קכו. הקביעה שבתהליך הברירה הטבעית "התוצאה הלא רצויה" של תהליך הביוסינתזה בהכרח תפלט מהטבע, אינה אמפיריציסטית אפוסטריורית יותר משהיא רציונליסטית אפריורית. "רציונליזם" הוא תוצאה של הצלבה בין ידיעות (מוקדמות) בעלות יחס נסיבתי או תומך לנושא הנמצא במרכז הדיון. תיאורטית, יכול להופיע "רציונליזם" לפיו, על סמך העובדה שלא ניתן לעמוד על כל צירוף אפשרי בין תנאי סביבה ל"תוצאה הלא רצויה", לא ניתן לשלול לחלוטין דווקא את הישארות "התוצאה הלא רצויה" בטבע. "רציונליזם" זה הוא "הרציונליזם" של המטריאליסט הפוסט-דרוויני (לכל אדם יש איזשהו "רציונליזם"). הבעיה עם הרציונליזם הזה היא שאין לו ידיעות (מוקדמות) בעלות יחס נסיבתי או תומך בחופש להניח ש"התוצאה הלא רצויה" של תהליך הביוסינתזה יכולה גם להישאר בטבע, זולת עצם חוסר היכולת לעמוד על כל צירוף אפשרי בין תנאי סביבה ל"תוצאה הלא רצויה". לרציונליזם המתחרה, לעומת זאת, יש ידיעות (מוקדמות) בעלות יחס נסיבתי או תומך בשפע, מכל תחומי המחקר המדעי. עיקרון אי היכולת לעמוד על כל צירוף אפשרי בין תנאי הסביבה ל"תוצאה הלא רצויה", הוא "הקונצנזוס המדעי" המפורסם באשר לאפשרות קיומו של תהליך הפיכת המינים למינים חדשים באופן עקרוני וכללי. כלומר, אם עושים רדוקציה ל"קונצנזוס המדעי" עד ההגעה ליסוד האלמנטרי, מגיעים לזה. אזי מהו ההסבר לכך שדווקא הרציונליזם בעל הבסיס הדל הוא הדומיננטי בזמנינו? ההסבר הוא שזהו צו האופנה כרגע.
קכז. לשאלה מדוע הרציונליזם, בעל הבסיס הדל באשר לשאלת יציבות המינים, הוא הדומיננטי בזמנינו, יש גם תשובה מקצועית. היא טמונה בשלב הרביעי בהתפתחות הקוגניציה, על פי אחד הפסיכולוגים החשובים של העת החדשה, ז'אן פיאז'ה (1896-1980). פיאז'ה התמקד בחקר תהליכי הבניתם של דפוסי חשיבה וידוע כאבי "תיאוריית ההתפתחות בשלבים". תיאוריה זו רואה בשאיפה התמידית למציאת שיווי משקל בין מרחב הגירויים הפוטנציאלי ליכולת להתמודד אתו, את הטריגר היסודי לרכישת ידע וכישורים. אופי החלוקה לארבעת שלבי ההתפתחות הוא מיון הידע והכישורים, הנרכשים בהדרגה, לפי קטגוריות של זמן, כמות ואיכות. בשלב הראשון (0-2) התינוק רוכש ידיעות בסיסיות, מסוג התמצאות במרחב דרך קיום האינטראקציה עמו, בצורת תנועה (מאמץ מוטורי) ושימוש בחושים (יצירת קשר בין החושים למשמעותם של עצמים). בשלב השני (3-7) הילד רוכש את יכולת תפיסת השימור במערכות של משתנים (צורה ביחס לנפח, צורה ביחס לשטח, צורה ביחס למשקל ועוד). בשלב השלישי (8-12) הילד רוכש את היכולת לאתר עקביות, פרופורציה ויחסיות תלוית נסיבות במושגי החובה, הזכות והצדק. אותנו מעניין השלב האחרון בשרשרת ועליו אנו נתעכב. שלב זה נוגע לילדים שמלאו להם שתים-עשרה שנים ומתייחס ליכולת, הגלומה בפוטנציאל הקוגניטיבי, ההולך ומתקדם בשלבי האיכות, לחשוב בצורה מופשטת וביקורתית – לאתר היגיון בתוך סדרת טענות, לחשוב על האפשרי – להבין דבר מתוך דבר ולבטא דעה אישית ללא חשש – לחשוב באופן אוטונומי. באשר לשלב זה, פיאז'ה מוסיף הערה ואומר שלא כל אדם זוכה להגיע אליו. את ההפרה בקוגניציה או אפוא מעצור בתהליך ההתפתחות התקין של הקוגניציה, פיאז'ה תולה בדבר בנאלי כמו "השתייכות לקולקטיב" ומן הסתם, קבלת הנורמות, המנהגים והמיתוס הפרטיקולריים. את העדר מיצוי מלא הפוטנציאל, הגלום בשלב ההתפתחותי הרביעי של הקוגניציה, פיאז'ה מדגים על שבטים לא מערביים שרוקדים סביב מדורה ומקריבים משהו לאלים. זו בדיוק הסיבה ששלב זה מעניין במיוחד. בישראל יש לא מעט אנשים שרוקדים יפה מאוד סביב מדורה ולא רואים שום דבר מוזר בלהקריב משהו לאלים. בניהם נשיאי מוסדות אקדמיים, רקטורים, דיקאנים, מנהלי בתי חולים וחתני פרס ישראל. אם כן, או שמשהו לא בסדר עם הניסוח של השלב הרביעי, או שכוחו יפה גם למקרים שאינם בהכרח סוג השבטים שעליהם הוא מודגם. אם כולם (או כמעט כולם) כבר משתייכים לאיזשהו "קולקטיב", כיצד ניתן לעֶמוד, באופן אובייקטיבי, את האובייקט שביחס אליו מתחולל המעצור בתהליך ההתפתחות התקין של הקוגניציה? התשובה לכך טמונה בקשר בין מושג הזהות למבחן הבינאריות הדואליסטית מול הבינאריות הלא דואליסטית, כהזדמנות פילוסופית לפתור את שאלת יציבות המינים.
