נאציונל מונותאיזם
בני דונביץ'
א. "הברירה הטבעית" היא תהליך בטבע שמתבטא בחוקיות ביחס בין שינויים בתנאי הסביבה (הגאוגרפיה) לשינויים במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים (התורשה), ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. החוקיות היא שתמיד תהיה ירידה בשיעור פרטים בעלי "מאפיינים פרטיים" שלהם תאימות נמוכה לתנאי הסביבה ועלייה בשיעור פרטים בעלי "מאפיינים פרטיים" שלהם תאימות גבוהה לתנאי הסביבה. מחוקיות זו נובע שבהינתן הידע על אופי השינוי ברמת הגאוגרפיה, ניתן יהיה לחזות, לפי ניסיון קודם, את אופי השינוי ברמת התורשה. הרושם מהברירה הטבעית באופן כללי הוא שהיא מציינת "נטייה" או "שאיפה" תמידית (של הטבע) ל"שיווי משקל" או "מיטוב" בין תנאי הסביבה למאפיינים הפרטיים של תכונות המינים. את התהליך הזה זיהה דרווין דרך תצפיות ועל מעמדו מבחינת התאוריה של דרווין, על אודות כך שמוצא המנים זה מזה, ניתן ללמוד משם ספרו המפורסם: "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית...". בספר דרווין מסביר שההבדלים במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים (תכונת המין: יד מחומשת אצבעות, עור, מקור, פרווה. מאפיין פרטי של תכונת המין: אצבעות ארוכות, עור כהה, מקור קצר, פרווה דלילה) שאחראיים ליכולתנו להבחין בין הפרטים אך בעיקר בין אוכלוסיות, אינם מקריים או סתמיים. אלא הם תלויי תנאי סביבת מחייתו של המין בהכרח. "הברירה הטבעית" היא המושג שבו בחר דרווין לתאר את התהליך שבו תפוצת "המאפיינים הפרטיים", תומכי רמת השרידות הגבוהה, באתר גאוגרפי כלשהו, תמצא תמיד במגמת עלייה. בעלי "המאפיינים הפרטיים", תומכי רמת השרידות הגבוהה, הם מן הסתם פרטים שהן מצליחים להגיע לבגרות מינית והן מצליחים להביא את מספר הצאצאים הגדול ביותר. בביולוגיה נהוג להתייחס למושג "תכונות המינים" כאל "עקרון היציבות" או "עקרון ההתמדה" ואל המושג "המאפיינים הפרטיים של תכונות המינים" כאל "עקרון השכלול" או "עקרון ההתאמה". עד כאן בסדר. אלא שבהתבסס על שני הכללים שזיהה דרווין (הישמרות המיטוב בין תנאי הסביבה למאפיינים הפרטיים של תכונות המינים והנטייה למיטוב כזה), הוא שיער ש"מגמות השינוי" ב"מאפיינים הפרטיים" ליניאריות וחסרות גבולות (בניגוד לאפשרות שתהיינה מחזוריות ובגבולות תכונות המינים) ולכן, לא ניתן לדעת מראש לידי מה הן עשויות להוביל. על פי כן, יש מקום להניח, לדעת דרווין, תהליך שהוא בבחינת "מוצא המינים זה מזה", לו מגמות השינוי האלה ב"מאפיינים הפרטיים" בדיוק אחראיות מלכתחילה. במילים אחרות, לפי דרווין, ההבדלים בצבע עור אצל בני אדם, לדוגמה, מלמדים או אמורים