הסבר אינטואיטיבי
שני השחקנים בבעיית שיווי המשקל המרכזית הם שני צדי ההכרה כפי שמגדיר אותם פרידריך אנגלס במסגרת הרעיון "השאלה המרכזית של הפילוסופיה". את הרעיון ניסח אנגלס בספרו "לודוויג פוירבך וסופה של הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית" (הרעיון נוסח באופן דומה גם על ידי פיכטה). לפי אנגלס, השאלה המרכזית של הפילוסופיה היא שאלת יחס ההכרה להוויה או יחס האידאלי למטריאלי (מה שמכונה אצלנו "הבעיה הפסיכופיזית". הבעיה הזו שליבוביץ' עסק בה הלוך ושוב ולו רק כדי להראות שאינה פתירה, היא מה שאנגלס מכנה בשם "השאלה המרכזית של הפילוסופיה"). אנגלס אומר שלשאלה זו שני צדדים או שתי רמות והפילוסופים תמיד משתייכים לאחד מהם מבחינת אופי השאלות שבהן הם דנים ברגע נתון: אונטולוגיה (שאלות על הדברים, על טיבם ועל משמעותם האובייקטיבית או, במילים אחרות, שאלות על אמינות ההכרה כשלעצמה כמקור לימוד בסיסי ואחיד לכולם) ואפיסטמולוגיה (שאלות על תפיסתנו את הדברים או, במילים אחרות, שאלות על אמינות מקורות הידע או הלימוד שאינם ההכרה כשלעצמה ואינם אחידים לכולם). אנגלס אומר שכאשר הפילוסופים דנים בשאלות אונטולוגיות, שעוסקות בהגדרה וסיווג המושגים על אודות המציאות הפיזית, הם נחלקים לשני מחנות: 1. "אידאליסטים" שדוגלים ברעיון שההכרה קודמת למציאות הפיזית והיא שמעניקה לה קיום ומשמעות (בגלל שיש הכרה יש את כל השאר). לפי גישה זו ההכרה מאפיינת/מחוללת והמציאות הפיזית מאופיינת/תוצר – כל "משמעות" שהאדם מעניק לחומר מובנת בהכרה באופן חד-ערכי. אחרת, הבנת בני האדם אחד את השני לא הייתה מתאפשרת. אם נמצא והאדם מתכחש לאחת או יותר מהמשמעויות המקובלות על הרוב הגדול של בני האדם (למשל, לרעיון שיש אלוהים), הרי הוא מתכחש לעצמו (אפלטון, דקארט, לייבניץ, קאנט, הגל, ברקלי, שלינג, פיכטה). 2. "מטריאליסטים" שדוגלים ברעיון שההכרה שנית למציאות הפיזית ומתאפשרת הודות לה (מוח מחולל הכרה). לפי גישה זו המציאות הפיזית מאפיינת/מחוללת וההכרה מאופיינת/תוצר – ההכרה היא תופעת-בת של החומר באופן מובהק. לכן, "המשמעות" שהאדם מעניק לחומר לא יכולה לייצג כללים וסטנדרטים חד-ערכיים באופן מובנה, וודאי שלא "מחוייבות" כלשהי. אחרת, יש כאן משום מתן דין וחשבון לחומר (דמוקריטוס, הובס, לה מטרי, מלשוט, פוקט, פויירבך, אנגלס, מרקס). המטריאליסט משתומם ומתפלא: כיצד יתכן שבעל ההכרה, בעלת היכולת להגיע לודאות דרך ניסוי ותהייה לפי כללים אובייקטיביים ואוניברסליים, יקבל דרך פתרון אד-הוק או לגמרי באופן אפריורי איזשהן "ודאויות", כולל "הודאות" בכך שיש איזשהו "אלוהים". כאשר הפילוסופים דנים בשאלות אפיסטמולוגיות, שעוסקות בסיווג הידע האנושי ודרכי השגתו, הם גם נחלקים לשני מחנות: 1. "אפיסטמולוגים אופטימיסטים" שדוגלים ברעיון שהאפשרות להבין את העולם כפי שהוא קיימת. לפי גישה זו הנסתר מצטמצם ביחס לגלוי בהדרגה בשל ההגות הפילוסופית והמחקר המדעי (המקרה הנפוץ הן בקרב האידאליסטים והן בקרב המטריאליסטים). 2. "אפיסטמולוגים פסימיסטים" שדוגלים ברעיון שהאפשרות להבין את העולם כפי שהוא אינה קיימת. אלא קיימת רק היכולת לקבל מושג סובייקטיבי לגביו. לפי גישה זו רב הנסתר על הגלוי או לכל הפחות שווה לו תמיד (הובס, קאנט, יום, קירקגור ובמאה העשרים היידגר, סארטר, פוקו, דרידה, פופר, ניבור, ברלין). הערה: הפילוסופיה היא השתקפות או נגזרת של צורת החשיבה האנושית ולא ההיפך. זולת הפיהוק, כל דבר שהאדם מוציא מהפה משתייך לאחת משתי העמדות ברמת הדיון האונטולוגי או לאחת משתי העמדות ברמת הדיון האפיסטמולוגי. הפילוסופים רק מגינים על כל אחת מארבעת העמדות באמצעות הפילוסופיות שלהם, במודע או לא במודע.
להלן נעסוק בארבע שאלות ודרך כך נלמד שרעיון "השאלה המרכזית של הפילוסופיה" ורעיון "בעיית שיווי המשקל המרכזית" משלימים זה את זה: 1. שאלת חשיבותו של הצד האפיסטמולוגי של ההכרה כשלעצמו. 2. שאלת חשיבותו של הצד האונטולוגי של ההכרה כשלעצמו. 3. שאלת הגבול והקשר בין אפיסטמולוגיה לאונטולוגיה. 4. שאלת החפיפה של רעיון "השאלה המרכזית של הפילוסופיה" לרעיון "דילמת האסיר".
1. שאלת חשיבותו של הצד האפיסטמולוגי של ההכרה כשלעצמו.
