​סיכום בעיית שיווי המשקל המרכזית

 

שחקנים:

1. החשיבה ברמת הדיון האפיסטמולוגי.

2. החשיבה ברמת הדיון האונטולוגי.

 

אסטרטגיות:

ברמת הדיון האפיסטמולוגי:

1. אופטימיזם (הנסתר מצטמצם ביחס לגלוי בהדרגה בשל ההגות הפילוסופית והמחקר המדעי).

2. פסימיזם (האפשרות להבין את העולם כפי שהוא אינה קיימת. אלא קיימת רק היכולת לקבל מושג סובייקטיבי לגביו).​

ברמת הדיון האונטולוגי:

1. אידאליזם (תודעה/רעיונות מחוללים מציאות).

2. מטריאליזם (פלקטואציות של חלקיקים מחוללות "מציאות" או "התנהגות" וכן "רעיונות כלשהם").

​

משחקים (אישיויות/זהויות):

1. אידאליזם+אופטימיזם (דמויות אייקוניות: וולטר, תומאס פיין, תומאס ג'פרסון, בנימין פרנקלין).

2. אידאליזם+פסימיזם (דמויות אייקוניות: תומאס דה טורקמדה, חסן אל-בנא, יוסוף אל-קרדאווי, ישראל אומן).

3. מטריאליזם+אופטימיזם (דמויות אייקוניות: אוליינוב ולדימיר איליץ', מאו דזה-דונג, ניקולאה צ'אושסקו, פול פוט).

4. מטריאליזם+פסימיזם (שיווי משקל נאש). מאפיין עיקרי: נטייה גבוהה ביותר לשלב ברטוריקה, ביחס לדיון בשאלות ערכיות, כלכליות ומדיניות, כמה שיותר מושגים בעלי פוטנציאל לפרשנות נרטיבית: "ציונות", "שטחים", "שלום", "דמוקרטיה". לך תבין מה זה. הנוהל "נעשה ונשמע" ו"ראה וקדש" מיושם ביחס לדרוויניזם בחי ובדומם באופן חמור, בכל חוג, בכל קמפוס, בכל אוניברסיטה. ביחס לדרוויניזם בחי ובדומם מתקיים אפס טולרנס נרטיבי, ברמת הממשק בין תודעת הציבור הרחב למקורות ההסברה האוטוריטריים הפורמליים (הנרטיב שלי בנושא "התכונות הפנוטיפיות הקולקטיביות" שאומר עליהן שהשינוי בהן אינו חורג מגבולות "תכונות המינים", מתקבל בסבר פנים חמוצות בכל חוג, בכל קמפוס, בכל אוניברסיטה). הנוהל אינו מיושם, באותה דרגת חומרה, בתנאי השילוב מטריאליזם+אופטימיזם. ראה מקרה יורי פטרוביץ' אלטוּכוֹב. צורת חשיבה אופיינית: "שלום עכשיו"="פלסטיני מאיר יערי ויעקב חזן עכשיו", בעידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה=רלטיביזם חמור/אנטי-אינטלקטואליזם=צורך בהול בסמל תרבות, מקומי עד עולמי, כדוגמת יובל נח הררי (דמויות אייקוניות: שולמית אלוני, נעמי חזן, יולי תמיר, אוסקר דירלוונגר).

​

משחקים - רקע

​

הצמד "נעמי חזן-אוסקר דירלוונגר" הוא כמו הצמד "רוזה לוקסמבורג-פול פוט" או הצמד "ישראל אומן-יחיא סנוואר". אין הבדל מהותי בעמדות – ברמת הדיון האונטולוגי וברמת הדיון האפיסטמולוגי. יש הבדל ברור בפרקטיקה מכוונת מקסום רווח בעל הצביון החברתי-כלכלי (ברמת החשיבה על החברה/החשיבה ההכללתית – גוזרת הפרקטיקה). מהות הדיון בבעיית שיווי המשקל המרכזית היא הפרת "המיון העממי" ל"קטגוריות הומוגניות" של "דמויות ציבוריות" (נעמי חזן, רוזה לוקסמבורג וישראל אומן מול אוסקר דירלוונגר, פול פוט ויחיא סנוואר), כלומר, החלפה במקומות של מאפייני "דמויות ציבוריות" המתויגים כ"מהותיים" ומאפייני "דמויות ציבוריות" המתויגים כ"זניחים". יכולת הפרת מיון כזו (החרבת הסטטוס קוו) מתאפשרת נוכח ממצאי המדע המודרני (מהוגו דה-פריס ועד דן גראור) בעל הזיקה לשאלה: "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס". עצם היכולת לדון בבעיית שיווי המשקל המרכזית מותנית מלכתחילה בשליטה בנושא "תופעת ההתפתחות": האם חלה או לאו במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" (הנושא זר לך=הדיון בבעיית שיווי המשקל המרכזית עשוי להתגלות כלא קוהרנטי). לסיכום: הטענה המרכזית של מחבר "בעיית שיווי המשקל המרכזית" היא שביטויים במרחב-זמן של השילובים: מטריאליזם+פסימיזם, מטריאליזם+אופטימיזם ואידאליזם+פסימיזם,  בצורת "דמויות ציבוריות" כמו "אוסקר דירלוונגר", "פול פוט" ו"יחיא סנוואר", נולדים מתוך ביטויים במרחב-זמן של אותם השילובים אולם בצורת "דמויות ציבוריות" כמו "נעמי חזן", "רוזה לוקסמבורג" ו"ישראל אומן". לעולם לא ההיפך. הדיון בבעיית שיווי המשקל המרכזית מיושר לחלוטין עם הסיסמה הידועה כסמל הנאורות: "העז לדעת" (במה שהדיון בו נוח/משרה שלווה/לא מפריע לאף אחד – לא נוגעים). הפרוטוקול "העז לדעת" מופעל בעתות מאתגרות במיוחד. יכול להיות מופעל במסגרת פורמלית (לרבות במדינת לאום-דת) אולם לא בהכרח. בעתות אחרות מופעל פרוטוקול אחר: "חקר מגדר". שני הפרוטוקולים הם אנטיתזה אחד לשני.

