סו. ארבעים שנה לקח למדענים לא למצא את סדרת המוטציות התורשתיות שהם ייחלו לה, אותה הניחו לפניהם הדורות שנולדו בשלהי המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. לייתר דיוק, חוקרי אבולוציה מהעידן שאחרי מלחמת העולם השניה, כלל לא הגיעו לשלב ההתמודדות עם הניסיון לחקור "סדרה" כזו, מאחר שהם מעולם לא חדלו לנסות להוכיח את קיומה של "המוטציה התורשתית החיובית הראשונה". קיימים שני סוגי מוטציות תורשתיות חיוביות: 1. אלל שאנו משערים שמוצאו במוטציה תורשתית, באופן אפריורי לחלוטין. 2. אלל שאנו יודעים שמוצאו במוטציה תורשתית, באופן אפוסטריורי לחלוטין. כדי להגיע לידיעה על קיומה של מוטציה תורשתית חיובית מהסוג השני, יש להשקיע מאמץ בצורת הקצאת משאבים בדיוק לשם כך, כגון מעבדה, זמן וצוות מחקר. על הצוות בשלב הראשון, להוכיח את קיומה של המוטציה התורשתית, דרך תצפית מתועדת על אוכלוסיה בתנאים טבעיים או דרך יצירתה באופן מלאכותי ובשלב השני, להוכיח שהיא טובה מבחינה הישרדותית לצאצאים שירשו אותה. מצבנו לעת עתה הוא שלעומת עדויות לקיומן של מוטציות תורשתיות חיוביות מהסוג השני, הנמצאות במחסור מלא, בצורות חיים דיפלואידיות, עדויות למוטציות תורשתיות חיוביות מהסוג הראשון יש בשפע (דרווין מעולם לא התייחס לתהליכים אבולוציוניים בצורות חיים שאינן דיפלואידיות. לכן, כשאנו מדברים על "דרוויניזם" או "ניאו-דרוויניזם" אננו יכולים להתייחס לתהליכים אבולוציוניים בצורות חיים אלה). דורון לנצט (1948) הוא פרופסור מן המניין במחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן למדע, אימונולוג, כיהן כראש מרכז קראון לחקר הגנום וכחבר במועצת ארגון הגנום העולמי, דרוויניסט. ידוע כמי שבמשך עשורים השמיש משאבים ציבוריים בצורת העיסוק בחקר התפתחות הדומם (עסק בשאלה: "כיצד הדומם מתמיין ליחידות יסוד מולקולריות-אלמנטריות שאומרות אחת לשנייה מה לעשות, עד כדי הופעת מבנה אחוד ראשוני שיודע הן להשתכפל והן להשתכלל עוד ועוד, או לפחות רק להשתכפל"). לנצט הוא בדיוק המקרה שבו ההשלכה האנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח" מתגלה במובן הישיר, עד כדי תרגום למעשים ממש. בטרמינולוגיה של לנצט המושגים "אלל" ו"מוטציה" הם מושגים נרדפים. מפאת איזה מדע בדיוק הם צריכים להיות נרדפים (יש חשד להכנסת "ערכים" למדע)? אם כן, מדוע שגם המושגים "לוקוס" ו"מוטציה" לא יהיו מושגים נרדפים או המושגים "גן" ו"מוטציה"? לא ברור היכן עובר הגבול, לפני הפיכת המושגים "גנום" ו"צביר מוטציות" למושגים נרדפים או אחריו? ללא תפיסת הישויות המשתכפלות הבסיסיות ביותר כמוטציות (גם כמוטציות), הבנת המדע לא תפגע. אם כן, הכנסת ערך תפיסת ישויות אלה כמוטציות (גם כמוטציות), אינה אלא עניינה של הסוציולוגיה של המדע, כשם שההשלכה האנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח" פֶרְ-סֶה היא עניינה של הסוציולוגיה של המדע.