ללמד על האופן שבו העור הופיע (ל"אב המשותף לכל המינים" לא היה "עור"). דרווין מחפיף למעשה בין עקרון היציבות לעקרון השכלול באמצעות התיאוריה שלו (ההחפפה נולדת מתוך התיאוריה ואינה קודמת לה או קיימת בלעדיה) ועל ידי כך מבטל את מיון התכונות (של החי והצומח) לפי עקרון היציבות ועקרון השכלול. "החפפה" זו עומדת בבסיס תפיסת המושג "התפתחות" (או "אבולוציה") בזמננו, ומבחינה קוגניטיבית, הייתי אומר, שואבת את זכותה להתקיים מדבר אחד בלבד, והוא הדמיון המסוים בין התפתחות הפרט, המגמתית בהכרח (האונטוגנזה), לשינוי המגמתי במאפיינים הפרטיים של תכונות המינים, הַחַל בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. כאשר בעולם החיצוני לאונטוגנזה זוהה שינוי "רציף" או "מגמתי", שאינו מכוון יד אדם, מיד אוחד שינוי זה יחד עם האונטוגנזה תחת מושג התפתחות (או "אבולוציה") יחיד. לא עוד התפתחות (או "אבולוציה") אחת אינה מוטלת בספק, בדמות האונטוגנזה, אלא שתיים, שתיים שהן אחת. במילים אחרות, אין המושג "התפתחות" (או "אבולוציה") מתאר עוד רק את תולדות חייו של הפרט, מרגע ההפריה ועד למותו, אלא, לפחות מבחינת האופן שבו מונחל המושג הזה דרך ערוצי ההסברה האוטוריטריים הפורמליים, גם את תולדות עולם המינים במלואו ואף את תולדות המציאות הקוסמית כולה. הכרת "המהפכה הדרווינית באפיסטמולוגיה", שהיא המהפכה בקשר בין המושג "התפתחות" (או "אבולוציה") לתשובה לשאלה "מה מתפתח" (או "מה עובר אבולוציה"), אקוטית להבנת ההבדל שבין צורת חשיבתו של האדם הקונפורמי המודרני (שאחרי דרווין) לצורת חשיבתו של האדם הקונפורמי בן העולם העתיק. "המהפכה הדרווינית באפיסטמולוגיה", שהיא המהפכה בתפיסת האדם את עצמו ואת עולמו באופן הבסיסי ביותר, היא המהפכה המשמעותית ביותר שחוותה האנושות (יש קונצנזוס כזה). מהפכה זו יכולה לשמש הסבר למכלול אירועי המאה העשרים ואילך או לפחות להיות מרכיב יסודי בו. אם כן, העדר הנגיעה במהפכה הזו, במסגרת "הדיון המקצועי", הגלוי לציבור הרחב, בסוגיות במדינאות או בכלכלה, כשלעצמו פלא גדול בזמננו. "ההחפפה הדרווינית" (מושג שהדיון בו שייך למדעי החיים) היא סיבת קיומם של "המהפכה הדרווינית באפיסטמולוגיה" ומושג ההתפתחות החדש. כיום, שלא כמו במאה התשע עשרה, "ההחפפה הדרווינית" ניתנת לתיאור ממצא במושגים טכניים. מאחר וליבת התיאוריה הדרווינית היא הדיון בתהליך הברירה הטבעית כשלעצמו, לצד הדיון בפוטנציאל הגלום בו, בפרקים הבאים, נוסף על הדיון בברירה הטבעית גופא, נדון ב"החפפה הדרווינית" (מקור חרות הפרשנות של הפוטנציאל הגלום בתהליך הברירה הטבעית) באור ממצאי המדע המודרני ודרך כך גם נעמוד על מידת תקיפותה.