איש מאתנו אינו נולד עם הידע שמסוכן לשחק עם נחשים ועקרבים. אולם בשלב מסוים כולנו לומדים על כך. כנ"ל לגבי מה ראוי לאכול ומה לא. מדוע שנסמוך על הידע הזה ולא נתנסה בעצמינו? הצד האפיסטמולוגי של הכרתנו הוא שאחראי לאמונתנו בכך שהיה לפני מספר דורות אדם שהתנסה בלשחק עם נחשים ועקרבים וגם בלאכול מאכל רעיל וגילה שהדבר לא טוב עבורו ולכן, גם לא טוב עבור כל אחד אחר. אנו מקבלים זאת כמובן מאליו. לעתים אנו, כילדים, מאתגרים את בטחוננו בידיעות שרכשנו שלא דרך ניסיון ומגלים, במחיר כלשהו, שלא שקרו לנו. ואולם, תחום ידיעותינו, כפרטים שלא נולדים סתם אלא לתוך חברות מאורגנות פוליטית, בעלות מסורת והיררכיה סמכותית, נוחלים עוד קטגוריה של ידיעות שלא דרך ניסיון. ידיעות כדוגמת זו שהיהודים הם בני הקופים והחזירים. או הידיעה שמעמד הר סיני הוא מאורע היסטורי עובדתי והידיעה שהלימוד על כך שלא טוב לגנוב ולרצוח קשור במאורע הזה דווקא. במסגרת הניסיון להבין דרך איזה ניסיון בדיוק הידיעות הללו נרכשו, מגיעה שעתה היפה של האפיסטמולוגיה. כיצד מגיעים לחלוקת הידיעות לשתי הקטגוריות? באמצעות מבחן הקונצנזוס. ידיעות שעל דרכי רכישתן אין קונצנזוס, ישתייכו ל"קטגוריית הידיעות השניה". ככלל, בכל זמן ומקום, ימצאו אנשים שיטענו שהדרך שבה נרכשו הידיעות, שאותן בדיעבד נשייך ל"קטגוריית הידיעות השניה", היא ניסיון כושל של קומץ זקנים ליצור סדר חברתי, להכפית מרות ולהשליט מדיניות. נהגו כל אותן הידיעות שאין כל דרך בעולם לבחון את אמינותן-זו תכונתן העיקרית (נוצרו מאפס בראשו של האדם) והסדר החברתי הצליח. לעומתם, בכל זמן ומקום, ימצאו גם אנשים שיטענו שהדרך שבה נרכשו הידיעות, שאותן בדיעבד נשייך ל"קטגוריית הידיעות השניה", היא הדרך שעליה הידיעות עצמן מספרות (התורה נתנה משמיים הרי זה כתוב בתורה). גודל הניגוד בין שתי הגרסאות, באשר לדרך שבה נרכשו הידיעות, שאותן בדיעבד נשייך ל"קטגוריית הידיעות השניה", הוא כגודל היקום והדרך לפשרה בניהן אינה קיימת (רק אני מזהה כאן שיווי משקל נאש באסטרטגיות טהורות?). היחס של "האפיסטמולוגיה הפסימיסטית" לטענה שהצורך בסדר חברתי הוא הניסיון שדרכו נרכשו הידיעות, שאותן בדיעבד נשייך ל"קטגוריית הידיעות השניה", הוא כאל "השקפת עולם". אם האפשרות להבין את העולם כפי שהוא אינה קיימת, אזי גם האפשרות לשלול משהו לחלוטין אינה קיימת (לא ניתן לדעת מעין החומ"ש. הרי איש אינו חתום עליו. לכן, "הכל אפשרי". "אמת" היא מה שמונחת על ידי האדמיניסטרציה כ"אמת". עד שיוכח אחרת) ככלל, בעת שהאפיסטמולוגיה הפסימיסטית דומיננטית, יש עלייה בשיעור "רואי הנסתרות" ו"מקבלי המסרים" בחברה. על אף שהאפיסטמולוגיה האופטימיסטית לא מוכיחה (באופן מתמטי) מהי דרך רכישת הידיעות, שאותן בדיעבד נשייך ל"קטגוריית הידיעות השניה", בעת שהיא דומיננטית "רואי הנסתרות" ו"מקבלי המסרים" מקפיאים את מהלכיהם. אם האפשרות להבין את העולם כפי שהוא קיימת, אזי גם האפשרות לגלות מיהם "רואי הנסתרות" ו"מקבלי המסרים" כפי שהם קיימת. הדבר דומה לכך שעבריין מין מהסס לפעול בחברה שבה יש מודעות גבוהה לעברות מין (זאת בלי שמישהו הצליח לתאר אי פעם, באופן מתמטי, מה היא בדיוק "עברת מין"). ההיסטוריה של המאה העשרים רשמה אפיזודה שבה "האפיסטמולוגיה האופטימיסטית" הייתה דומיננטית באופן ניכר על "האפיסטמולוגיה הפסימיסטית" ברוסיה, וייטנאם, קוריאה, סין ועוד מקומות. שם הסדרים החברתיים הפרטיקולריים הצטמצמו למינימום שיא בכל הזמנים ובמקומם הופיע "סדר חברתי יחיד". אפיסטמולוגיה היא לא משהו שהפילוסופים המציאו. היא מובנת בתנאים שבהם מצד אחד, יש צורך (אובייקטיבי) בסדר חברתי ומצד שני, יש נרטיב (סובייקטיבי) שנותן מענה לצורך הזה. בתנאים האלה לעולם תופיעה השאלה "כיצד נרכשות הידיעות". זאת משתי סיבות: 1. הידיעות שאותן בדיעבד נשייך ל"קטגוריית הידיעות השניה", רובן ככולן מתייחסות לשאלה "כיצד יש לנהוג" (לפי הביולוג הישראלי אלישע האס, ללא "ידיעות" מעולם "קטגוריית הידיעות השניה" האדם מופקר, בתנאי אי-ודאות, להתנהגות כאוטית בכל המובנים). 2. הידיעות מקטגוריה זו יכולות לכלול ללא כל בעיה גם את הידיעה שעלי להרוג אדם, יכול להיות גם קרוב משפחה ממדרגה ראשונה, אם הוא אכל חיה מסויימת במקום לאכול חיה מסויימת אחרת (החובה דווקא להרוג על סטייה מאיזושהי "התנהגות מסורתית", אופיינית למדי ל"ידיעות" מעולם "קטיגוריית הידיעות השניה"). "אפיסטמולוגיה פסימיסטית" היא מסורת בפילוסופיה המערבית ומיוצגת על ידי השמרנים (דתיים, לאומנים והלאומנים הדתיים). הערה: החלוקה של האפיסטמולוגיה ל"אופטימיסטית" ול"פסימיסטית" נתפסת כבעלת חשיבות זניחה מבחינת שיטות ממשל או מפלגות שדוגלות בכלכלת שוק. זאת מפני שחלוקה זו מייצגת את הרעיון שההתמיינות של החברה ל"שמרנים" ול"פרוגרסיבים" מהותית. בכלכלת שוק רק ההתמיינות לפי העדפות צרכניות יכולה להיות "מהותית". הרעיון של "כלכלת שוק" הוא מלכתחילה פרט ב"אפיסטמולוגיה פסימיסטית". לכן, בעת שהאחרונה דומיננטית, ההתמיינות של החברה ל"שמרנים" ול"פרוגרסיבים", כתופעה מהותית וראוייה לעיון מהמעלה הראשונה, באופן מובנה יורדת מהפרק. קולותיהם של מי שקורא לאחדות וללכידות, חוצה שסעים ופלגים (בחברה הישראלית), הם דוגמה לקולותיה של "האפיסטמולוגיה הפסימיסטית". לעומת זאת, קולותיהם של מי שמודיע במפורש ובריש גלי (בחברה הישראלית): "אינכם אחי ואינכם רעי ודי בכך שתשליטו פה סדר יום כדי לרדת מיד מהארץ", הם דוגמה לקולותיה של "האפיסטמולוגיה האופטימיסטית". העדות לכך שדווקא "האפיסטמולוגיה הפסימיסטית" היא ששולטת במעוזים אסטרטגיים במדעי החברה בזמננו, היא "המרכז לחקר הרציונליות" שבאוניברסיטה העברית. התאספו שם נאציונל-מונותאיסטים שדוגלים ברעיון ארץ ישראל השלימה, נאציונל-מונותאיסטים שלא דוגלים ברעיון ארץ ישראל השלימה, "עובדי אל מדבר" כלליים, אתאיסטים-קוגניטיבים ליברלים ואתאיסטים-קוגניטיבים סוציאליסטים שלהם מחנה משותף בעל שלושה סעיפים: 1. הם ציונים או שמזדהים כציונים (בניגוד לסוגיית ההתפתחות במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", ככל שעובר הזמן כך ברור פחות ופחות מה זה). 2. הם עוסקים בשאלות מהותיות מהמעלה הראשונה, לשיטתם, על האדם, שהן השאלות על התנהגותו הצרכנית. 3. הם מבטלים את חשיבות הזיקה למה שמכונה "חשיבה אסטרטגית" או "קבלת החלטות" או, במילים אחרות, את חשיבות ההשפעה על "הקוגניציה הקולקטיבית" של שלוש השקות ספר שהתקיימו במאה העשרים: 1. השקת ספרו של ג'וליאן האקסלי "אבולוציה-הסינתזה החדשה" ביולי 1942, 2. השקת ספרו של ריצ'ארד דוקינס "הגן האנוכי" בנובמבר 1976 ו-3. השקת ספרו של סטיבן הוקינג "קיצור תולדות הזמן" באפריל 1988.