סז. המושג "התפתחות הדומם", המוכר יותר לציבור הרחב בצורת צמד המילים "המפץ הגדול" (איני אוהב את השם "המפץ הגדול". כי הוא אינו מכיל תוכן לימודי), ודאי קיים מכח ההכרה ב"תוכנית" המכוונת התפתחות זו. אם כן, היכן היא? איני יודע על קיומם של קריטריונים אובייקטיביים כלשהם לפיהם אני יכול ללמוד שהוקינג יותר חכם ממני. מה שברור לי הוא שאני אמור להתרשם שזה כך מההסברה. מאין החכמה יוצאת הדופן? לפי ההסברה, מתוך כך שהוא מחזיק בכספת חוכמתו אחת משתיים: הבנת התוכנית שמכוונת את התפתחות הדומם או הבנת התפתחות הדומם לפי כיוון וקצב מסוימים, ללא תוכנית. החשיבה על האפשרות שקיימים בעולמנו בני אדם שיודעים על הוקינג דברים אחרים לגמרי מאלה שהציבור הרחב יודע, היא דוגמה לחשיבה ביקורתית הרלוונטית לזמננו. בסוף שנות השמונים הקהילה המדעית הייתה צריכה כבר להכיר בעובדה שמוטציות תורשתיות לא מצטברות בקצב ובתזמון ההולם את הקצב והתזמון האופייניים לתהליכי התאמת האוכלוסיות לתנאי הסביבה, הנראים בעין, התהליכים שמהם מלכתחילה התרשם דרווין. במקום זה קיבלנו את סטיבן הוקינג. היה קשוח כאן בשנות התשעים לאחר מכן. בכל העולם היה קשוח. אף פעם לא אהבתי את הסטיבן הוקינג הזה. מאחר שאיני אוהב שמספרים לי על כך שמישהו מאוד חכם, בעוד שאין לי את הכלים להזדהות עם זה באופן בלתי תלוי. נכפה עלי לשמוע כל הזמן על כך שהחכם באדם, סטיבן הוקינג, מבולבל בדברים שאיש אינו מבין, זולת דבר אחד שאותו הוא מבין היטב: "התפתחות הדומם". זו הטרדה.
סח. "מוסד סטיבן הוקינג" הוא בעל השפעה גבוהה ביותר על הקוגניציה של כולם, מנער שצופה בתוכנית בערוץ מדע פופולרי, דרך סטודנט שמקבל מושג עקרוני וכללי על עולם ומלואו ועד להתארגנות שמחליטה מי יקבל פרס נובל ומי שמקבל אותו. העיסוק ב"מוסד סטיבן הוקינג", כמוסד שעשוי להיות לא תמים, נוכח הנסיבות המיוחדות שבהן הוא הופיע (ירידת קרנו של הניאו-דרוויניזם והתפרקות השמאל המטריאליסטי בהתאם), הוא, כך נדמה לי, צריך להיות המושא להתעניינות הראשון בתור של המחקר החברתי בזמננו. היו רק עוד שני אירועים כדוגמת אירוע הופעת "מוסד סטיבן הוקינג" בהיסטוריה המודרנית, מבחינת סדר גודל ההשפעה על "הקוגניציה הקולקטיבית": 1. מכתב ההזהרה מפני האפשרות של פיתוח נשק גרעיני על ידי גרמניה הנאצית, שחיברו כמה פיזיקאים יהודים עבור נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט. מה שהוביל להופעת הנשק להשמדה המונית בעולם. 2. יציאת ספרו של ג'וליאן האקסלי "אבולוציה-הסינתזה החדשה" שלוש שנים לאחר מכן. מה שהניח את היסודות למחקר האבולוציוני המודרני (לאופן שבו נשאלות השאלות). יש מחנה משותף אחד בין שלושת האירועים – החשש ממוות של "קולקטיב" ברגע אחד.