דרווין עצמו לא מצא מוטיבים של "התפתחות" (או אבולוציה) בתהליך מוצא המינים זה מזה, שאותו הוא לקח על עצמו להסביר. בזמנו "אבולוציה" היה כבר מושג תפוס שתיאר תהליך מחזורי, בעל שלבים ידועים מראש, של התגלות צורה אחת מתוך צורה אחרת. תהליך זה התייחס הן לצורה שהשינוי בה חל מפאת גורמים הגלומים (מבעוד מועד) בצורה המשתנה עצמה, כדוגמת העובר, והן לצורה שהשינוי בה חל מפאת יוזמה של גורם חיצוני, כדוגמת עצם מגולל או מקופל. מאחר שתורת דרווין עומדת בסתירה לעקרון המחזוריות ולעקרון היכולת לצפות מראש, דרווין לא כלל את המושג "אבולוציה" בכל המהדורות של "מוצא המינים" שיצאו תחת ידיו, עד השישית. שמו של האדם שאחראי להרחבת משמעות המושג "אבולוציה" לשינויים שהם מצד אחד, בעלי אופי "רציף" או "מגמתי" ומצד שני, אינם מחזוריים ואינם ניתנים לחיזוי (קונספט חדש לחלוטין), הוא הרברט ספנסר (1820-1903). על פי כן, ראוי היה שהמושג "המהפכה הדרווינית באפיסטמולוגיה" יקרא על שמו של ספנסר. אך משום שדרווין בכל זאת ממלא תפקיד יותר משמעותי במהפכה הזו, המושג נקרא על שמו.
ב. את תכלית הברירה הטבעית בבני-אדם ניתן להבין דרך שלושה "מופעים". "מופעים" אלה מסבירים אחד את השני באופן מעגלי ועל ידי כך מגלים מושג לגבי תכלית הברירה הטבעית בבני-אדם. אלה הם העדפת בן או בת זוג, יצר הבאת ילדים והיחס לזקנים. ב"חברות שמרניות", בהן "שיטת הראייה השבטית" מהווה את הזרם המרכזי בחשיבה הפילוסופית (השבט מעל הכל/הקיים עדיף על האפשרי), ככל שאתה יותר מבוגר ומן הסתם הופך לפחות עצמאי מבחינת חיי היומיום החומריים, כך משתפר מעמדך החברתי ומתחזקת דמותך כמקור הסמכות והידע. ב"חברות מדעיות" (שרואות במדע הניסויי והתצפיתי את חזות האמת על העולם), לעומת זאת, בהן "שיטת הראייה ההומניסטית" מהווה את הזרם המרכזי בחשיבה הפילוסופית (האינדיבידואל מעל הכל/האפשרי עדיף על הקיים), כאשר אתה הופך לטעון סיוע, אתה מגיע לבית-אבות ונפגש עם קרוב המשפחה הכי נאמן שלך – המדינה. שונות זו נובעת מרמת הפרודוקטיביות של האדם כשלעצמו. ב"חברות שמרניות", בהן ההתקדמות הטכנולוגית איטית (בעת שהיא בכלל קיימת), ל"צעיר" יש הרבה מה ללמוד מ"הזקן" כדי שיוכל לשרוד בחייו. לכן הנורמות בחברות אלה יושפעו ממעמדו של "הזקן" כבעל הידע והניסיון רבי-הערך. ב"חברות מדעיות", לעומת זאת, הידע והניסיון של הפרט חדלים להיות רלוונטיים לתנאי מחיית החברה שהפרט עדיין חלק ממנה, לעיתים כבר באמצע החיים. היצר להביא ילדים קיים משום שהזקנה קיימת. האדם יודע שהוא חי כתשעים שנה. הוא גם יודע שלא כל הזמן הזה יהיה בריא וחזק. הרי הוא רואה את סבו. בגרמניה הילודה נמוכה ובאתיופיה היא גבוהה. הסיבה לכך היא שגרמניה קדמה משמעותית את שירותי הסעד והאדם שם חדל לחוש בצורך בהבאת ילדים. המתאם בין מידת האחריות שנוטל השלטון המרכזי על גורל האוכלוסיה המבוגרת שלו לשיעור הילודה שתחתיו, עקבי ומדיד. המתאם הוא שבמדינות או בחברות שבהן מידת האחריות נמוכה (כעקרון בשל יכולת נמוכה