קכח. אומנם לא עמדו לזכותם של אבותינו, במאות הקודמות, חוקי התורשה המנדליים, ממצאי הוגו דה-פריס בנושא גבולות ההשתנות הפנים-מינית וממצאי תומאס האנט מורגן (בראשית דרכו של הניאו-דרוויניזם) ודן גראור (בסוף דרכו של הניאו-דרוויניזם) בנושא סיכויי השרידות של המוטציה התורשתית בטבע. אף על פי כן, הם נתנו את דעתם בסוגיית יציבות המינים. כך נהגו משום שמבחן הבינאריות הדואליסטית מול הבינאריות הלא דואליסטית, כהזדמנות פילוסופית לפתור את שאלת יציבות המינים, לא מחייב ידע מוקדם במדעי החיים. אני מניח שאבותינו גם הבחינו בקשר בין "המאפיינים הפרטיים" של תכונות המינים לתנאי הסביבה. היה צריך להתאמץ כדי לא להבחין בכך. הרי גם במאות הקודמות בני אדם שהגיעו מאפריקה היו שחורים באותה מידה כפי שהם היום. כמו כן, על אף שעל אפריקה ידוע מקדמת דנא, האדם הלבן לא פלש אליה והתפשט בה, באופן שבו זה קרה לו במקרה של אמריקה הצפונית. גם היום אפריקה לא מעניינת כמושבה לבנה פוטנציאלית, זולת הקטע הדרומי, המרוחק ביותר מקו המשווה. מתרבותם של אבותינו אני לומד שפתרון שאלת יציבות המנים, שבו החזיקו, היה מנוגד לזה שהיה מקובל לתת במאה העשרים. מנוגד אך לא מופרך מפאת דבר מכל מה שהעיניים רואות, האוזניים שומעות והמוח מעבד.
קכט. רק על סמך מבחן הבינאריות הדואליסטית מול הבינאריות הלא דואליסטית, כהזדמנות פילוסופית לפתור את שאלת יציבות המינים, מתחייב שאם ההימור על אי יציבות המינים יתברר בדיעבד כהימור לשווא, מתחייב שהפוזיטיביזם המעשי שההימור הזה גזר לאורך כל הדרך, אינו היה אלא עיסוק באלכימיה, אלביולוגיה מולקולרית, אלגנטיקה, אלסיסטמטיקה, אלבוטניקה, אלאקולוגיה, אלפוליאונטולוגיה וכו'. כלומר, בצמוד לפוזיטיביזם מעשי מסוג כימיה, ביולוגיה מולקולרית, גנטיקה, סיסטמטיקה, בוטניקה, אקולוגיה, פוליאונטולוגיה וכו' במקרה של הניסיון להבין את כל אותם הנושאים שאינם "אידאת אי יציבות המינים" כשלעצמה.