2. שאלת חשיבותו של הצד האונטולוגי של ההכרה כשלעצמו.
כאשר אנו תוקעים מסמר בלוח בעזרת פטיש, אננו מעלים לזיכרון האופרטיבי את תולדות הפטיש שעליהן ידוע לנו משהו. ידוע לנו, למשל, שידית הפטיש עשויה מעץ ושהיא עובדה באמצעות מיכון יעודי במפעל. ידוע לנו גם שלמפעל היא הגיעה בצורת גזע עץ וגם עליו ידוע לנו משהו וגם על הכלי שבעזרתו כרתו את גזע העץ. על ראש הפטיש ידוע לנו שהוא עשוי מברזל שגם על תהליך הכרייה שלו ידוע לנו משהו וגם על כך שנמצא במצב נוזל כאשר קיבל את צורתו בתבנית. באיזה תנאי תולדות הפטיש עשוים לעלות לזיכרון האופרטיבי שלהם, ככלל, אין רלוונטיות מי יודע מה לאופן השימוש בפטיש, לפונקציה שלו? בתנאי שעומד לצדנו אדם שמתאר תולדות שונים של הפטיש מאלה הידועים לנו. הוא אומר, למשל, שידית הפטיש עשויה מגרניט שמיובא מהירח והרכות היחסית שלה היא "אשליה חושית כלשהי". לדבריו, ראש הפטיש עשוי מפלוטוניום ורק בשל הדמיון הגדול של הפלוטוניום לברזל, אנו רק משערים שהוא עשוי מברזל. הצד האונטולוגי של הכרתנו הוא שאחראי לכך שנתרחק מאדם כזה ולא נרצה קשר עמו. זאת חרף העובדה ששליטתו בפטיש היא ללא רבב. הוא תוקע מסמרים בלוח יותר טוב מאתנו. ככלל, עד שלב המפעלים, בתי הזיקוק, היערות, הימים, האגמים, המכרות והמחצבות אין הבדל באונטולוגיה בין כל בני האדם. באשר לשאלה מהו בעצם קלצ'ניקוב, במה בעצם מוצאו ומה היחס בינו לבין חוויית הביטחון או הפחד, אצל האסלאמיסט מעירק והקומוניסט מקוריאה יש אותה אונטולוגיה. אם הדברים האלה הם כל מה שהאונטולוגיה, במסורת של הפילוסופיה המערבית, הייתה עוסקת בו, אני לא חושב שהיא הייתה מעניינת מישהו. אלא מה? שלב המפעלים, בתי הזיקוק, היערות, הימים, האגמים, המכרות והמחצבות אינו בהכרח השלב הראשון בתהליך הופעת הפטיש והקלצ'ניקוב. במסגרת הניסיון לענות על השאלה במה מקור העולם אך בעיקר במה לא, לאור העובדה שתמיד יש תשובה לשאלה הזו, שגם נוטה להיות מזוהה עם "סדר חברתי", מגיעה שעתה היפה של האונטולוגיה. אומר האידאליסט שכשם שראשיתה של כל מכונה ב"רצון" בה (בגלל שהיה "רצון" יש מכונה), כך גם ראשיתו של העולם ב"רצון" בו. "רצון" של מי? האידאליסט מעולם לא חדל לגמגם בעניין הזה. האידאליסט מוסיף ואומר שההכרה כשלעצמה היא מקור ידע בסיסי ואמינותה אינה יכולה להיות מוטלת בספק (ההכרה אידאלית. אחרת, לא היינו עומדים בהצלחה באתגרים של המציאות הפיזית). לכן, אם אדם מגיע באופן בלתי תלוי/אוניברסלי לידי השלכה מדרך הופעת המכונה–מעשי ידי אדם לדרך הופעת העולם, הרי השלכה זו היא בבחינת "הבחנה" או "תיאור" של המציאות הפיזית כפי שהיא. אומר המטריאליסט שמקור ההכרה-המוח (החומר) וכל תכונותיה הן מקרה פרטי שלו. לכן, כשם שהמושגים, הרעיונות, התחושות והרצונות הם מקרה פרטי של המוח, שהוא מקרה פרטי של החומר, כך גם הרעיון שההכרה קודמת לחומר ובהכרח מלמדת על המציאות הפיזית כפי שהיא, הוא בסך הכל עוד מקרה פרטי של החומר. לדידו של המטריאליסט, כל רעיון שאינו זוכה לתיאור מתמטי ממצא, לרבות רעיון ההשלכה מדרך הופעת המכונה לדרך הופעת העולם, טרם זכאי לקבל מעמד של "הבחנה" או "תיאור" של המציאות הפיזית כפי שהיא. אולם כאן עדיין נשארת השאלה "מאין החומר" ("החומר" בכלל ו"החומר המתוחכם" בדמות מיני עולם החי והצומח בפרט). המטריאליסט מעולם לא חדל לגמגם בעניין הזה. מעולם לא עמדה לרשותו תאוריה מדעית שתשחרר אותו מהתמודדות עם השאלה הזו (אפשר רק לדמיין מה המטריאליסט היה מוכן לתת כדי שתהיה לו תיאוריה כזו). כאן המקום לעשות הבחנה חמורה בין "המטריאליסט הקלאסי", הנידון עד כה, ל"מטריאליסט החדש" או "המטריאליסט הפוסט-דרוויני". בעוד "המטריאליסט הקלאסי" מתנה בבדיקה אובייקטיבית תקפות של כל אונטולוגיה, "המטריאליסט הפוסט-דרוויני" עושה הנחה מיוחדת לאונטולוגיה על "המוטציה התורשתית" או, במילים אחרות, לאונטולוגיה מסוג "תהליכים אנטי-אנטרופיים במערכות שאינן 'הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו'" ("המערכות" יכולות להיות "עולם המינים" או "המציאות הפיזית בכללותה"). "המטריאליסט הפוסט-דרוויני" מיוחד ושונה מכל מה שהיה כאן אי פעם, בכך שהוא תולה ב"מוטציה תורשתית" (החומר) את האחריות להופעת עולם המינים ("החומר" "כל יכול"). יחד עם זאת, גם הוא, בדומה לבני "התרבויות האלוהיות", דוגל בקיומם של תהליכים אנטי-אנטרופיים במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" בגבולות ממדי המרחב והזמן הידועים לנו. לדידו של "המטריאליסט הפוסט-דרוויני", ביכולתן של המוטציות התורשתיות להצטבר, תוך הצגת "רציפות" או "מגמה", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, עד כדי הופעת איברים ומינים. בנוסף, "המטריאליסט הפוסט-דרוויני" סבור שבניגוד לאונטולוגיה (על עולם ומלואו) של בני "התרבויות האלוהיות" המופרכת, לשיטתו, מבחינה אמפירית, זו שלו, על המוטציה התורשתית, דווקא נשענת באופן מלא, או במידה רבה לפחות, על השיטה המדעית (בפועל "המטריאליסט הפוסט-דרוויני" נפוץ במחלקות להיסטוריה, חברה וממשל. אין הרבה ממנו במחלקות למדעים. אותה תמונה הייתה גם בברית המועצות). ככלל, למרות שהאידאליזם והמטריאליזם הקלאסי ("המטריאליסט הפוסט-דרוויני" מחפיף את המטריאליזם הקלאסי עם המטריאליזם של עצמו) שקולים מבחינת יכולת ההוכחה שלהם ולכן, אמורים להיות "נורמליים" באופן זהה, בעולם המדע והפילוסופיה וכן ברמת ההכרעה האישית של האדם הלא מקצועי, האידאליזם תמיד דומיננטי (זה מה שאנשים נוטים לבחור) והמטריאליזם תמיד באופוזיציה (המטריאליזם הקלאסי באופוזיציה והמטריאליזם הפוסט-דרוויני במידה רבה אף יותר). במאה העשרים חל מפנה חלקי בסטטוס קוו הזה בהשפעת המהפכה במדעי הטבע שחולל דרווין. "חלקי" מפני שהאידאליזם לא חדל להיות דומיננטי בכל אותן הזירות שבהן הוא היה דומיננטי בעולם העתיק. השינוי חל בממשק בין המדע לציבור הרחב. במאה העשרים ועד זמננו למדען שמורה הזכות המלאה להשתייך לציר האידאליסטי באונטולוגיה באופן אישי. אולם, בעת המפגש שלו עם הציבור הרחב, עליו לעשות רושם כאילו הוא משתייך לציר המטריאליסטי, מטריאליסטי פוסט-דרוויני, לייתר דיוק (לא אחת ישראל אומן נתפס אוחז ברעיונות אבולוציוניים כשהוא פונה לסטודנטים או לציבור הרחב. לעומת זאת ליעקב בקנשטיין זה לא קרה מעולם). הספר "מוצא המינים" פתח עידן חדש בדיון באונטולוגיה משתי בחינות: 1. הוא חולל שינוי במשמעות המושג "התפתחות" או "אבולוציה" (על ידי כך חולל מיד את "המטריאליסט הפוסט-דרוויני"). לא עוד "התפתחות" או "אבולוציה" מציינת רק השתנות עד כדי צורה שניתן לחזותה מראש (גרגיר חיטה-חיטה, תינוק אדם-אדם) אלא גם השתנות עד כדי צורה שלא ניתן לחזותה מראש (דג-זוחל, זוחל-עוף, איזושהי אנרגיה-גרמי שמיים דווקא). 2. הדיון בקונפליקט בין שני הצירים באונטולוגיה הועבר בשלמותו מקוסמולוגיה, פיזיקה ומתמטיקה (ניוטון, לפלס, קפלר, פסקל, דקארט, לייבניץ, ברקלי, קאנט, הגל, פאראדיי, מקסוול, לה מטרי) למדעי החיים (מאייר, דובז'נסקי, גולד, דוקינס, דנט, היצ'נס, האריס, אסא כשר, יוסף אגסי, הנרי אונגר, חוה יבלונקה, מריו ליביו, ימימה בן מנחם, עידן שגב, אורן הרמן, דורון לנצט, יובל נח הררי) ובזמננו, לאחר גילוי מבנהו המרחבי של הגן והתבהרות חוקי התורשה, סובב בעיקר סביב השאלה: "האם יש בכוחו של השינוי 'הרציף' או 'המגמתי', במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, המתקיים דרך שינוי בשכיחויות גנוטיפים בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, ללמדנו על קיומן של סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות 'רציפות' או 'מגמה', במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, עד כדי הופעת איברים ומינים". הערה: מנקודת המבט של כל אחת משתי האונטולוגיות לא ייתכן "ריבוי אונטולוגיות" (על עולם ומלואו). אלא תתכן אונטולוגיה אחת "נכונה" ואונטולוגיה אחרת "שגויה". למעשה, מבחינת המטריאליזם הפוסט-דרוויני, האידאליזם הוא ניואנס של "הדת"/תופעת-בת שלה. ואילו מבחינת האידאליזם, המטריאליזם הפוסט-דרוויני הוא משגה זמני הכרוך בבערות במדע.
3. שאלת הגבול והקשר בין אפיסטמולוגיה לאונטולוגיה.
כיצד לומדים היכן עובר הגבול בין אפיסטמולוגיה לאונטולוגיה ומה הקשר בין שתי רמות דיון אלה? באמצעות ההדגמה על פרד הויל וקרל פופר. פרד הויל (1915-2001) היה אחד הפיזיקאים החשובים במאה העשרים ולזכותו תרומות חשובות לאסטרונומיה ולקוסמולוגיה. הוא גם ידוע כמתנגד גדול לרעיון שתהליכים אנטי-אנטרופיים ללא תוכנית, במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", קיימים בטבע (הויל היה חילוני). האם נוכח זאת ניתן לומר שהויל "בריאתן"? אם כן, על סמך מה ניתן לומר זאת? קרל פופר (1902-1994), אבי מבחן ההפרכה, אמר שתורת האבולוציה אינה תיאוריה מדעית הניתנת לבדיקה אלא תוכנית מחקר מטאפיזית. יתרה מזו, הוא אמר שתיאוריה זו היא הדוגמה הטובה ביותר לתיאוריה המוחזקת על ידי ציבורים רחבים כתיאוריה מדעית לכל דבר, אך שאינה כזו בפועל. עלה עקב כך על דעת אדם לומר שפופר "בריאתן"? כלל: מאחר שהרעיון שתהליכים אנטי-אנטרופיים ללא תוכנית, המתחוללים במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", קיימים בטבע, שייך למדע והמדע, כאינדיקציה המקובלת על הכל של איזה טענה תחשב ל"ידיעה" ואיזה ל"אמונה" שייך לאפיסטמולוגיה, אזי השלילה או הקבלה של רעיונות כלשהם המוחזקים כ"מדע" על ידי "ציבור כלשהו", שייכים גם הם לאפיסטמולוגיה. אפיסטמולוגיה היא תחום עיון בפילוסופיה המערבית שבמסגרתו התגבשו חוקים שקובעים שידיעות שנרכשו דרך המתודה המדעית, יחשבו באמת ל"ידיעות", ואילו ידיעות שלא נרכשו דרך המתודה המדעית, כדוגמת הידיעה שיש מלאכים או גהנום, יחשבו ל"אמונות". "קובעים" מבחינת מי? מבחינת ממציאי הרפואה המודרנית, נשק להשמדה המונית ותכניות חלל. באשר למציאות הפיזית בכללותה (עולם ומלואו), מה שמשתמע מידיעות שנרכשו דרך המתודה המדעית (באופן אינדיוידואלי לחלוטין), הוא ורק הוא אונטולוגיה. אני, למשל, יכול לרכוש דרך המתודה המדעית את הידיעה שאין דרך ללמוד על קיומן של סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, מתוך הבנת השינוי "הרציף" או "המגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, המתקיים דרך שינוי בשכיחויות גנוטיפים בלחץ הסביבה. אף על פי כן, אין שום חוק במדע או אילוץ הנוגע להתמדת הקיום הפיזי של האדם שכופה עלי להחזיק באונטולוגיה זו או אחרת על עולם המינים בכללותו/כשלעצמו. ליחס לידיעות שהדיון במעמדן שייך לאפיסטמולוגיה, יש השלכות ברורות על התמדת הקיום הפיזי של האדם. אם יש ידיעה שנרכשה דרך המתודה המדעית שאומרת שהמים רותחים במאה מעלות, זה כפוי עלי. מפני שאם אכנס לאמבטיה מלאה במים בחום של מאה מעלות, מתוך אמונה שגם חום הגוף הוא מאה מעלות, אפגע. אבל אם אני מחזיק בידיעה אונטולוגית על עולם המינים בכללותו/כשלעצמו והיא