ליטול אחריות כזו), או שכלל נטילת האחריות אינה קיימת, שיעור הילודה גבוה ואילו במדינות או בחברות שבהן מידת האחריות גבוהה, שיעור הילודה נמוך. אסור גם לשכוח שהזקנים הם שמכריזים על המלחמות בעוד הצעירים הם אלה שמתים בהן. כלל זה הוא עדות נוספת לכך שהאדם מביא ילדים בשביל עצמו ולא בשבילם (צריך-מביא, לא צריך-לא מביא). אהבת האיש לאשתו נובעת גם היא מאהבה עצמית. הרי אין האיש מתאהב בכל אישה שהוא רואה. הוא גם עשוי להתאהב במספר נשים במהלך חייו. הבחנה זו נובעת מאיתור הפוטנציאל הגנטי המשותף להולדת תינוק בריא. זו בדיוק הסיבה לכך שבן לא שוכב עם אמו (גם בעולם המינים). אחרת הצאצא שייוולד לו ממנה לא יהיה מסוגל לדאוג לו כשיהיה זקן. יחסי-מין בין אחים כבר מוכרים אך מגונים. יחסי-מין בין בני-דודים כבר מורגשים יותר. אם נעשה סטטיסטיקה של היחס בין שכיחות יחסי-מין לבין קרבה משפחתית, נראה שהיא בנויה בצורת פירמידה (גם בעולם המינים) שבראשה נמצאים יחסי-מין בין בן לאמו שתמיד אינם מתקיימים. באשר לאהבת האישה לאיש, באמצעות גידולה את ילדיה האישה זוכה להגנה מצד אביהם. טרם הולדת הילדים, את האישה מעניין יותר חוזקו של בן זוגה מחוזקם של ילדיה. משום כך, פוליגיניה נפוצה בתרבות האנושית ואילו פוליאנדריה לא. לאחר הולדת הילדים, ומפאת נחיתותה היחסית מבחינה גופנית ("הפקטור הגופני" הוא המדד לשרידות מהמעלה הראשונה ברוב התרבויות בעבר ובהווה), האישה מגיעה לידי "מערכת עדיפויות מתנגשות" ומתקשה להכריע במי להשקיע יותר – בעצמה, בבעלה או בילדיה. זו הסיבה שאישה "לא מודה בטעויות". מבחינתה, היא פשוט לא עושה אותן (אם היא לא יודעת במי להשקיע יותר, כל מעשיה יכולים להיות רק "נכונים" או "לא נכונים". במילים אחרות: אחד לא נכון=הכל לא נכון). כאשר אישה מתגרשת, הילדים נשארים אצלה (אוניברסלי). תת-מנגנון זה נועד להבטיח שאת ההגנה שלה היא תקבל מהם. אין זה מקרי שאנו אומרים "הוא עזב אותה" ו"היא הלכה ממנו". אנו מתבטאים בצורה שונה (בכל השפות), כי אנו יודעים שגבר ואישה מעוניינים זה בזה או אוהבים זה את זה מסיבות שונות (כלל אצבע).
ג. מבחינת הברירה הטבעית האדם אנוכי בכל שלבי חייו, גם ביחס לקרובי משפחתו מהמדרגה הראשונה, ומתאפיין בסיווג האנתרופולוגי הבסיסי ל"שכבות גיל" (ולא לדתות או ללאומים). שנאמר: "הצעיר עוסק במיתוס, הזקן עוסק בעיסוק של הצעיר במיתוס". הברירה הטבעית היא "המנגנון הגאוגרפי-גנטי" המתפקד כערובה למתן משענת לאדם (יעילה ככל האפשר) בשליש או ברבע האחרון של חייו, כאשר במסגרת זו "הזקנה" מתפקדת כקטליזטור של הילודה באופן עקרוני וכללי. מבחינה מכניסטית "אדם" הוא ביטוי מוחשי של תוכנית שיודעת להוריד את האנטרופיה בדומם, לידי הופעתו, ולעבור מדור לדור בתאי המין. "הזקנה" היא חלק מהתוכנית הזו. למה שתהיה? כך תובטח הילודה. הדאגה לילדינו שיהיו כשירים פיזית (בריאים) ומותאמים מבחינה מנטלית לתנאים שלתוכם נולדו, היא דאגה לעצמנו. אחרת, לא תובטח המשענת בשליש או ברבע האחרון של חיינו.