 

תמריצים

(משג המפתח בהבנת התמריצים: "יציבות שלטונית")

​

אקסיומה 1 (מבוססת על תיאוריית "מחזור האליטות" של וילפרדו פארטו):

כלל: כל חברה מאורגנת פוליטית/מערכת שלטונית מורכבת משני יסודות:

A. "הממד האדמיניסטרטיבי" (כושר רכישת דירה להשקעה גבוה):

בנוי מ"ששת זירות שליטה בחיים הציבוריים" (הוֹן, נבחרי ציבור, תקשורת, משפט, מנגנוני ביטחון, אקדמיה). ממד זה הוא "המגזר הלא יצרני" אלא "המגזר המכוון את היצרנות". מאפיין עיקרי: הגיל הממוצע של בעלי השפעה מהמעלה הראשונה - בסביבות השליש או הרבע האחרון לחיים/גיל בעיות הפרוסטטה (בעיקר גברים). הזירה החזקה ביותר: אקדמיה. למה? כי אנחנו לא רימה. נקודת תורפה עיקרית (באור המדע והפילוסופיה המערביים): דרוויניזם בחי ובדומם (אונטולוגיה). נקודת תורפה עיקרית של "הממד האדמיניסטרטיבי" במאות הקודמות (עד המאה העשרים): עבודת אל מדבר (אפיסטמולוגיה).

B. "הממד האזרחי" (כושר רכישת דירה להשקעה נמוך): האלמנט משלם המסים, מחזיר החובות ושוכל הבנים מהשורה. ממד זה הוא "המגזר היצרני". מאפיין עיקרי: בעלי השפעה מהמעלה הראשונה - שכבות הגיל הנותרות. בתנאי כלכלת שוק/אי-ודאות לא יכול להגיע למצב של "חוויית ביטחון כלכלי" או "סיפוק רציף" מכל סוג. בלבול, דריכות ומתח רציפים לקראת הלא נודע=כלכלת שוק נשלטת/ניתנת לגזירת תחזית של עצמה.

​

אקסיומה 2:

"הממד האדמיניסטרטיבי" לא משתנה מהותית, מבחינת היחס הקיים בינו לבין "הממד האזרחי", על רצף הזמן (ממצב של "מסדר הישועים" למצב של "אלמנט חילונו-סוציאליסט, הומנו-מטריאליסט ודרוויניסט"), "שערות שמשון" צומחות ממקומות שונים.

 

אקסיומה 3:

"הממד האדמיניסטרטיבי" "מחולל סיטואציה", "הממד האזרחי" "נקלע לסיטואציה"! למה? "הממד האדמיניסטרטיבי" שולט במיצוב, בעצימות ובתפוצה של "רעיונות", לרבות במיצוב, בעצימות ובתפוצה של "הרעיון" שאומר על "הרעיונות" שהם חסרי חשיבות, לעומת פלקטואציות של חלקיקים. "הממד האזרחי" נוחל "רעיונות" בלבד. בקיצור: בחור צעיר בתוך מטוס קרב שבלחיצת כפותר מוריד אלף איש אינו "מחולל סיטואציה"! בעל השליטה במיצוב, בעצימות ובתפוצה של "רעיונות" (מטא-נרטיביים: מי ליהוה אלי, הומו-הביליס, הומו-ארקטוס והומו-הרגסטר) "מחולל סיטואציה"!

 

אקסיומה 4:

עצם קיומה של כל חברה מאורגנת פוליטית/מערכת שלטונית, בתנאי כלכלת שוק/אי-ודאות, אינו "ערך אובייקטיבי" מבחינת כללי המשחק של כלכלת שוק בדיוק. חברות/מערכות כאלה באות והולכות כל הזמן. "קיומה הנצחי" של כל אחת מהן, כ"ערך", אינו כפוי מפאת דבר וזאת בניגוד, למשל, למערכות אקולוגיות.