קל. מתרבותם של אבותינו אני לומד דבר נוסף והוא שהבנתם את המנגנונים שמאחורי תופעת "הסדר החברתי" מנוונת. זולת האופן שבו פתרו את שאלת יציבות המינים, המנוגד לאופן שבו היה מקובל לפתור שאלה זו במאה העשרים, תרבותם, ברמת חיי היומיום, התבססה על אחד המוטיבים המזוהים ביותר עם תרבות המערב, הלוא "מוסד הנבואה". לא מעט ביקורת נשפכה על מוסד זה במאה העשרים (ולא רק) והינה התוצאה לפנינו: מעמד "מוסד הנבואה", על תקן "אינסטנציה משפטית מחייבת", כמעמד "מוסד סנטה קלאוס" עבור מרבית האוכלוסיה בעולם המערבי. "מוסד הנבואה" פורק ומופה עד תום. בעוד המדע לא מלמד דבר על אלוהים, כאינסטנציה או כסובסטנציה, "המתנבא" כבר יודע על אלוהים את מה שהפסיכולוג יודע על מטופליו. אבותינו לא מצאו בכך כל טעם רע. בן כמה אלוהים של "מוסד הנבואה"? נער? בוגר? זקן? זקן. ומהם יעדיו? שלא יעזבו אותו. מכאן נלמד כלל פשוט: השכבה המזדקנת באוכלוסיה בחרה לא לומר לבוגרים ולצעירים: אל תעזבנו, טפלו בנו ותגנו עלנו, כולל במחיר חייכם. אלא בחרה להפריט את העברת המסר הזה בצורת "צד שלישי" הלוא "מוסד הנבואה". האם עשתה זאת בכישרון רב? ללא ספק! בדיוק בכך הושקע מיטב המאמץ האינטלקטואלי. מאמץ סימטרי מושקע, בזמננו, לכל מי שהגיע עד לכאן בקריאה כבר צריך להיות ברור במה. אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה להמונים תמיד כותבים הטובים ביותר. הממשק בפועל בין מה שנכתב לתודעת הציבור הרחב, כבר נעשה באמצעות "הדרג המבצעי". הוא האדמיניסטרציה. האדמיניסטרציה לא יכולה להתערב ב"דברים האלה". את "הדברים האלה" מחליפים עבורה כמו שמחליפים עבור כל אחד אחר. כעקרון, האדמיניסטרציה מורכבת ממסיימי בהצטיינות למיניהם, בתנאי אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה הקיימים בזמן אמת – יהיו אשר יהיו. "מסיים בהצטיינות" הוא "הבינוני"!
קלא. ההגנה על "מוסד הנבואה" היא הגנה על עצם היכולת לקיים קהילה, על היכולת לתכנן איזשהן תוכניות ואפילו על היכולת לזוז. רק למי שמינקות גדל באופן שבו הוא אינו יוצא נשכר בשום אופן מ"מוסד הנבואה", המוסד הזה יכול להיראות כמיותר בעולם. תפקידו של "מוסד הנבואה" בעולם העתיק ברור. אך האם זהו גם תפקידו בזמננו? באשר לזמננו, כאמור, עלינו כבר לחפש שיווי משקל באסטרטגיות מעורבות שבו "מוסד הנבואה" מתפקד כ"אסטרטגיה". להתייחסות בביטול לחיפוש אחר מודל מסוג "שיווי משקל באסטרטגיות מעורבות" שבו "מוסד הנבואה" אינו מתפקד אלא כ"אסטרטגיה", יש להתייחס כאל "פלא תבל". התחושה באופן כללי לגבי "המדע האינדוקטיבי" של זמננו היא שהוא יותר ויותר רוצה להיות Nice and Polite. הוא דוחה סיטואציות שמחוללות מתח או מבוכה, מתייחס לרעיונות ש"תופסים בכבד" כאל "לא מדעיים". זה התחיל אחרי יציאת ספרו של ג'וליאן האקסלי "אבולוציה-הסינתזה החדשה". לצורך העניין, בתקופה שקדמה ליציאת ספרו של האקסלי, אנשים קיבלו דוקטור ופרופסור בתנאים שבהם כולם חיפשו "לתפוס בכבד".
קלב. "מוסד הנבואה" הוא שיטה המאפשרת להטיל בקלות סנקציות על סטייה מתביעותיו של לא אחר מאלוהים. האופנים היצירתיים שבהם זקנים עינו צעירים, בגין סטייה מתביעותיו של לא אחר מאלוהים, רבים ומגוונים. מה שווה רק היציאה של אלוהים על המקושש. איני יכול שלא לצטט את אחד הקטעים האהובים עלי בחומש: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר, כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: מוֹת יוּמַת הָאִישׁ, רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר ט"ו, פסוקים ל"ב-ל"ו). אלוהים ישמור ממה ש"אלוהי הסדר החברתי" מרשה לעצמו. המודל כיצד יש לנהוג במי שאינו נענה לתביעותיו, בעלות הנטייה הברורה להיקשר להוויות כדוגמת סדר חברתי ומנהל ציבורי, של לא אחר מאלוהים, מצוי כבר במקור הראשוני של התרבות המונותאיסטית כולה. אם כן, מה ל"מוסד הנבואה" ולנו, אחרי שכבר למדנו עליו הכל? התשובה לכך, כאמור, לא יכולה להינתן אלא דרך ניסוח "מודל אסטרטגי מעורב".
קלג. מה בכל זאת כה מיוחד באלוהים של אברהם, שהוביל לניצחונו על כל האלים האחרים שהתחרו בו על לב המאמין וגרם לו להפוך לאל החזק בהיסטוריה? אל זה עוצב על פי "דמות אנושית בודדה", שהיא "השלמות האופטימאלית האפשרית היחידה". לכאורה, "קבוצה" מסתמנת כיותר חזקה מאדם בודד. אך אם תוסיף אליה, תגלה שהיא לא הייתה מושלמת עד כה ואף חלשה. ואם תוריד ממנה, גם תוכל לעלות את חוזקה. מי שהורד הרי יכול להיות "חלש" או "טיפש". רק "האדם הבודד" תמיד יישאר השלמות האפשרית היחידה שאם תוסיף אליה או תגרע ממנה, תוכל רק להוריד מחוזקה ואף פעם לא ההפך.