ד. תכלית הברירה הטבעית בבני אדם, הנלמדת דרך הקשר המעגלי בין המניע להעדפת בן או בת זוג, יצר הבאת ילדים והיחס לזקנים או, במילים אחרות, דרך הבחירה עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא ומה לעשות עם קרובי המשפחה הזקנים, מלמדת שכל דבר שהאדם עושה, לרבות הנגיעה בקטגוריות העל הפילוסופיות, כדוגמת האתיקה והמוסר, נועד לשם השגת אוכל. במילים אחרות, כל פעילות שאינה האכילה עצמה היא סובלימציה של הרצון לאכול. "מצעים ערכיים" כוללים מוטיב שאומר שקיימת חשיבות אובייקטיבית עבור הפרט בהמשכיות עצמו, כעבור תקופת חייו, בצורת "פרופיל גנטי", "גזע", "מין" או "עם" ("נצחיות הייחודיות"). זהו שקר שמאמצות שכבות הגיל המתקדם כדי להבטיח את התמדת קיומם של תנאי החִברוּת שהביאו אותן אל המקום שממנו הן מדברות בזמן הווה. שימוש בזבזני שלא יאמן, לכאורה, באוצרות טבע, תוך כליה בצוותא של מערכות אקולוגיות, הם העדות למה שבאמת מעניין את "המקרה הפרטי" – מה שמיד מעלה את השאלה, שעליה כבר עניתי: "על איזה המשכיות בדיוק מדובר". נוכח העובדה הברורה לכל והיא שעניים מביאים יותר ילדים מעשירים, כבר מתעוררת השאלה על כושרו ההבחנתי של הדרוויניסט, בכלל, בתור מי שרואה את אותה התמונה ועדיין סבור שהאדם מביא ילדים בשבילם/מתוך איזושהי זיקה לטובתם, בראש ובראשונה.
ה. בעולם המינים הברירה הטבעית מבטיחה את התמדת הילודה דרך הפחתת הסיכויים של "הדור הבוגר" להיאכל במסגרת אילוצי שרשרת המזון (יש הרבה פרטים=הסיכוי שיוכלו אותי יורד). לכן קניבליזם אינו קיים באמת בטבע אלא בנסיבות מוגדרות, בהן קיים רעב כבד במיוחד והנאכלים הם תמיד הצאצאים, אצל בעלי חיים וגם אצל בני-אדם. רק מינים הנמצאים בראש שרשרת המזון ידועים כאוכלי צאצאיהם מסיבות שאינן הישרדותיות, כגון אריות, תנינים וקטלנים. להם אין מה לדאוג יותר מדי לגודל ולחוזק הלהקה של בני מינם. בדיוק כמו כל דבר אחר בחיים, גם הברירה הטבעית היא בבחינת "תהליך פועל יוצא", המתקיים בחיים, ומתאפשר הודות לקיומם של "תהליכי פועל יוצא" אחרים, המתקיימים בחיים, ואינו בבחינת "תהליך מוציא לפועל", המתקיים במקביל לחיים, ושביכולתו לשמש אפוא הסבר לעצם קיומם של החיים (בדמות עולם המינים המוכר לנו מעולמנו).