 

אקסיומה 5:

המדע והפילוסופיה המערביים הם המקור הבלעדי להבחנה בין אמת לשקר, מהם בכלל נלמדים: שיתוף פעולה/אי-שיתוף פעולה. לדוגמה: רק בכוח המדע והפילוסופיה המערביים ללמד על:

A. האם ממצאי "מחסום וייסמן" וממצאי "שיווי משקל הארדי-ויינברג", העולים מתוך המחקר המדעי הלגיטימי וכופים על הדעת 1. להניח פקטור עלום מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים (מוטציות תורשתיות או לא מוטציות תורשתיות), בהנחה וחובה עלינו להניח את התפתחות עולם המינים כמתחוללת באופן אנלוגי להתפתחות העוברית, 2. לפרש את "מופע ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית" דרך מתח בין פוטנציאל הביטוי הפנוטיפי, הגלום ברמת הגנטיקה של המין בשלימותו, לבין הביטוי הפנוטיפי בפועל, החל ברמת האוכלוסיה התת-מינית, מקבלים או לאו חיזוק משני המקורות המאוחרים: 1. ביולוגיה מולקולרית: התבארות מנגנוני בקרה על שכפול גנים, 2. פוליאונטולוגיה: תיאוריית שיווי המשקל המקוטע של גולד ואלדריג' המלמדת על הרבה יציבות מול מעט התפתחות בדיוק היכן שזה צריך להיות אחרת.

B. האם מופע התפשטות היקום, המתווך לנו דרך מקורות ההסברה האוטוריטריים הפורמליים, דרך גיוס מושגים מעולם עיבוד הפלסטיקה והגומי, הוא בבחינת "ראייה מסדר ראשון" או לאו, ביחס למועמד אחר להיות בבחינת "ראייה מסדר ראשון". מועמד זה הוא יכולתו של "החומר" בשלב 1 להופיע ביוזמת עצמו יש מאין, כדרך אחד משני כיווני העבודה של נוסחת שקילות המסה והאנרגיה ובשלב 2 להתארגן, עדיין ביוזמת עצמו, לגרמי שמים דווקא, כדרך התפתחות "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" אחד לאחד.

 

אקסיומה 6 (מבוססת על הערך "התפתחות" באנציקלופדיה העברית):

דומיננטיות תלוית נסיבות/זמן ומקום של תפיסת המציאות הפיזית בכללותה, דרך תפיסת תופעת האנטרופיה כתופעת-מקרה פרטי של תופעת ההתפתחות (הקוגניציה החדשה), על חשבון תפיסת המציאות הפיזית בכללותה דרך תפיסת תופעת ההתפתחות כתופעת-מקרה פרטי של תופעת האנטרופיה (הקוגניציה המסורתית), נלמדת מתוך מושג "המטאפורה הלא מודעת" של ישעיהו ליבוביץ'. מושג "המטאפורה הלא מודעת" של ישעיהו ליבוביץ' המהווה, בין הייתר, את הבסיס לניסוח הערך התפתחות באנציקלופדיה העברית, עומד על שלושה עיקרים: 1. התייחסות ל"מערכות שינויים" מן הטבע שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", כאל "מערכות שינויים" המהוות גם הן תהליך מסוג "התפתחות", אינה אלא גיוס תופעת "התפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", דרך מטאפורה, על מנת לתאר תהליכים כלשהם במדע ובתרבות, מדומיינים ושאינם מדומיינים. 2. התייחסות כזו ל"מערכות שינויים" מן הטבע שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" יש לייחס לקהלים מסוימים שהחלו להופיע, בצורת "חברות מאורגנות פוליטית", במאה העשרים בלבד (נאציונל-קפיטליזם, נאציונל-סוציאליזם, קומוניזם). 3. חזקה על התייחסות כזו ל"מערכות שינויים" מן הטבע שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" אף להביא לידי הן החדרת מושגים מעולם עיבוד הפלסטיקה והגומי למקצוע האסטרונומיה, על מנת לתאר את היקום ו/או את התהליכים המתקיימים בו, מדומיינים ושאינם מדומיינים והן הפיכת המדע לאופוזיציה למדע פופולרי. כלומר, בכל תנאי הן גיוס תופעת "התפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", דרך מטאפורה, על מנת לתאר תהליכים כלשהם במדע ובתרבות, מדומיינים ושאינם מדומיינים והן החדרת מושגים מעולם עיבוד הפלסטיקה והגומי למקצוע האסטרונומיה, על מנת לתאר את היקום ו/או את התהליכים המתקיימים בו, מדומיינים ושאינם מדומיינים, לעולם יחולו מפאת גורמים קוגניטיביים-קולקטיביים תחילה ולא מפאת ממצאים מדעיים-אמפיריים תחילה. משמעות אקסיומה 6 היא שלכל אחת משתי הפרדיגמות, ביחס למשמעות המושג "התפתחות" (תפיסת המציאות הפיזית בכללותה דרך תפיסת תופעת האנטרופיה כתופעת-מקרה פרטי של תופעת ההתפתחות מול תפיסת המציאות הפיזית בכללותה דרך תפיסת תופעת ההתפתחות כתופעת-מקרה פרטי של תופעת האנטרופיה), יש יסוד קוגניטיבי, שאומנם נתון למניפולציה, אך עצם קיומו אינו תלוי ב"רצון" (היסוד כשלעצמו אינו נרכש).