סט. דבר אינו מעל מדעי החברה! פעם חשבתי שהיסטוריה היא המקצוע החשוב ביותר. מאחר שללא ידיעת ההיסטוריה לא ברורה חשיבותו של דבר, מה שזה לא יהיה. מדעי החברה קודמים בחשיבותם להיסטוריה. מאחר שבתחומם נקבע עצם חשיבותה של ההיסטוריה כארכיטיפ. אותו הדיון לגבי מקצוע הפיזיקה. מקצוע הפיזיקה יכול להיות ממוצב כמקצוע אינסטרומנטלי גרידא ויכול להיות ממוצב כמקצוע אולטימטיבי לגילוי האמת על עולמנו, בנוסף להיותו מקצוע אינסטרומנטלי. מי אחראי על המיצוב? הפיזיקאי? כמה פיזיקאים "הציבור הרחב" מכיר חוץ מאלברט איינשטיין וסטיבן הוקינג? אולם לעולם קיימת אפשרות לעשות מניפולציה על ההיסטוריה. העובדה שהיסטוריה אינה "מדע מדויק" מאפשרת זאת. תִפקודה של ההיסטוריה כמקצוע השני החשוב ביותר, כלל אינו הכרחי. הוא מותנה במידת השקיפות שלה. מהי מידת השקיפות של ההיסטוריה ברגע נתון, זו כבר החלטה פוליטית של "הישות הפוליטית". כלומר, נוכח העובדה שאין בני אדם בלתי מאורגנים פוליטית, מקצוע ההיסטוריון הוא לעולם "פוליטי". ההיסטוריה ש"הציבור הרחב" יודע היא ההיסטוריה שאיתה "המנגנון השלטוני" חש בנוח. אני מניח שתחת מנגנון שלטוני מסוג "מדינת לאום-דת עם משטר דמוקרטי", "היסטוריה להמונים" עשויה להיות "המטופלת ביותר", כלומר, בעלת רמת השקיפות הנמוכה ביותר. "המנגנון השלטוני", לעומת זאת, לא יכול להרשות לעצמו לדעת את אותה ההיסטוריה ש"הציבור הרחב" יודע. עבורו היא לעולם המקצוע השני החשוב ביותר. עבור "המנגנון השלטוני" היסטוריה היא GPS ולכן, הוא לעולם יקפיד לדעת אותה ללא הפילטרים. זו בדיוק הסיבה שבכלל השתמר הידע היסטורי. המשטרים שקמו ונפלו דאגו לצבור אותו לשם שיפור האמצעים להבטחת היציבות השלטונית. ההיסטוריה של תורת האבולוציה (ההחפפה הדרווינית – פנגנזה – מחסום וייסמן – מנדליסטים נגד דרוויניסטים – הגעת התיאוריה לשפל בפופולריות של כל הזמנים במדע, זמן מלחמת העולם השניה, לעומת עלייתה בפופולריות בתרבות במקביל – הסינתזה החדשה – משבר הממצאים הפוליאונטולוגיים נוכח הנחות היסוד של הסינתזה החדשה – משבר תפקודה של המוטציה התורשתית כפקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים, נוכח הצטברות הממצאים האמפיריים בעניין הזה – סטיבן הוקינג – התפרקות השמאל המטריאליסטי – המיסטיקה של חוה יבלונקה) היא הפרט שאני מצפה שיהיה מושמט מ"היסטוריה להמונים" תחת מנגנון שלטוני מסוג "מדינת לאום-דת עם משטר דמוקרטי". "ההיסטוריה" של יובל נח הררי מלמדת שזה אכן כך. סטיבן הוקינג ויובל נח הררי עוסקים באלוהים? אם כן, מדעי החברה אינם יכולים אלא לעסוק בהם. לאיזשהו מרצה למדעי החברה, פרופסור מן המניין, שבמקרה יכול להיות גם אתאיסט בסגנון המאה העשרים, דרוויניסט ומטריאליסט, הדבר לא נוח? אזי גם הוא הופך מיד לאובייקט של המקצוע שבו הוא אוטוריטה (משום מה). עלה הפשיזם? זאת משום שמשהו לא הובן כשורה במדעי החברה, לא בפיזיקה או במתמטיקה. עלה הנאציזם? כנ"ל. עלה הקומוניזם (בסגנון המאה העשרים)? כנ"ל. עלה הליברליזם הרב-מגדרי? כנ"ל. עלתה מדינת הלכה בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה? כנ"ל. לאחר שכבר עלו הפשיסט, הנאצי, הקומוניסט, הרב-מגדריסט והקדוש, המתמטיקאי, הפיזיקאי, הכימאי, הביולוג וההיסטוריון יסורו למרותם של שלל "העולים" ויגשימו את כל משאלותיהם ללא סייג, כל אחד לפי מדינתו ועבור משכורת לפי שעה+תנאים סוציאליים מאוד טובים. גם ישלכו את ילדיהם של עצמם למלחמה, בדיוק כמו כל אחד אחר, כמו בובלה.