ו. "השמנת יתר" הוכרזה על ידי ארגון הבריאות העולמי כאחת המכות הקשות של העת החדשה. במשך ההיסטוריה סבלה האנושות מתקופות רעב ממושכות. מציאות זו חשפה, דרך הברירה הטבעית, "מאפיינים פרטיים" של המטבוליזם שמגדילים את הפוטנציאל לצבור שומן – בהתאם להרגלי התזונה הקיימים. המהפכה התעשייתית ומסחור המזון הביאו על האנושות שפע של מזון שמן וטעים במהפך כמעט מידי. "מאפיינים פרטיים" של המטבוליזם שנבררו בתנאי מחסור וסייעו להתמדת קיומו של המין, הפכו לעוינות התמדת קיומו בתקופת השפע.
ז. "הברירה הטבעית" היא אפוא "אינדיקציה של תכלית ההמשכיות" ונלמדת, כאמור, מירידה בשכיחות הופעת "מאפיינים פרטיים של תכונות המינים" שלהם תאימות נמוכה לתנאי הסביבה ומעלייה בשכיחות הופעת "מאפיינים פרטיים של תכונות המינים" שלהם תאימות גבוהה לתנאי הסביבה. הרקומבינציה היא הכלי של הגנטיקה תמיד להעמיד לרשות הברירה הטבעית את מגוון הגנוטיפים המקסימלי האפשרי, מבחינה סטטיסטית, בכפוף לפוטנציאל הנובע משכלול שיעור הפרטים באוכלוסיה עם תנאי הסביבה. מפאת יצר ההישרדות של הפרט, כל דור נוטה להעמיד יותר צאצאים מכפי שיכולים לשרוד, כאשר "המאפיינים הפרטיים" של תכונותיהם של חלק מהצאצאים יהיו תואמים יותר לתנאים שלתוכם ייוולדו ושל חלק תואמים פחות, כלומר, תואמים יותר לתנאים אחרים. תוך מספר דורות, כאשר מין ממשיך להישאר באותו אזור אקלום, שכיחות הופעת "המאפיינים הפרטיים" שלהם תאימות נמוכה לתנאי הסביבה, יורדת ביחס לשכיחות הופעת "המאפיינים הפרטיים" שלהם תאימות גבוהה לתנאי הסביבה. משום כך, ללהקה של פרושים בעלי מקור "קצר ורחב", לדוגמה, נולדים משמעותית פחות צאצאים בעלי מקור "ארוך וצר" מאשר ללהקה של פרושים בעלי מקור "ארוך וצר". לאחר תקופת חיים של מספר גדול יותר של דורות, העלייה בשכיחות הופעת "המאפיינים הפרטיים" שלהם תאימות גבוהה לתנאי הסביבה מובילה לידי הופעת "זן" או "גזע". אצלו שכיחות הופעת "המאפיינים הפרטיים" שלהם תאימות נמוכה לתנאי הסביבה כבר יורדת למינימום מסוים באופן קבוע. משום כך, אצל בני-אדם, לדוגמה, לא נולדים תינוקות אפריקאים או אסייתיים להורים אירופאים.