שמקורו במוטציות (המטריאליזם הפוסט-דרוויני), למרות שכבר רכשתי דרך המתודה המדעית את הידיעה שהשערת דרווין שמוצא המינים זה מזה אינה נלמדת מתופעת ההשתנות שעליה היא נשענת, ממה בדיוק אני יכול להיפגע? לסיכום: 1. אונטולוגיה על המציאות הפיזית בכללותה (עולם ומלואו) נולדת מתוך ידיעות/מסקנות שהדיון במעמדן שייך לאפיסטמולוגיה באופן חד כיווני (כדברי הרמב"ם: "ולא יושג אותו המדע האלוהי אלא לאחר מדעי הטבע. כי מדע הטבע תוחם את המדע האלוהי וקודם לו בזמן הלימוד". לשיטת הרמב"ם התצפית והניסוי קודמים, מבחינה היררכית וכרונולוגית, להכרה המושכלת בקיומו של אלוהים. ניכר על הרמב"ם ש"רעיונות אבולוציוניים" היו רחוקים ממנו). במילים אחרות, לידיעות אונטולוגיות על המציאות הפיזית בכללותה (עולם ומלואו) אין השפעה על הידיעות שהדיון במעמדן שייך לאפיסטמולוגיה (הידיעות האונטולוגיות על "המציאות הפיזית בכללותה" הן "תולדה בלבד"). וזאת למרות שההיסטוריה של המדע מלמדת דווקא על התהליך ההפוך: ראשית כל יש אונטולוגיה (אידאליזם) והרצון לדעת מהם החוקים שעל פיהם העולם עובד (מהי השיטה של אלוהים) הוא הטריגר של החשיבה המדעית אצל קפלר, ניוטון, דקרט, לייבניץ, פסקל ואחרים. 2. לא ניתן לדעת מהי האונטולוגיה של אדם על המציאות הפיזית בכללותה (עולם ומלואו), עד שהוא בעצמו אומר מהי (האונטולוגיה שלי על המציאות הפיזית בכללותה, עבור כולי עלמא, היא מה שאני אומר שהיא. לצורך העניין, עמדתו של ליבוביץ' בשאלת עמדתו בשאלת קיומו של אלוהים, היא שזה לא עניינו של איש. לעומת זאת, על "דבר אלוהים" ליבוביץ' היה מוכן לדבר עם כל אחד כל יום מהבוקר עד הערב). אם הויל לא אמר על עצמו שהוא "בריאתן", לא ניתן לייחס לו אונטולוגיה מסוג זה, ואין זה משנה מה הוא מקבל במדע ומה לא. אותו הדין לגבי פופר. 3. ידיעות שהן בגדר "אמונות" מבחינת המתודה המדעית, כדוגמת הידיעה שיש מלאכים או גהנום, אינן ידיעות אונטולוגיות על העולם! זאת משום שלא קיימות "ידיעות מוקדמות", שהדיון במעמדן שייך לאפיסטמולוגיה (למדע), שיכולות לשמש בסיס לדיון במעמדן של הראשונות כאונטולוגיות. ידיעות שהן בגדר "אמונות" מבחינת המתודה המדעית (בעלות הזיקה לענייני עולם ומלואו), כדוגמת הידיעה שיש מלאכים או גהנום, בניגוד ל"ידיעות אונטולוגיות" (על עולם ומלואו), נתונות לחלוטין למרות מבחן ההוכחה המדעית. אם המדע מוכיח את אי נכונותן הן הופכות ל"שקרים". אם המדע מוכיח את נכונותן הן הופכות ל"ידיעות" (ל"אונטולוגיה") ואם המדע לא מוכיח את אי נכונותן ולא את נכונותן, הן נשארת בגדר "אמונות". העדות לכך ש"האדם הדתי" בן זמננו (אחרי דרווין) הוא אפוא "נורמלי" (מבניו האוטנטיים של "פרוייקט הנאורות"), היא שברוב המקרים, בחייו הבוגרים, גם הוא, בדומה ל"אדם הלא דתי", מתייחס לידיעותיו שהן בגדר "אמונות", מבחינת המתודה המדעית, כאל "אמונות" באמת ולא כאל "ידיעות". אחרת, לא היינו פוגשים רופאים דתיים, מדענים דתיים, נשיאי אוניברסיטאות דתיים, חתני פרס ישראל דתיים וכו'. משמעות צמד המילים "אמונה דתית", המקובלת בזמננו באותו האופן בדיוק הן על "האדם הדתי" והן על "האדם הלא דתי", היא בכלל קונספט מודרני. בעולם העתיק לא הייתה ממש הבחנה בין האמונה בכך שהילד יגדל יום אחד לאמונה בכך שהמתנבא אכן מתנבא (באופן המסוים שעליו המתנבא בעצמו מדווח). מעוזים מסוימים ב"עולם המוסלמי", בזמננו, מגלים אפוא התקרבות ל"מצב התודעתי" הזה. אורטודוקסים נוצרים ויהודים רק מתרחקים ממנו, כל אחד בקצב שלו. איש מבין אחוזי המסורות העתיקות, שמושבם האורגני הוא "החברות המדעיות", אינו באמת חוזר.
4. שאלת החפיפה של רעיון "השאלה המרכזית של הפילוסופיה" לרעיון "דילמת האסיר".
במאה העשרים התפרסמו שני ספרים: "ליקוי מאורות התבונה" של מקס הורקהיימר ו"התפתחות ותורשה-פרקי יסוד" של ישעיהו ליבוביץ', המלמדים על כך שלאחר פרסום "מוצא המינים", נוסף על כך שברמת האופרציות המעשיות, המטריאליזם (שכבר הפך ל"מטריאליזם פוסט-דרוויני") גבר על האידאליזם באונטולוגיה והפסימיזם על האופטימיזם באפיסטמולוגיה, השתנתה גם משמעות המושגים "התפתחות" ו"רציונליות". כלומר, אם הנך מזדהה עם המחנה הפסימיסטי באפיסטמולוגיה, באופן מובנה תחזיק במשמעות שונה למושג "רציונליות" מזו שבה מחזיק מי שמזדהה עם המחנה האופטימיסטי (מקס הורקהיימר). ואם הנך מזדהה עם המחנה המטריאליסטי (מטריאליסטי פוסט-דרוויני) באונטולוגיה, באופן מובנה תחזיק במשמעות שונה למושג "התפתחות" מזו שבה מחזיק מי שמזדהה עם המחנה האידאליסטי (ישעיהו ליבוביץ'). הצד האונטולוגי והצד האפיסטמולוגי מרכיבים את הכרתו של כל אדם. מאחר וכל צד יכול להתבטא רק על ידי אחת משתי הגרסאות שלו, ייתכנו עד ארבעה שילובים שכל אחד מהם ייצג "אישיות" אחרת. שילוב 1: אידאליזם ואופטימיזם (שילוב דומיננטי בקרב אינטלקטואלים במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. אין דוגמאות בולטות מהתקופה האחרונה). שילוב 2: אידאליזם ופסימיזם (תומאס דה טורקמדה, ישראל אומן, חיים דרוקמן, דב ליאור, שלמה אבינר, אלעזר שך, עובדיה יוסף, מנחם מנדל, רוחאללה ח'ומייני, יוסוף אל-קרדאווי, אחמד יאסין, יחיא סנוואר, חסן נסראללה, משה פייגלין, אלישע האס, מיכאל בן-ארי, חיים קניבסקי). שילוב 3: מטריאליזם ואופטימיזם (קרל מרקס, פרידריך אנגלס, לודוויג פוירבך, ולדימיר אוליינוב, לב טרוצקי, ניקולאי יז'וב, קים איל-סונג, מאו דזה-דונג, פול פוט, רוזה לוקסמבורג, מנחם אלקינד, איזאק