ע. אני מגיע ממדינה שבה המאורות הגדולים במדע ובהנדסה, כדוגמת אבי תוכנית החלל הסובייטית, אסיר הגולאג סרגיי פבלוביץ' קורולוב, היו מבקשים ראשות לצאת להשתין מאיזה חבר מפלגה יודע קרא וכתוב שמבעוד מועד התרשם עמוקות, כנראה, מהמסרים הדרווינו-מרקסיסטיים והבין טוב יותר מכל אחד אחר כיצד על כל בני האדם לנהוג. על איזה מדענים אפשר בכלל לדבר כמעידים על כך שהיקום מתפשט או מתכווץ או כל דבר אחר – שעדיין יתואר באמצעות מושגים הלקוחים מעולם עיבוד הפלסטיקה והגומי, בלי לקחת בחשבון ש"עדויות" כאלה (בעלות ההשלכה הישירה על הוויית הזהות) לא יכולות לרדת לתודעת הציבור הרחב בלי לעבור דרך "הישות הפוליטית" (השמאל המטריאליסטי, במקרה שלנו)?
עא. מי הם בכלל המדענים שמעידים על הבנתם, זו או אחרת, את היקום? אנשים המגיעים ממשפחות שאינן מוכרות לרווחה, מי שסיימו בהצטיינות לימודים גבוהים, עם עמידות נמוכה ביותר לזירת המאבקים הפוליטיים. מדע ופוליטיקה הם אנטיתזה אחד לשני. ההתקדמות במדע מתאפשרת הודות לתכונות כמו המוכנות לשקיפות וכנות. ההתקדמות בפוליטיקה מתאפשרת הודות לתכונות שהן ההפך מזה. המדען מתאמץ להגדיל את ידיעותיו ונזהר מוודאות. הפוליטיקאי מתאמץ להגדיל את הוודאות ונזהר מלדעת. חזונו של המדען הוא עולם של בריאות. חזונו של הפוליטיקאי הוא עולם שבו רק הוא יכול להציע קביים. לכן, אם קרה ו"אישיות" כדוגמת זו שיכולה להצליח בזירה הפוליטית (היכן שלא הורגים אף אחד כשלוקחים הפסקה מהעבודה) נתקלת במצב שבו עליה להוכיח את עצמה בזירת המחקר המדעי, היא תושפל שם. אותו הדבר קורה למדען כשהוא נדרש להסתנכרן עם צרכיו של הפוליטיקאי, רק הפוך, וככל שהמדען גדול יותר כך צפויים לו חיים קשים יותר (לא משנה באיזה מאה). המפגש בין פוליטיקה למדע הוא מפגש בין ציוויליזציות ועד כה, כך נדמה לי, טרם חיינו בעולם שבו שולטים המדענים וזה ברור לכולם. הביטו בגריגורי פרלמן. כך נראה אדם, במאה העשרים ועד זמננו, שמסוגל לכתוב דברים מורכבים במדע לפי דרישה. מישהו מזהה אצלו סימנים של אקטיביזם מסוג שיפור חייהם של הנדכאים בכל העולם? הביטו בעופר כסיף. כך נראה אדם, במאה העשרים ועד זמננו, שעם הגעתו לעמדת השליטה המלאה על סדר היום, איפשהו בעולם, יודע לאתר אנשים שנראים כמו גריגורי פרלמן ולתבוע מהם את "המדע התואם לקו האידאולוגי של מפלגת השלטון", בתמורה לחיים. מישהו מזהה אצלו, או אצל איזה מרצה מהמחלקה לממשל, סימנים של התעניינות בנושאים כמו תרמודינמיקה, גנוטיפים ופנוטיפים? משהו טכני אולי? כתיבת