ח. פעולתה של הברירה הטבעית היא אַפְשַרַת קיום המין בתנאים הגאוגרפיים השונים הקיימים על כדור הארץ. באזורים הסמוכים לקו המשווה, יימצאו בני-אדם בעלי עור עשיר בצבען, המספק הגנה טובה יותר מהקרינה האולטרה-סגולה. באזורים המרוחקים מקו המשווה, יימצאו בני-אדם בעלי עור דל בצבען. אילו עורם היה כהה, חדירת קרני השמש לא הייתה מספקת, ייצור ויטמין-D היה פוחת ועצמותיהם היו נחלשות. מנגנון התאמת האוכלוסיות התת-מיניות לתנאי הסביבה, הדרוויני, נחל ביטוי מתמטי בשנת 1908 מאת שני אנשים, במקביל ובאופן בלתי תלוי זה בזה: המתמטיקאי האנגלי גודפרי הרולד הארדי והרופא הגרמני וילהלם ויינברג. מדובר בהוכחה מתמטית ידועה, המכונה "שיווי משקל הארדי-ויינברג", לכך שעל אף חלוּת השינוי בפועל בשכיחויות גנוטיפים באתר גאוגרפי מסוים, כלומר, ברמת האוכלוסיה התת-מינית, אין שינוי זה משנה את המצב הקיים, מבחינה סטטיסטית, של איזון יציב בין שכיחויות הגנוטיפים לשכיחויות האללים, ברמת המין. הדבר שאותו "שיווי משקל הארדי-ויינברג" בעצם מנסח פורמלית הוא מוטיב התאמת האוכלוסיות התת-מיניות לתנאי הסביבה כמופע הנובע ממבנה הגנום הבסיסי של המין. המבנה, כשלעצמו, מתגלה כבעל יכולת אפסית להצביע על אפשרות של השתנות (בתכונות הפנוטיפיות הקולקטיביות החלה ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות), לעבר "מחוזות לא ידועים". במחצית השניה של המאה העשרים "שיווי משקל הארדי-ויינברג", בתור עקרון המנסח פורמלית יציבות גנטית ברמת המין מול שבירת היציבות ברמת האוכלוסיה התת-מינית וזאת לשם הבטחת התמדת קיום המין, חרף התחלפות הדורות ו/או חרף התחלפות תנאי הסביבה, יקבל חיזוק משני מקורות: 1. ביולוגיה מולקולרית: התבארות מנגנוני בקרה על שכפול גנים, 2. פוליאונטולוגיה: תיאוריית שיווי המשקל המקוטע של גולד ואלדריג' המלמדת על הרבה יציבות מול מעט התפתחות בדיוק היכן שזה צריך להיות אחרת. אפשר לומר שכבר בשנת 1908 נוסח מודל מתמטי המלמד על כך שעקרון הברירה הטבעית של דרווין, אינו אלא פרט במנגנון התאמת המין הביולוגי למגוון תנאי הסביבה הפוטנציאליים. מנגנון ההתאמה, כשלעצמו, נמצא כמתבטא במתח בין פוטנציאל הביטוי הפנוטיפי, הגלום ברמת הגנטיקה של המין בשלימותו, לבין הביטוי הפנוטיפי בפועל, החל ברמת האוכלוסיה התת-מינית. בשנת 1908 למעשה כבר יש לנו 1. "מחסום וייסמן" – מקור ניסוח ההשלכה האנתרופומורפית: "אני מתפתח=הדומם/הכל מתפתח" שכופה על הדעת להניח פקטור עלום מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים, בהנחה וחובה עלינו להניח את התפתחות עולם המינים כמתחוללת באופן אנלוגי להתפתחות העוברית. 2. "שיווי משקל הארדי-ויינברג" שכופה על הדעת לפרש את תהליך ההשתנות ההסתגלותית הדרוויני דרך הנחת מתח בין פוטנציאל הביטוי הפנוטיפי, הגלום ברמת הגנטיקה של המין בשלימותו, לבין הביטוי הפנוטיפי בפועל, החל ברמת האוכלוסיה התת-מינית. בשנת 1908 ג'וליאן האקסלי, הניאו-דרוויניסט הפורמלי הראשון (ניאו-דרוויניסט=דרוויניסט מוטציוני), מי שנחשב לאבי הציוויליזציה המערבית של המחצית השניה של המאה העשרים, בן 21 ואורן הרמן, גדול הניאו-דרוויניסטים הישראלים בכל הזמנים, רק ייוולד בעוד 65 שנים וכבר אוגוסט וייסמן, גודפרי הרולד הארדי ווילהלם ויינברג בועטים לתורת דרווין בראש כמו שאיש יותר