים מעולם עיבוד הפלסטיקה והגומי, על מנת לתאר את היקום ו/או את התהליכים המתקיימים בו, גם אינו יכול לנבוע מתוך העיסוק התמים במדע. מאז ומעולם "מדיניות" מטעם המוסדות האוטוריטריים הפורמליים קודמת למדע בעל הזיקה הברורה להוויית הזהות או, במילים אחרות, לעניין "הקוגניציה הקולקטיבית" (תפיסת האדם את עצמו ואת עולמו באופן הבסיסי ביותר). מאין הרעיון שתקופתנו יוצאת דופן? מה מיוחד בה?
קפא. מוטציה תורשתית יכולה להתבטא בדור הראשון שיורש אותה, בלי לגרוע מכושר הישרדותו של הפרט היורש, במקרה הטוב מבחינה סטטיסטית. באללים רצסיביים, במצב הטרוזיגוטי, מוטציה כזו יכולה להיות מורשת גם על ידי מספר דורות (משום שהיא אינה משפיעה על ידי כך על הפנוטיפ). הורשה כזו מכונה "הורשה שקטה" והיא אינה רלוונטית להסתגלות. בדור שבו מוטציה כזו תמצא במצב הומוזיגוטי ותחדל להיות "שקטה", היא תפלט מהמין. אולי לא בהכרח בהזדמנות הראשונה שבה היא תמצא במצב הומוזיגוטי ואולי גם לא בהכרח בהזדמנות השלישית. בכל אופן, הכלל לגביה הוא שבכל הזדמנות כזו תרומתה לכשירות שווה לתרומתן של המוטציות המתרחשות באללים דומיננטיים. בין אם המוטציה התרחשה באלל דומיננטי ושרדה תקופת חיים של מספר כלשהו של דורות ובין אם היא התרחשה באלל רצסיבי ושרדה תקופת חיים של מספר גדול יותר של דורות, היא עדיין אינה יכולה ללמדנו פרק באבולוציה דרך מוטציות. אחרת, היא צריכה לעמוד בשני תנאים מוכחים (במובן של "הוכחה מדעית"): 1. להפוך ל"חיובית יציבה" (חרף השינויים בתנאי הסביבה ובתקופת חיים של מספר חופשי של דורות). 2. צריכה להתרחש מוטציה נוספת כזו, לכל הפחות, שבכוחה ללמד על תהליך "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, שהמוטציה הראשונה מייצגת בו "שלב" כלשהו. גם אם יוכח, באופן תיאורטי, קיומן של שתי מוטציות כאלה, מאין אנו לומדים על תהליך מעין זה בקנה מידה גדול יותר מתהליך המתבטא רק על ידי שתי מוטציות? הרי תהליך ההסתגלות דרך שינוי בשכיחויות גנוטיפים שזיהה דרווין, חוקי התורשה המלמדים על מחזוריות בהופעת הפנוטיפ בשרשרת הדורות שניסח מנדל וההוכחה המתמטית של עקרון היציבות בשכיחויות אללים ברמת המין, בעוד שכיחויות גנוטיפים משתנות, שניסחו הארדי וויינברג אינם מלמדים, יחד ולחוד, על קיומן של סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות "רציפות" או "מגמה". אין באמור כאן לומר שבתרומתם של דרווין, מנדל, הארדי ווינברג להבנתנו את חוקי התורשה, יש משום "הפרכה" לרעיון קיומן של סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות "רציפות" או "מגמה" (במורפולוגיה או בפיזיולוגיה), עד כדי הופעת איברים ומינים. אלא רק רוצה לומר שתרומתם אינה תומכת בהבנתנו את קיומן האפשרי.
קפב. מצד אחד, על שתי תופעות אין אנו לומדים מתוך הבנת חוקי התורשה שגילו "אבות חוקי התורשה ברמת האוכלוסיה והמין", דרווין, מנדל, הארדי וויינברג: 1. תופעת ההיקלטות של מוטציות תורשתיות כשלעצמן במין (הגעה לשכיחות של מאה אחוז). 2. תופעת הסדרה של שתי מוטציות תורשתיות לפחות, המציגה בדיעבד שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. מצד שני, על חוקי התורשה אין אנו לומדים מתוך הבנת "עקרון תופעת ההיקלטות" ו"עקרון תופעת הסדרה". מכך נובע שהן "עקרון תופעת ההיקלטות" והן "עקרון תופעת הסדרה", כהסבר אפשרי למקור הגנים, אינם נלמדים מהמדע. אלא מתחייבים ממשהו שנמצא מחוץ למדע. משהו שהן קודם למדע, הן מתקיים באדם, הן קשור לפרפוזיציה על "עולם ומלואו" והן בעל היכולת לתבוע ולקבל מהמדע את מה שיש לו צורך בו. הינה בקהילת "הפוזיטיביסטים המוטציוניים" רווחת הסברה שאומנם המוטציה התורשתית היא תופעה צדדית לברירה הטבעית, אך היא מה שמשחרר למאגר הגנטי גנים חדשים כל הזמן. אולם ביטול חשיבותו של המתאם בין הסיכוי המדומיין של המוטציה התורשתית להעשיר את המאגר הגנטי לשיעור העדויות לכך שהיא מעשירה אותו בפועל, כבר אינו בעיה בביולוגיה! מה שכנראה אחראי, במקרה שלפנינו, לכשל הלוגי "הנחת המבוקש", הכרוך בתליית האחריות במוטציה התורשתית להופעת עולם המינים, חרף מה שהעיניים רואות והפורמליזם אמור לקבל, הוא ההתמודדות של אותם היסודות הקוגניטיביים שביומיום מתמודדים עם ההתפתחות המתגלמת בפרט, גם עם התהליך המטפיזי של הצטברות מוטציות תורשתיות מאפס לידי "מסה" תוך הצגת "רציפות" או "מגמה".