קוד? ובכן, הבנת המאה העשרים אינה מתחילה אלא בניסיון לענות על השאלה: למי הייתה השפעה גדולה יותר על המטא משמעות של המדע במאה העשרים, ל"גריגורי פרלמן" או ל"עופר כסיף", חרף כך שעל מנת להבין את מה שעופר כסיף מבין על עולמנו, לגריגורי פרלמן ידרשו כמה רגעים ועל מנת להבין את מה שגריגורי פרלמן מבין על עולמנו, לעופר כסיף חיים שלמים יכולים לא להספיק? במקרה ליעקב בקנשטיין לא הייתה בעיה לציין שתיאוריית המפץ הגדול היא "אופנה". כי הוא היה מן טיפוס כזה שלא עושה חשבון לאף אחד. במאה העשרים מי שקבע מה אומר המדע, בנושאים בעלי הזיקה הישירה להוויית הזהות, לא היו המדענים. אלא מי שאותם יכול להבין "הציבור הרחב". "הציבור הרחב" התגלה כמי שאינו מוכשר לדעת היכן "תופעת ההתפתחות" מתחילה והיכן היא נגמרת ולכן, נמצא כמי שאינו חסין מפני הרעיון שעל פי המדע "יש מתפתח" הוא כל מה שהעיניים רואות. "משפט הקופים" היה טקס הטבילה של "תודעת הציבור הרחב" לעולם ההתפתחות חסרת הכתובת הקבועה והגבולות הברורים. סוגיית הסבירות של "התפתחות" כזו, לעומת סבירות הופעת האדם עלי אדמות באופן המתואר בספר בראשית, היא שעמדה במרכז המשפט. כאשר "דרוויניסט מודרני" מנופף ב"בורא הגדול וירַקוֹצָ'ה שעלה מאגם טיטיקאקה ויצר תחילה את השמש, הירח והכוכבים ואחר כך את כל השאר", הוא למעשה חוזר על "מוטיב הלאומתיות" ("התפתחות חסרת הכתובת הקבועה והגבולות הברורים" מול "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה") שהתבטא לראשונה, ובאופן טקסי, ב"משפט הקופים". אף על פי כן, לכל דור ודור עמדו, עוד מהמאה התשע עשרה, "ישעיהו ליבוביץ'" ו"יעקב בקנשטיין" שהתריסו שאומנם ייתכן ו"יש מתפתח" הוא כל מה שהעיניים רואות, אך לא על פי המדע. על פי המדע היה ונשאר רק "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" כ"ישות" שהיא בבחינת "יש מתפתח". אומנם "הציבור הרחב" נמצא כמי שאינו מוכשר לדעת היכן "תופעת ההתפתחות" מתחילה והיכן היא נגמרת, אך האינטואיציה שלו דחתה את הדוגמה החדשה באונטולוגיה. "שנות השלושים" היוו עבור "הציבור הרחב" אפוא "קורס חינוך מחדש" לשם כך שתסתדר דעתו. אם למישהו משהו עדיין לא היה ברור, מלחמת העולם השניה כבר הייתה סיבה מספיק טובה גם עבורו להצביע עבור רעיון ההתפתחות החדש. הצידוק הפנימי, הבסיסי ביותר, לכל זה היה "דמותו של ישראל אומן" הארכאית והדכאנית, המהרסת והמחרבת שלשם מיגורה המלא כל האמצעים כשרים... לכן, כשבשנת 2005 ישראל אומן הוכרז כחתן פרס נובל לכלכלה, מיד נהיה