דויטשר, מאיר וילנר, שמואל מיקוניס, דוד חנין, חוה יבלונקה, משה צוקרמן, אבישי ארליך, תמר גוז'נסקי, עופר כסיף). שילוב 4: מטריאליזם ופסימיזם (אורי אבנרי, שולמית אלוני, נעמי חזן, יולי תמיר, מיכאל הרסגור, יובל נאמן, אילנה דיין, אבישי דקל, חגי נצר, דורון לנצט, ימימה בן מנחם, אריאל רובינשטיין, עמוס עוז, דוד גרוסמן, דני גוטוויין, אורן הרמן, עינת וילף, אסא כשר, יורם יובל, עמי אילון, עמירם לוין, יאיר גולן, בני גנץ "המחנה הממלכתי" "ישראל לפני הכל", שירו אישיאי, אדולף אייכמן, היינריך הימלר, ריינהרד היידריך, אוסקר דירלוונגר). כל אדם מייצג אחד מ"ארבעת השילובים" ואיש אינו מייצג "משהו חמישי" (אין "משהו חמישי"). "הציוויליזציה הדרווינית", כ"הציוויליזציה הכללית", מחולקת ל"ימין" ו"שמאל" (ל"קיים עדיף על האפשרי" ול"אפשרי עדיף על הקיים"). אלא שאת "השמאל" של "הציוויליזציה הכללית" אננו מכירים. אין לו מדינה, מוסדות חינוך, הוצאת ספרים, עיתון, תחנת רדיו ומפלגה פורמליים. זאת משום ששלושת השילובים האחרים ("השילובים הסוציולוגיים") פוחדים ממנו פחד מוות. עד כדי כך שהוא אפילו לא קיים ברטוריקה שלהם. וזאת למרות שקיומו מוכח על ידי "בעיית שיווי המשקל המרכזית". בעיה זו עובדת כמו הטבלה המחזורית: מה שקיים בטבלה קיים בטבע. בעוד "שלושת השילובים הסוציולוגיים" לא יודעים על "השילוב הרביעי" הרבה, כעקרון בשל כך שהם אינם מתעניינים בשאלת עצם קיומו, "השילוב הרביעי" (אידאליזם ואופטימיזם) יודע על "שלושת השילובים הסוציולוגיים" הכל. בחברה הישראלית מאוד מקובל בקרב "הימין" של "הציוויליזציה הכללית" להתייחס כאל "שמאל" ל"ימין" של "הציוויליזציה הדרווינית". זאת משום שעבור "הימין" של "הציוויליזציה הכללית" כל מה שאינו "הודו ליהוה כי טוב כי לעולם חסדו" הוא בבחינת "שמאל", מה שזה לא יהיה. מבחינה מעשית "הימין" של "הציוויליזציה הדרווינית" יתבטבא בצורת מנגנון שלטוני מסוג "מדינת לאום-דת" (נאציונל-מונותאיזם) ו"הימין" של "הציוויליזציה הכללית" יתבטא בצורת מנגנון שלטוני מסוג "מדינת הלכה". זה וזה יכולים להיות דמוקרטיים או פשיסטיים. בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה, "הנאציונל-מונותאיזם" עשה עניין גדול מכך ש"הנאציונל-מונותאיזם" יכול להיות גם פשיסטי (נאציונל מונותאיזם+פשיזם=דבר נורא ואיום, נאציונל מונותאיזם+דמוקרטיה=מציאה שחבל על הזמן). כעקרון "הימין" של שתי הציוויליזציות אינו מכיר בקיומו של "ריבוי ציוויליזציות". משום כך, "הימין" של הציוויליזציה הכללית יראה ב"מהפכה החילונית" או ב"נאורות" (באגף הלאומני של הנאורות) "מקרה פרטי של הנצרות" או אפוא "נצרות מוחלשת". ואילו "הימין" של "הציוויליזציה הדרווינית" יראה ב"ימין" של "הציוויליזציה הכללית" "שלב מעבר" לעבר מצב של "אדם מתורבת" (זו בדיוק הסיבה לכך שמדינות הלאום, בזמננו, קולטות בקרבם את "הימין" של "הציוויליזציה הכללית" ללא בעיות מיוחדות. הראשונים מאמינים שהשניים באמת יהפכו יום אחד להיות כמוהם). במסגרת "הציוויליזציה הדרווינית" ל"שמאל" או, בשמו המפורש, "קומוניזם-דרוויניסטי", מעולם לא היה רוב. זאת משום שאנשים באמת רציניים מעולם לא התייחסו באמת ברצינות לתורת דרווין. אולם השחקנים בבעיית שיווי המשקל המרכזית הם שני צדי ההכרה. אלא שהם מקיימים את המשחק דרך בני אדם (כפי שמלמד העיקרון ההגלייני, לפיו התבונה מתבטאת בעולם דרך בני אדם ועל ידי כך מתקדמת בהבנת עצמה ובהבנת עולמה בשלבים). בני האדם שדרכם התבונה מתבטאת בבעיית שיווי המשקל המרכזית, אינם כל בני האדם. מדובר באלמנטים קובעי המדיניות בחינוך ובכלכלה במסגרת "המנגנון השלטוני" (סוכני הנרטיב). כלומר, לא אנשים צעירים. אלמנטים אלה יכולים לשתף פעולה עם הציבור הרחב (המתפקד לעולם כ"אלמנט טעון טיפוח" ולכן, כ"צד הנגדי" במשחק) באשר לידיעות/מסקנות שבהן הם מחזיקים, ברמת הדיון האונטולוגי וברמת הדיון האפיסטמולוגי, או לא. התשלום (תמריץ) בבעיית שיווי המשקל המרכזית הוא שנות קיום במובן הפיזי. של מי? של האלמנטים קובעי המדיניות בחינוך או בכלכלה במסגרת "המנגנון השלטוני" ולא אחרת (להם יהיה טוב - לך יהיה טוב. לא תהיה פתי - להם לעולם לא יהיה טוב). לכל "שילוב אסטרטגיות" יש את שנות החיים שלו. הצד האונטולוגי של ההכרה שואף למקסימום שנות חיים עבור האדם (מתוך האדמיניסטרציה) במינימום סיכון והצד האפיסטמולוגי של ההכרה שואף למקסימום שנות חיים עבור האדם (מתוך האדמיניסטרציה) במינימום סיכון. לכן, ללא התלות באיזה אסטרטגיה הצד האפיסטמולוגי בוחר, לצד האונטולוגי עדיף לא לשתף פעולה (עם הציבור הרחב) על מנת לשמור על מצב של מקסימום שנות חיים במינימום סיכון (הצד האונטולוגי, של האלמנטים קובעי המדיניות בחינוך ובכלכלה במסגרת "המנגנון השלטוני" ולא אחרת, בוחר בפרשנות של יובל נח הררי למושג "התפתחות" על פני זו של ישעיהו ליבוביץ'). כלומר, אם הצד האונטולוגי בוחר לשתף פעולה (עם הציבור הרחב), לפניו תנאים שעל החיים בהם ההיסטוריה לא מלמדת דבר (מספר שנות חיים בלתי ידוע-תוצאת משחק S1) או תנאים שהחיים בהם נמשכים כשלושת אלפים שנים (שנות חיים תחת המונותאיזם-תוצאת משחק S3). ואפילו זה לא מדויק. מפני שאם אנו מתייחסים לבעיית שיווי המשקל המרכזית בזיקה לעידן שאחרי המלחמה הקרה, שנות חיים תחת המונותאיזם הם שנות חיים תחת הישויות המונותאיסטיות המודרניות. אין סיבה לחשוב שמדובר בשלושת אלפים שנים נוספות. אם הצד האונטולוגי בוחר לא לשתף פעולה (עם