 

"יציבות שלטונית" כתמריץ-על בתנאי כלכלת שוק/אי-ודאות, כלל:

 

"יציבות שלטונית" (ערך מדומיין=1) מול "העדר יציבות שלטונית" (ערך מדומיין=0) בתנאי כלכלת שוק/אי-ודאות ובכפוף לפרופיל האינטרסים של שכבת הגיל האופיינית ל"ממד האדמיניסטרטיבי" ("יציבות שלטונית" בכל מחיר למשך כארבעת העשורים הקרובים), מושפעת ישירות מברירה בין שיתוף פעולה לאי-שיתוף פעולה, ביחס ל"ממד האזרחי", ברמת הדיון האונטולוגי וברמת הדיון האפיסטמולוגי.

​

משמעויות שיתוף פעולה

​

שחקן 1

​

משמעות שיתוף פעולה ברמת הדיון האפיסטמולוגי, בזיקה לשאלת "היציבות השלטונית", בתנאי כלכלת שוק/אי-ודאות: פתיחת נתיב לעבר מחוזות שבהם לא מתקיימים או מופרים: 1. תת מודע קולקטיבי טומן ביקורתיות ביחס למונותאיזם, 2. מיצוי חלקי של השלב הרביעי של פיאז'ה אצל "הממד האזרחי" ביחס למונותאיזם, 3. קון דומיננטי פופר רצסיבי ביחס למונותאיזם, 4. התמיינות השכבה המשכילה לשתי התרבויות של סנואו=איום על "היציבות השלטונית" בתנאי כלכלת שוק/אי-ודאות (מתקבל הערך 0).

 

משמעות שיתוף פעולה ברמת הדיון האפיסטמולוגי, מהות: 1. מצוות הנחת תפילין היא קטגוריה אנושית לגמרי/לא קטגוריה שמשלבת מעורבות אנושית ועל אנושית. 2. "מוסד הנבואה"/"עבודת אל מדבר" הם ביטוי של "עסקנות פוליטית" בסגנון העולם העתיק/פועל יוצא של ניסיון כושל של קומץ זקנים ליצור סדר חברתי, להכפית מרות ולהשליט מדיניות (עשה מה שאמרתי, לא משום שאני רוצה אלא משום שאלוהים ציווה). 3. ג'וליאן האקסלי, הניאו-דרוויניסט הפורמלי הראשון=סוכן נרטיב, קרל סייגן=סוכן נרטיב, ריצ'ארד דוקינס=סוכן נרטיב, יובל נח הררי=סוכן נרטיב. 4. הדתיים של המאה העשרים בכלל ושל העידן שאחרי מלחמת העולם השניה בפרט, הם "ריאקציה אנושית" לפסאודו-מדע ולפסאודו-נאורות (נאציונל-מונותאיזם, פשיזם, קומוניזם, ליברליזם). ל"ראקציה" ארבעה אופני ביטוי: 1. ישעיהו ליבוביץ׳, 2. ישראל אומן, 3. אורי זוהר, 4. עריפת ראשים (העדה החרדית משתייכת לביטוי: "ישעיהו ליבוביץ'", צבי יחזקאלי משתייך לביטוי: "אורי זוהר" ואתה משתייך לאיזה ביטוי?). אם, בתור אזרח ישראלי שמשתתף בבחירות דמוקרטיות (נותן אמון בשיטה/לא אינדיפרנטי לשאלת התמדת קיומה של השיטה), אינך משייך את עצמך לאחד מארבעת האופנים של "הריאקציה" מזה ואינך "מצפן" מזה, הנך נאציונל-סוציאליסט "רך" כמו שולמית אלוני, נעמי חזן ויולי תמיר ולא נאציונל-סוציאליסט "קשה" כמו ריינהרד היידריך, היינריך הימלר ואוסקר דירלוונגר (אם השילוב "אידאליזם+פסימיזם" יכול להתבטא במרחב-זמן בצורת דמויות כמו תומאס דה טורקמדה ויחיא סנוואר מזה ועדין אבן ישראל שטיינזלץ מזה, יכולים להיות גם נאציונל-סוציאליזם "רך" ו"קשה" ללא כל בעיה). אדרבה, ניתן אף לטעון (במושגים הגלייניים) שדמויותיהן של שולמית אלוני, נעמי חזן ויולי תמיר הן בכלל ביטוי של יחסי ציבור שהנאציונל-סוציאליזם עושה לעצמו, נוכח אירועי המחצית הראשונה של המאה העשרים באופן כללי. אסטרטגיית תחזוקת הרעיון, בתודעת הציבור הרחב (על ידי "הריבון הפוסט דרוויני", הוא "האלמנט החילונו-סוציאליסט, הומנו-מטריאליסט ודרוויניסט", הוא "המטריאליסט הפוסט-דרוויני"), שאומר על תורת דרווין שהכל בסדר איתה באור מבחן ההוכחה המדעית, לא תתגלה כמקדמת מצב יעיל פארטו (במושגים של בעיית שיווי המשקל המרכזית), לא משנה באיזה מאה. משמעות שיתוף פעולה ברמת הדיון האפיסטמולוגי=צעיר חווה סקרנות, הזדהות, זקן חווה מתח, חרדה. משום מה? בתנאי כלכלת שוק/אי-ודאות זקן חותר למגע בעולם הרעיונות, יודע שאם ישלוט בעולם הרעיונות, ישלוט בגורל עצמו, צעיר חותר למגע בעולם בתי העלמין, יודע שאם ישלוט בעולם כישורי הקרב, יגדיל את הסיכוי של עצמו לא למות בקרב.