קפג. "ההסתגלות" אינה אלא סימן-הכר של ברירת יש-מתפתחים מסוימים על חשבון יש-מתפתחים אחרים. ככזו ברור שהיא משנית ל"התפתחות" מבחינה כרונולוגית, גם אם תהליך הברירה הטבעית כשלעצמו אינו ברור. לפיכך, "ההסתגלות" אינה משפיעה על "ההתפתחות" ובכלל אינה יכולה ללמד עליה משהו. עם זאת, "הסברים התפתחותניים" ברמת פירוט כלשהי, כבר מבוססי "הסתגלות הודות למוטציות", ניתן למצא לדרכי הופעה של דברים לא מעטים בטבע. בניהם העין, מנגנוני קרישה, גלגול הזחל לפרפר ועוד. על כן, תמוה שתוך כדי כך שאינך לומד דבר מתוך ההסתגלות על האונטוגנזה, הנך לומד כל כך הרבה מתוך ההסתגלות על הפילוגנזה! בכל אופן, לדבר אחד אין ולא ייתכן "הסבר התפתחותני" בכל רמת פירוט והוא "המיון של הגנים למשפחת האללים הדומיננטיים ולמשפחת האללים הרצסיביים". הסבר כזה אינו קיים משום שלא נמצא הדבר שמפאת קיומו המיון הזה מתחייב. כלומר, אין ממה להתחיל ב"הסבר" של "הצורך" ב"מיון" הזה. די בגנים דומיננטיים+מוטציות כדי שאבולוציה דרך מוטציות תעבוד בלי שתתערער כל הנחת יסוד וכל השערה שלה.
קפד. ההגדרה של המושג "אבולוציה" בזמננו היא: "תהליך השינוי הגנטי באוכלוסיה של יצורים חיים לאורך דורות". נשאל שאלה יסודית בניסיון לאתר דיכוטומיה בהגדרה זו ודרך כך גם במושג המוגדר עצמו: לאיזה סוג של "שינוי גנטי" בדיוק הכוונה? אין הרבה אפשרויות, רק שלוש: 1. הכוונת הביוסינתזה על ידי חומצות גרעין של חומצות גרעין מזה ושל חלבוני-מבנה וחלבונים-אנזימיים מזה, המובילה לידי הופעת מבנה כללי בדמות יצור חי (האונטוגנזה). 2. שינוי בשכיחויות גנוטיפים בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, המתבטא בשינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה. 3. הופעת סדרה של שני גנים חדשים לפחות בשרשרת הדורות, עקב התחלקות לא תקינה לתאי מין או לתאי נבט או של תאי גזע עובריים, המציגה בדיעבד "רציפות" או "מגמה", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה. עתה נשאל שאלות נוספות שהמענה עליהן הוא הדרך לפתרון השאלה היסודית: 1. האם הכוונה בצמד המילים "שינוי גנטי" רק לאחת האפשרויות או לשלושתן יחד? 2. אם רק לאחת האפשרויות, אז לאיזו בדיוק? 3. אם לשלושתן יחד, אז האם ניתן ללמוד על המהות של כל אחת מהאפשרויות מתוך הכרת שתי האפשרויות האחרות? 4. אם לא, אז למה מלכתחילה הכוונה בצמד המילים "שינוי גנטי" לשלושת האפשרויות יחד? 5. אם אכן יש דיכוטומיה ורק האפשרות הראשונה של "השינוי הגנטי" היא "אבולוציה" (כפי שנהוג היה לאחוז בעידן שלפני דרווין), איזו השפעה עשויה להיות לה בשלב הראשון, על תפיסת האדם את עצמו ואת עולמו ובשלב השני, על האפליקציות של האדם לסדר חברתי? 6. האם ייתכן סדר אירועים שראשיתו דווקא בהערכת הסיכונים שבממצאים לעבר משמעותם של הממצאים וסיפורה של המאה העשרים אינו אלא הסיפור על הקשר בין ביולוגיה לאידיאולוגיה? 7. האם הפרדיגמה הפוזיטיביסטית-מוטציונית מעניינת כשלעצמה יותר משהיא מעניינת כמרכיב בפרופיל של התנועות הפרוגרסיביות מהמאות העשרים והעשרים ואחת? 8. האם בהינתן הידע המשותף במדעי כדור הארץ, מדעי החיים, מדעי הרוח ושאר מדע פורמלי, בחיים שמחוץ לפרדיגמה הפוזיטיביסטית-מוטציונית תתכן הופעת "הבנות" ו"קשרים", בעלי השלכות חמורות על תהליכי קבלת החלטות, שאינה אפשרית בחיים שבתוך הפרדיגמה?