הציבור הרחב), לפניו שני תנאים שההיסטוריה כבר מכירה (אין סכנה של מספר שנות חיים בלתי ידוע). כלומר, שני תנאים שבהם האדם (מתוך האדמיניסטרציה) ידע פחות או יותר מה לעשות. זה או שהוא זוכה בחיים למשך מספר חד-ספרתי של עשורים (שנות חיים תחת הדרווינואופטימיזם-תוצאת משחק S2) או שהוא זוכה בשתיים עשרה שנות חיים (שנות חיים תחת הדרווינופסימיזם-תוצאת משחק S4). ואפילו זה לא מדויק. מפני שלפי הורקהיימר וליבוביץ' השילוב "מטריאליזם פוסט-דרוויני ופסימיזם" מתחיל להיות דומיננטי בחברה המערבית עוד במאה התשע עשרה. לפיכך, "גרמניה הנאצית" בת שתיים עשרה שנות הקיום, היא רק ביטוי נקודתי ואופציאונלי שלו (לפי רפאל פלק, ביולוג ישראלי שחקר את הקשר בין ביולוגיה לאידאולוגיה במאה העשרים, "הציונות" או "התנועה הציונית" היא אידאולוגיה מקבוצת האידאולוגיות הנאציונל-דרוויניסטיות, בעלת כל המוטיבים האופייניים: מצעדים צבאיים, שבועה על "ספר קדוש", טקסים המשלבים כריאוגרפיה קבוצתית, הצדעות, לפידים, חצוצרות, תרנים ודגלים. רק "עוף דורס" אינו סמל המדינה. יש סמלים אחרים. כולם בעלי הזיקה הברורה לתרבויות העולם העתיק). עבור הצד האונטולוגי, העמודה הימנית במטריצה עדיפה על העמודה השמאלית בכל מקרה. גם עבור הצד האפיסטמולוגי, ללא התלות באיזה אסטרטגיה הצד האונטולוגי בוחר, עדיף לא לשתף פעולה (עם הציבור הרחב) על מנת לשמור על מצב של מקסימום שנות חיים במינימום סיכון (הצד האפיסטמולוגי, של האלמנטים קובעי המדיניות בחינוך ובכלכלה במסגרת "המנגנון השלטוני" ולא אחרת, בוחר בפרשנות של ישראל אומן למושג "רציונליות" על פני זו של מקס הורקהיימר). כלומר, אם הצד האפיסטמולוגי בוחר לשתף פעולה (עם הציבור הרחב), לפניו באותה מידה תנאים שעל החיים בהם ההיסטוריה לא מלמדת דבר, או תנאים שהחיים בהם נמשכים עד שלושת אלפים שנים. ואפילו זה לא מדויק, כאמור. ואם הוא בוחר לא לשתף פעולה (עם הציבור הרחב), לפניו באותה מידה שני תנאים שההיסטוריה כבר מכירה. עבור הצד האפיסטמולוגי השורה התחתונה במטריצה עדיפה על השורה העליונה בכל מקרה.
פתרון בעיית שיווי המשקל המרכזית
פתרון בעיית שיווי המשקל המרכזית הוא מה שמנבאת דילמת האסיר: שיווי משקל באסטרטגיות דומיננטיות שאינו יעיל פארטו-תוצאת משחק S4 ("מטריאליזם פוסט-דרוויני ופסימיזם" או "דרווינופסימיזם" או "נאציונל-מונותאיזם" או "נאציונל-סוציאליזם" או "נאציונל-הרב קוקיזם"). כיצד הפתרון מתבטא בחיי היומיום? מצד אחד, ברמת הדיון האונטולוגי, אנו מוצפים במטריאליזם פוסט-דרוויני. יש דרוויניזם-מוטציוני בכל מקום; באקדמיה (קיימות מקצועות כמו "פסיכולוגיה אבולוציונית" ו"ביולוגיה אבולוציונית". אם כן, מדוע לא קיים המקצוע "ביולוגיה מטאבולית"?), בפובליציזם, במדע פופולרי. "הסברים פופולריים" הם "הסברים דרווינו-מוטציוניים". בבתי הספר לומדים דרוויניזם-מוטציוני. במסגרת הקורס "היסטוריה עולמית" יובל נח הררי מלמד דרוויניזם-מוטציוני. מדענים אלמוניים שוב הוכיחו מה? את הדרוויניזם-המוטציוני. רק בשל האמונה הדתית (תהיה אשר תהיה) אפשר בכלל להתנגד בעצם למה? לדרוויניזם-מוטציוני. כל עובדי נאסא וכל עובדי מאיץ החלקיקים בסרן הם במקרה מה? דרוויניסטים-מוטציונים. אורן הרמן מבין באופן יציב כיצד המדע מסביר מה? את הדרוויניזם-המוטציוני. פרופ' אוריה שביט-דרוויניסט-מוטציוני. כיצד הופיע מה שזה לא יהיה בעולם המינים? פשיטא - דרוויניזם מוטציוני. חוה יבלונקה אומרת: "יש אבולוצה, בין אם היא מוסברת על ידי הדרוויניזם-המוטציוני ובין אם לאו". הפרדיגמה השלטת באוניברסיטאות, בשלב זה, היא ש"איומים קיומיים", תלויי "הקוגניציה הקולקטיבית", כדוגמת "מיתוס נבואי" המתורגם ל"סדר חברתי" או החרגת החלת המושג "התפתחות" מ"עולם הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", אינם פועל יוצא של הובלת "הרעיונות" את "המעשים", אלא פועל יוצא של "המעשים" הקיימים במקביל ל"איזשהם רעיונות". במילים אחרות, לדעת הפרופסורים, ל"רומנטיקן בסגנון ימי הביניים" מותר לחשוב ולדבר על מה שהוא רוצה. אסור לו לפעול בהתאם למה שהוא חושב ומדבר (אחרת, הוא יענש). האם ניתן להניח, נוכח האקלים האינפורמטיבי הדרווינו-מוטציוני, בתוכו מתנהלת איכשהו "הציוויליזציה הדרווינית", מתקופת מלחמת העולם השניה ועד זמננו, שדרוויניזם-מוטציוני בכלל יכול להיות גם פסאודו-מדע? ניתן, בקושי רב. מצד שני, ברמת הדיון האפיסטמולוגי, אנו מוצפים בפסימיזם: מתבטל (על ידי הנאציונל-מונותאיזם) מעמדו של "תהליך ירידת הדורות", הכרוך בתולדות עם ישראל, כפרמטר מהותי מהמעלה הראשונה לאבחון אופיו של "עם ישראל" בכל רגע, שהסתיים עוד במאה התשע-עשרה או באושוויץ (הדעות חלוקות). הקונפליקט הישראלי-פלסטיני–"דתי" או "שבטי" (לא נגוע באינטרסים של כוחות השוק/אינו צאצא ישיר של המלחמה הקרה/העובדה שקיים עולם סביבו, היא פרט שולי לקיומו). הקושאן על ארץ ישראל של התנועה הלאומית בעם היהודי–התנ"ך. עבור ילידי הארץ משמעות צמד המילים "מסורת ישראל" אינה במובן של דרקהיים, מילגרם, אש, ברנייס, קון, בנדה, אסכולת פרנקפורט, מלחינים, בלשנים, סופרים, מדענים וחנה ארנדט (אופטימיזם). אלא במובן של רבי יוסף קארו, החזון איש, הרב קוק, שני הרבנים הראשיים, עוד כהנה וכהנה מינויים ממלכתיים לתפקיד "רב", לרבות שלל "רואי נסתרות" ו"מקבלי מסרים" מזדמנים. ישראל אומן אינו "משכיל-נישה" ו"דת משה" היא זרוע שלטונית פורמלית של המדינה (פסימיזם). השילוב "מטריאליזם