​

שחקן 2

 

משמעות שיתוף פעולה ברמת הדיון האונטולוגי, בזיקה לשאלת "היציבות השלטונית", בתנאי כלכלת שוק/אי-ודאות: פתיחת נתיב לעבר מחוזות שבהם לא מתקיימים או מופרים: 1. תת מודע קולקטיבי טומן ביקורתיות ביחס לדרוויניזם (בחי ובדומם), 2. מיצוי חלקי של השלב הרביעי של פיאז'ה אצל "הממד האזרחי" ביחס לדרוויניזם (בחי ובדומם), 3. קון דומיננטי פופר רצסיבי ביחס לדרוויניזם (בחי ובדומם), 4. התמיינות השכבה המשכילה לשתי התרבויות של סנואו=איום על "היציבות השלטונית" בתנאי כלכלת שוק/אי-ודאות (מתקבל הערך 0).

 

משמעות שיתוף פעולה ברמת הדיון האונטולוגי, מהות: 1. תיאוריית התפשטות היקום מנקודת אפס מסוימת (תיאוריית היקום האלסטי/המפץ הגדול) אינה תיאוריה מדעית, כל עוד אין בהירות בשאלת יכולתו של "החומר" בשלב 1 להופיע ביוזמת עצמו יש מאין, דרך אחד משני כיווני העבודה של נוסחת שקילות המסה והאנרגיה ובשלב 2 להתארגן, עדיין ביוזמת עצמו, לגרמי שמים דווקא, כדרך התפתחות "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" אחד לאחד, 2. הממצאים המאוחרים, כדוגמת התבארות מנגנוני בקרה על שכפול גנים ותיאוריית שיווי המשקל המקוטע של גולד ואלדריג', מחזקים את מסקנת הפוטנציאל להתאמת האוכלוסיות התת-מיניות לתנאי הסביבה כגלום במבנה הגנום של המין. 3. מסקנת הפוטנציאל להתאמת האוכלוסיות התת-מיניות לתנאי הסביבה כגלום במבנה הגנום של המין, קדומה ועולה, כתמול שלשום, מממצאי 1. אוגוסט וייסמן: אין אנו בני חורין מלהניח פקטור עלום מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים (מוטציות תורשתיות או לא מוטציות תורשתיות), בהנחה וחובה עלינו להניח את התפתחות עולם המינים כמתחוללת באופן אנלוגי להתפתחות העוברית. 2. גודפרי הרולד הארדי ווילהלם ויינברג: על אף חלוּת השינוי בפועל בשכיחויות גנוטיפים, באתר גאוגרפי מסוים, כלומר, ברמת האוכלוסיה התת-מינית, אין שינוי זה משנה את המצב הקיים, מבחינה סטטיסטית, של איזון יציב בין שכיחויות הגנוטיפים לשכיחויות האללים, ברמת המין. יש בכוחם של ממצאי אוגוסט וייסמן, גודפרי הרולד הארדי ווילהלם ויינברג יחד לשפוך אור על "מופע ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית" כעל תכלית המתח בין פוטנציאל הביטוי הפנוטיפי, הגלום ברמת הגנטיקה של המין בשלימותו, לבין הביטוי הפנוטיפי בפועל, החל ברמת האוכלוסיה התת-מינית. 4. פרסום הספר "אבולוציה הסינתזה-החדשה" בזמן מלחמת העולם השניה (אוקטובר 1942) הוא פתרון הד-הוק, בצורת מיסוד עקרון "המקריות המסודרת", של בעיית ביטול "גישת ההשתנות ההדרגתית תלוית שינויים החלים בתנאי הסביבה" (הצעת הביומטריקאים) על ידי "גישת כניסת המידע החדש למאגר הגנטי של עולם המינים דרך מוטציות תורשתיות" (הצעת המנדליסטים). 5. הסיפורים על הומו-הביליס, הומו-ארקטוס והומו-הרגסטר (עם איזה אתגרים התמודדו, איזה כלים הכינו, באלו נסיבות התקדמו על מנעד הפיגור השכלי) הם "סיפורי ניחומים" מאותה סוגה של סיפורים על שלושת האבות ואליהו הנביא – עדות לתנאים שבהם גם הדרוויניסט עשוי להתחבר למילות השיר "אל נבקש" (מילים: תמי לוי, לחן: משה נגר, ביצוע: זוהר ארגוב), טעימה: "יש דברים נסתרים לא נבין לא נדע, נעשה גם דברים שנראים בלי סיבה, לא צריך כל דבר לחקור ולשאול, לפעמים גם מותר לא לדעת הכל". משמעות שיתוף פעולה ברמת הדיון האפיסטמולוגי=צעיר חווה סקרנות, הזדהות, זקן חווה מתח, חרדה. משום מה? בתנאי כלכלת שוק/אי-ודאות זקן חותר למגע בעולם הרעיונות, יודע שאם ישלוט בעולם הרעיונות, ישלוט בגורל עצמו, צעיר חותר למגע בעולם בתי העלמין, יודע שאם ישלוט בעולם כישורי הקרב, יגדיל את הסיכוי של עצמו לא למות בקרב.