ברור מה הולך להיות השלב הבא... טענתי הבסיסית בעניינו של ישראל אומן היא שאותה "ישות" (הממסד המדעי המעודכן לזמן הווה) לא יכולה, בעת ובעונה אחת, לקדם את אונטולוגיית ההתפתחות חסרת הכתובת הקבועה והגבולות הברורים מזה ולתת פרס נובל לכלכלה לישראל אומן מזה. בשנת 2005 קיימתי שיחה עם ישראל אומן. לא היה לו מושג מה עומד בכלל להגיע. מדוע שיהיה? מצד אחד, הליברליזם הרב-מגדרי בסך הכל סולידרי עם הסצנה של ישראל אומן ומצד שני, מקובל, במסגרת אותו הליברליזם הרב-מגדרי, שההבחנה בין הקוגניציה הפרו-דיכוטומית, באשר למשמעות המושג התפתחות (לפיה לתופעת ההתפתחות יש כתובת קבועה וגבולות ברורים), לקוגניציה הא-דיכוטומית (לפיה לתופעת ההתפתחות אין כתובת קבועה וגבולות ברורים), היא אפוא "פולקלור", משהו מעולמו הפרטי של ישעיהו ליבוביץ'. כלומר, מקובל, במסגרת הליברליזם הרב-מגדרי, שהדיכוטומיה היסודית בקוגניציה אינה נושא ראוי להתעניינות מקצועית בו. הדיכוטומיה היסודית בקוגניציה, היא המיון הבסיסי ביותר של "האדם". הדיון ב"מוסד סטיבן הוקינג" (מה פשרו) מהווה את תשתית העיסוק בדיכוטומיה הזו. לולי "מוסד סטיבן הוקינג", לא היה חומר לעבוד אתו בניסיון לעמוד על הדיכוטומיה היסודית בקוגניציה.
עב. מדוע אין הרבה מ"עופר כסיף" בזמננו? משום שאנשים מתקשים להתייחס בביטול לידע נוסף על המרקסיזם, שהצטבר על העולם והאדם אי פעם, עד ניסוח המרקסיזם, ומאז ניסוח המרקסיזם במיוחד. המרקסיסט, בכל רמות הכריזמה והאסרטיביות, משול לפסנתרן שיודע לנגן רק עם התו דוֹ. משהו לא בסדר עם התו דוֹ? הוא פחות "מוזיקלי" מתווים אחרים? לא. כך גם המרקסיזם. הוא ההסבר הטוב ביותר של הקפיטליזם, החל מתנאי לידתו, דרך השפעתו על כל מכל כל ועד לתנאי קריסתו הצפויים, לכאורה. אלא שעל המרקסיסט, לפחות בעידן שאחרי המלחמה הקרה, להכיר בשני סייגים למרקסיזם: 1. הוא כולל סתירה פנימית אחת: שילוב בין "תהליך טבעי" ל"התערבות רצונית" בו של האלמנט המזרז בפועל את המהפכה. 2. המרקסיזם נוסח בתנאי ידע מאוד מסוימים, על העולם והאדם, שמן הסתם לא נשארו יציבים מאז. אף בזמננו ניתן לשמוע מאקדמאיים, בניהם גם ישראל אומן, בהתייחס למרקסיזם, משפט כמו "התיאוריה מצוינת, רק שהיא לא עובדת". בהתחשב בממצאי המדע המודרני, הניסוח התיקני צריך להיות "התיאוריה מצוינת, רק שהיא לא יכולה לעבוד". מי שאומר שהמרקסיזם "רק לא עובד", צריך להיות דרוויניסט בעצמו או באיזושהי מידה סולידרי עם הדרוויניזם (אין אנו מכירים "מרקסיזם" שאינו "דרווינו-מרקסיזם").