פוסט-דרוויני ופסימיזם" או "דרווינופסימיזם" או "דרווינומונותאיזם" או "נאציונל-מונותאיזם" או "נאציונל-סוציאליזם" או "נאציונל-הרב קוקיזם" הוא בבחינת העדר שיתוף פעולה קיצוני בין האדמיניסטרציה לאלקטורט הפוטנציאלי (הביומסה), בכל הנוגע למה שברור לאדמיניסטרציה על העולם והאדם, הודות להתקדמות בהגות הפילוסופית ובמחקר המדעי. הנטייה להעסיק באופן "פופולרי" ו"המוני" ישראלים מבוגרים ככל האפשר בבעיות ילדותיות ככל האפשר, היא דוגמה לתסמין של העדר שיתוף פעולה כזה. "מנגנון שלטוני" לעולם מפעיל את נוהל "הבה נתחכמה לו" כלפי הביומסה. אחרת, לא ייתכן קיומו של "צידוק אובייקטיבי" לחלוקה למעמדות (מעמדות "אוטוריטריים" ולא "כלכליים" בראש ובראשונה). שאלת פריסת הנוהל היא גם שאלת יציבות "המנגנון השלטוני" או זמן קיומו. בעוד תרבויות העולם העתיק וכן תרבות הקומוניזם המטריאליסטי (מטריאליסטי פוסט-דרוויני) מהמאה העשרים, מייצגות אפוא פריסה חלקית של הנוהל (הנוהל מכסה רק את רמת הדיון האונטולוגי או רק את רמת הדיון האפיסטמולוגי), "מנגנון שלטוני" מסוג "מדינת לאום-דת עם משטר דמוקרטי" ("נאציונל-מונותאיזם") כבר מייצג כיסוי מלא של הנוהל (הנוהל מכסה את רמת הדיון האונטולוגי ואת רמת הדיון האפיסטמולוגי. כלומר, מכוון להפיכת הביומסה לשטחית ואינסטרומנטליסטית ככל האפשר - "אדם חד-ממדי"). הניאו-דרוויניזם מת בסוף שנות השמונים. מאחר שעד אז לא נמצא אף לא רמז לאפשרות שמוטציות תורשתיות מצטברות בקצב ובתזמון ההולם את הקצב והתזמון האופייניים לתהליכי התאמת האוכלוסיות לתנאי הסביבה, הנראים בעין, התהליכים שמהם מלכתחילה התרשם דרווין. הגעת הידיעה למוח של כל אחד על הבנת "התפתחות הדומם" הטמונה, כביכול, בכספת חוכמתו של סטיבן הוקינג, היא הנקודה בזמן שבה נמסרה תעודה הפטירה של הניאו-דרוויניזם. הניאו-דרוויניזם נקבר לצד אחיו, הדרוויניזם, בחלקת גדולי הרעיונות. הראשון מת במלחמת העולם השניה. מאחר שהוא התבסס באופן בלעדי על שינויים בשכיחויות גנוטיפים, החולקים ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים, או, במילים אחרות, על מעברים בין פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות, בקבוצות של גנים פולימורפיים, החלים בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. הקשר בין "ההשתנות ההסתגלותית של אוכלוסיות" או, בשמה האחר, "ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית" לבין המושג "מאגר גנטי יציב" רק הלך והתחזק בשנים שחלפו מיום פרסום "מוצא המינים", עד ההגעה לשיא מסוים-עת פרסום ספרו של ג'וליאן האקסלי "אבולוציה-הסינתזה החדשה" ביולי 1942. את מקום הדרוויניזם והניאו-דרוויניזם, במאה העשרים ואחת, יחילף הקשקוש הניו-אייג'י של חוה יבלונקה (EES. זה היכן שלאבולוציה יש "תנאים", "קצב" ו"תוצאות" אך לא "סיבות") יחד עם הקשר, שיתחיל להיות מאוד אהוב על האבולוציוניסטים, בין משבר ההשלכה מהתפתחות הפרט להתפתחות "כל דבר אחר" (משבר ההשלכה האנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח") לבין עקרון האי-ודאות של אייזנברג. "הטעות הקטגורית" של העמדת ערכה המדעי של השערה מדעית על מופרכות אונטולוגיה שכלל אינה ממוצבת כמדע (אם המינים לא הופיעו באופן המתואר בספר בראשית אזי ודאי קיימת בטבע גם "התפתחות" במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו"), אהובה על האבולוציוניסטים מאז ומעולם. הדרוויניזם, בכל המודיפיקציות שלו, מעולם לא עזר להבין "התפתחות" במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". בניה הנאמנים ביותר של "הציוויליזציה הדרווינית" מעולם לא סלחו לו על כך ולכן, לעולם דאגו לשתול בתודעת הציבור הרחב רושם "פרו-אבולוציוני" שאינו תואם או אינו תואם בהכרח את הממצאים המדעיים. הצידוק הפנימי לכך תמיד היה אחד: לבלום את חזרתו לזירה הפוליטית של האלמנט שזכה בפרס נובל לכלכלה בשנת 2005. מי מחליט על הענקת פרס נובל לכלכלה? מועצת חכמי התורה? מועצת גדולי התורה? לא. מה זה אומר? שאני שוב מקבל "תבונה סובייקטיבית" או "תבונה אינסטרומנטלית" ("ליקוי מאורות התבונה", "הדיאלקטיקה של הנאורות") על תקן מודל טוטלי או יסודי או עקרוני וכללי, יחד עם הדרוויניזם. לא אוהב את השילוב הזה (שלא לדבר על עד כמה השילוב הזה לא אוהב אותי. הוא מאוד אוהב "אישיות קמב"צית" ומן הסתם, מתמרץ בהתאם. העם היהודי שיצרה הציונות במחצית השניה של המאה העשרים הוא במקרה מה? "עם של קמב"צים"). השילוב "מטריאליזם פוסט-דרוויני ופסימיזם" הוא תוצאה שאינה הטובה ביותר עבור שני השחקנים (שני צדי ההכרה, שניים שהם אחד–האדם). אך גם בלתי נמנעת. השילוב "מטריאליזם פוסט-דרוויני ופסימיזם" הוא גם תוצאה שאינה "לא על פי המדע". מאחורי משמעות המושג "רציונליות" של ישראל אומן ומאחורי מה שהמוטציה הגנטית של יובל נח הררי מסוגלת להרים, בעזרתם הנדיבה של תנאי הסביבה המשתנים, הזמן האין סופי והמקריות, לדעת בעלי קריירות אקדמיות לא מעטים עומד מדע פר-אקסלנס. הידעת? הרחוב מלא באנשים שחושבים שהדרוויניזם-המוטציוני בספרות של יובל נח הררי הוא "נשוא" ולא "נושא". "הדרוויניזם המוטציוני" הוא עוגן קוגניטיבי מרכזי של הציוויליזציה המערבית, בת זמננו, על כל הפוטנציאל הגרעיני, הטכנולוגי והמיחשובי שלה. הוא לא יכול להיות "נשוא"! השאלה לגביו יכולה להיות רק אחת: בדיאלוג בין איזה שני גורמים בדיוק הוא "נושא" ובדיאלוג בין איזה שני גורמים אחרים בדיוק הוא "נשוא".