​

השיר "אל נבקש"

 

השיר "אל נבקש" הוא כמו "אבן רוזטה" – שיר אחד שהוא מפתח להבנת מהות האפיסטמולוגיה הפסימיסטית כולה ולכן, סולל דרך להבנת מהות הפילוסופיה המערבית כולה. משמעות האפיסטמולוגיה הפסימיסטית בקצרה: ביטול הסיכוי לצו"פ (ציניות ואופורטוניזם) כפתרון הד-הוק, מתבקש, של הצורך האובייקטיבי בסדר חברתי ובמנהל ציבורי, יעילים ויציבים ככל האפשר, בתנאי כלכלת שוק/אי-ודאות, וזאת מטעם גורמים מחוללי המופלא ממך והמכוסה ממך, בהם הנך מוסלל בכל דור ודור לא לדרוש ולא לחקור (פרגמטיזם על חשבון שקיפות בתנאי כלכלת שוק/אי-ודאות). ואולם, יש בכל זאת להתייחס לשיר "אל נבקש", כהצעה פוזיטיבית ברורה להפנות עורף לביקורתיות, בערבון מוגבל, בשל הזמן והמקום שבהם הוא נכתב ובוצע. השיר יכול גם להתפרש כתחנונים לפני המלכות דיומא (נאציונל-מונותאיזם, פשיזם, קומוניזם, ליברליזם) לחדול מלמצוץ את הדם/לא לקחת את מה שיש בלי להציע אלטרנטיבה, שוות ערך לפחות, בתמורה. השיר "אל נבקש" מצטרף לרשימת מענים, לכל השאלות הגדולות הנוגעות לדיון בתהליכי קבלת החלטות, שהישראליות לבד נותנת (אין צורך לחפש במקומות אחרים): הקשר בין ציונות לדרוויניזם – רפאל פלק, התורשה, על כל מרכיביה, אינה מסבירה את התפתחות עולם המינים מאב קדמון משותף אחד – ישעיהו ליבוביץ', המוטציה התורשתית אינה יכולה להוות פקטור מכניס מידע יעיל, מבחינה אבולוציונית, לעולם המינים – דן גראור, הנחת קיומו של אלוהים היא פרי ההיגיון – יובל שטייניץ, העם היהודי שיצרה הציונות במחצית השניה של המאה העשרים – צאצא בנאלי של המלחמה הקרה – אבישי ארליך, מופע "המפץ הגדול" אינו "תיאוריה מדעית" – יקיר אהרונוב/יעקב בקנשטיין, יאיר גולן נאציונל-סוציאליסט לא פוליטיקאי – יאיר גולן בעצמו, החתול מהסרט מטריקס – ישראל אומן.

 

יעילות פארטו

 

בבעיית שיווי המשקל המרכזית מתקבל שיווי משקל נאש (1:1) שאינו יעיל פארטו! כיצד? בבעיית שיווי המשקל המרכזית, יעילות פארטו נבחנת דרך בדיקת פיזור משאבים/הזדמנויות לנצל פוטנציאל כישורי ואינטלקטואלי, על פני "הקולקטיב בשלמותו" (הכללה של "הממד האדמיניסטרטיבי" יחד עם "הממד האזרחי"), בין אם בקנה מידה מקומי ובין אם בקנה מידה עולמי. מדוע? משום ש"חשיבה ברמת הדיון האונטולוגי" ו"חשיבה ברמת הדיון האפיסטמולוגי" לא יכולות להימצא בבעלות של אף גורם, מאורגן או לא מאורגן. זו הנחת היסוד. במצב של "שיווי משקל נאש" בבעיית שיווי המשקל המרכזית 1. "החשיבה ברמת הדיון האונטולוגי של הממד האדמיניסטרטיבי" (שחקן 1) על מנת להבטיח, בתנאי כלכלת שוק/אי-ודאות, יציבות שלטונית בעצימות הגבוהה ביותר האפשרית, למשך שליש או רבע "זמן חיי אדם" העתידיים הנותרים, לא מגיעה למצב של שיתוף פעולה עם "הממד האזרחי", ברמת הדיון האונטולוגי, 2. "החשיבה ברמת הדיון האפיסטמולוגי של הממד האדמיניסטרטיבי" (שחקן 2) על מנת להבטיח, בתנאי כלכלת שוק/אי-ודאות, יציבות שלטונית בעצימות הגבוהה ביותר האפשרית, למשך שליש או רבע "זמן חיי אדם" העתידיים הנותרים, לא מגיעה למצב של שיתוף פעולה עם "הממד האזרחי", ברמת הדיון האפיסטמולוגי. שני השחקנים חוששים משיתוף פעולה של השחקן האחר עם "הממד האזרחי" ועל ידי כך מהורדת הסיכוי המדומיין ליציבות שלטונית בעצימות הגבוהה ביותר האפשרית, למשך שליש או רבע "זמן חיי אדם" העתידיים הנותרים. שני צידי ההכרה, המתבטאים דרך הצעות בפועל לסדר היום, מטעם בעלי הגישה המהירה לערוצי ההסברה האוטוריטריים הפורמליים, נלחמים על כל מה שיש לשוק הנפשות, בדמות קורפוס בני הדורות שנולדו בשלהי המלחמה הקרה או אחריה, להציע, כמיטב יכולתם. לאורך כל שנות בית-הספר את "שיטת מצליח" (באפס תמריצים) ניסו ליישם ביחס לסחבק הן "האלמנט החילונו-סוציאליסט, הומנו-מטריאליסט ודרוויניסט" והן "האלמנט אחוז המסורות העתיקות בתקופה שבה כבר לא מתקיים תהליך ירידת הדורות". התוצאה בפועל של החתירה למיקסום רווח של שני השחקנים: שיווי משקל נאש "נאציונל-מונותאיזם" (דומיננטיות במדע ובתרבות של אסטרטגיית המטריאליזם הפוסט-דרוויני יחד עם אסטרטגיית האפיסטמולוגיה הפסימיסטית). משמעות: 1. ברמת מוסדות מדינה, מוסדות להשכלה גבוהה וסמלי שלטון, מתקבל בברכה "טיפוס שעטנז": "דרוויניסט ירא שמים" (חוץ מתומר פרסיקו מי עוד בעולם, באפס תמריצים, יכול להכריז על עצמו כעל מין דבר כזה?!), 2. יש מתאם שלילי בין מדע למדע פופולרי/המדע (במובן הרחב: מדע ופילוסופיה) הופך לאופוזיציה למדע פופולרי, בזיקה לזרם המרכזי בפילוסופיה (דדוקציה, אידאליזם, רציונליזם, אופטימיזם) ובזיקה למשמעות המושג "התפתחות" כפי שנוסח באנציקלופדיה העברית. בין אם כפתי ובין אם כציניקן, במצב של שיווי משקל נאש "נאציונל-מונותאיזם", אתה נקודה סינגולרית, אתה יקום אלסטי, אתה המקריות המסודרת, אתה החפפה דרווינית, אתה פוזיטיביזם מוטציוני, אתה הומוספיאנס, אתה מעמד הר סיני, אתה כיפור, אתה שבת, אתה דף גמרא, אתה, בין הייתר, ערבי שקורא "מוות לערבים", בקושי דובר את השפה היחידה שאתה דובר, בעל יכולת ריאלית נמוכה להפוך לבעלים של דירה להשקעה אחת לפחות, מתעטף בדגל הלאום ומשרת בגולני על פארש. במצב של שיווי משקל נאש "נאציונל-מונותאיזם" אתה, כך או אחרת, בעת ובעונה אחת מי שאלוהים אתו וההישג המרשים ביותר של תהליך האבולוציה. במצב של שיווי משקל נאש "נאציונל-מונותאיזם", מתקבלת אומנם התוצאה הרצויה, מבחינת שני השחקנים במשחק, אך זאת בהכרח במחיר של בלבול, דריכות ומתח רציפים של "הממד האזרחי" בעצימות הגבוהה ביותר האפשרית (פיסות של "ידע מקצועי", משלל דיסציפלינות, אינן נקשרות זו לזו באופן קוהרנטי, בשל דומיננטיות במדע ובתרבות של אסטרטגיית המטריאליזם הפוסט-דרוויני יחד עם אסטרטגיית האפיסטמולוגיה הפסימיסטית/"הממד האזרחי" סובל ממידה מקסימלית של הלוצינציות. כיצד? מצד אחד, יסוד נרטיבי נוכח בכל עובדה ומצד שני, יש חמש עובדות יוצאות דופן, בהן לא נוכח כל יסוד נרטיבי: 1. "החומר" "כל יכול", 2. מוטציות תורשתיות בעלות כושר יצירה מוכח, 3. הומו-הביליס=עדות לכושר היצירה המוכח של המוטציות התורשתיות-1, 4. הומו-ארקטוס=עדות לכושר היצירה המוכח של המוטציות התורשתיות-2, 5. הומו-הרגסטר=עדות לכושר היצירה המוכח של המוטציות התורשתיות-3). התוצאה הרצויה, מבחינת שני השחקנים במשחק, אומנם מתקבלת (אחרי שנת 1988, השנה שבה פורסם הספר "קיצור תולדות הזמן"). אך זאת על חשבון חיי "הממד האזרחי" בהכרח! שיווי משקל נאש "נאציונל-מונותאיזם" לא יכול לא להוביל למלחמה! זו אקסיומה (שיקרת=הרגת, הרגת עשר=הרגת אלף, הרגת אלף=אחרי זה כבר אף אחד לא סופר). מסקנה/המלצה: על מנת להקטין ככל האפשר את הסיכוי למלחמה, יש לשאוף להורדת הגיל הממוצע של "הממד האדמיניסטרטיבי" מ-60-80 ל-20-40 (בשילוב פופולריזציה של "בעיית שיווי המשקל המרכזית" – עליה ועל התנאים שבהם מגיעים בה לשיווי משקל נאש לא יעיל פארטו, כולם צריכים לדעת). שיווי משקל נאש "נאציונל-מונותאיזם" לעולם רצוי על ידי "הממד האדמיניסטרטיבי", בתנאי כלכלת שוק/אי-ודאות, אם גילו הממוצע הוא 60-80! כלומר, רצוי באותה מידה הן על ידי הצד החרד ל"אופי השליט" של "החשיבה האפיסטמולוגית" במרחב האינפורמטיבי הציבורי (ישראל אומן, חיים דרוקמן, דב ליאור, שלמה אבינר) והן על ידי הצד החרד ל"אופי השליט" של "החשיבה האונטולוגית" במרחב האינפורמטיבי הציבורי (עמוס שוקן, אורן הרמן, יובל נח הררי, יאיר גולן). במצב של שיווי משקל נאש "נאציונל-מונותאיזם" נראה, למשל, סמלי מסורות עתיקות משולבים בטקסים לאומיים רחמנה ליצלן, סמלי מסורות עתיקות משולבים בסמלי "צבא-עם" רחמנה ליצלן, סמלי או מושגי מסורות עתיקות משולבים ברטוריקה של "נבחרי ציבור" רחמנה ליצלן. משילוב בין דב ליאור לאורן הרמן או משילוב בין ישראל אומן ליובל נח הררי, אחרי סטיבן הוקינג, לא יצאו דב ליאור, אורן הרמן, ישראל אומן ויובל נח הררי חדשים וודאי שלא מאיר יערי ויעקב חזן חדשים רחמנה ליצלן. במקום זאת יתקבל יצור אומלל, בעל "אישיות קמב"צית" לעילא ולעילא רחמנה ליצלן, דובר עברית רחמנה ליצלן, יצרן אמל"ח, עבור עצמו ועבור אחרים, מהמובילים בעולם רחמנה ליצלן. שיווי משקל נאש "נאציונל-מונותאיזם" מסמל את ברירת המחדל הלא מאתגרת באופן קיצוני, מבחינה אינטלקטואלית, והבטוחה ביותר שבה "הממד האדמיניסטרטיבי" (60-80) יכול לבחור – כפתרון השאלה הזהותית. כמו כן, שיווי משקל נאש "נאציונל-מונותאיזם" מגדיר באופן מדויק את יעד הביקורת האסטרטגי מהמעלה הראשונה: המלכות דיומא שהיא, כתמול שלשום, האליטות האוטוריטריות (מי שממוצב, ברמת המרחב האינפורמטיבי הציבורי, כבעל האפוטרופסות הבלעדית לפרש את שאלת ההתפתחות: האם רק "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" "מתפתח" או גם "כל דבר אחר") ולא הכלכליות. פוליטיקאים ואנשי עסקים אינם המלכות מדרג ראשון (אלא אם כן אנחנו רימה)! משום שהם אינם האינסטנציה שעוסקת באופן מקצועי בשאלת מידת ההימור הקולקטיבי על אפשרות של המצאות פקטור קוהרנטי מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים, בזמן אמת, וכן בשאלת ההשלכות האפשריות של "מידת הימור" כזו על ההיבט החברתי (אחרי ג'וליאן האקסלי מידת ההימור הייתה גבוהה, אחרי סטיבן הוקינג היא נמוכה).