לא יבעט, לרבות ישעיהו ליבוביץ' (1903-1994). שנת 1908 היא השנה שבה תורת דרווין נפרדת מאתנו כתיאוריה מדעית לגיטימית ובמקומה נולדת תורת דרווין בדמות תיאוריה מדעית לגיטימית – כמדיניות. "מרכיב הסיפור הערטילאי", בדמות הומו-הביליס, הומו-ארקטוס והומו-הרגסטר (עם איזה אתגרים התמודדו, איזה כלים הכינו, באלו נסיבות התקדמו על מנעד הפיגור השכלי) שהיווה את ליבת הסברת תורת האבולוציה לציבור הרחב, לאורך כל המאה העשרים, הוא תסמין של מדיניות זו (מה הציבור הרחב, יליד המאה העשרים, כבר יודע על תורת דרווין חוץ מזה?! אבא שלי דרוויניסט, לא ציניקן. לא מתמצא בתורת דרווין! טיפוס מפחיד!). הסיפורים על הומו-הביליס, הומו-ארקטוס והומו-הרגסטר הם סיפורים מאותה סוגה של סיפורים על שלושת האבות ואליהו הנביא – סיפורים עבור מי שאוהב סיפורים. בשנת 1908 למעשה כבר קיימים שני היסודות הביקורתיים המרכזיים על תורת דרווין: 1. הדטרמיניזם המלא או הסופי של מנגנון התאמת האוכלוסיות התת-מיניות לתנאי הסביבה, הוא מנגנון המתח בין פוטנציאל הביטוי הפנוטיפי, הגלום ברמת הגנטיקה של המין בשלימותו, לבין הביטוי הפנוטיפי בפועל, הַחַל ברמת האוכלוסיה התת-מינית. 2. משבר הנחת התפתחות עולם המינים באופן אנלוגי להתפתחות העוברית ללא הנחת פקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים. פקטור זה אינו יכול להיות אלא המוטציה התורשתית (מיוזה, תאי נבט, תאי גזע עובריים). מתוך שכלול שני היסודות הביקורתיים המרכזיים על תורת דרווין, נובע בהכרח: 1. על המוטציות התורשתיות, בתור פקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים, לחול באופן המלמד בדיעבד על תהליך "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, עד כדי הופעת איברים ומינים. 2. על התגלות המוטציות התורשתיות באופן המלמד בדיעבד על תהליך "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, עד כדי הופעת איברים ומינים, להיות נלמד באופן חמור מתוך המתח בין פוטנציאל הביטוי הפנוטיפי, הגלום ברמת הגנטיקה של המין בשלימותו, לבין הביטוי הפנוטיפי בפועל, החל ברמת האוכלוסיה התת-מינית. מהו אם כן ההסבר לעליית קרנה בכל זאת של תפיסת המציאות הפיזית בכללותה דרך תפיסת תופעת האנטרופיה כמקרה פרטי של תופעת ההתפתחות (הקוגניציה החדשה), על חשבון תפיסת המציאות הפיזית בכללותה דרך תפיסת תופעת ההתפתחות כמקרה פרטי של תופעת האנטרופיה (הקוגניציה המסורתית)? עלייתו במקביל של האלמנט החילונו-סוציאליסט, הומנו-מטריאליסט ודרוויניסט. "מושג הלאומתיות", ביחס לתפיסת המציאות הפיזית בכללותה דרך תפיסת תופעת האנטרופיה כמקרה פרטי של תופעת ההתפתחות, לעומת תפיסת המציאות הפיזית בכללותה דרך תפיסת תופעת ההתפתחות כמקרה פרטי של תופעת האנטרופיה, הוא פיתוח מתקדם של מושג "המטאפורה הלא מודעת" של ישעיהו ליבוביץ'. מושג "המטאפורה הלא מודעת" של ישעיהו ליבוביץ' המהווה, בין הייתר, את הבסיס לניסוח הערך התפתחות באנציקלופדיה העברית, עומד על שלושה עיקרים: 1. התייחסות ל"מערכות שינויים" מן הטבע שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", כאל "מערכות שינויים" המהוות גם הן תהליך מסוג "התפתחות", אינה אלא גיוס תופעת "התפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", דרך מטאפורה, על מנת לתאר תהליכים כלשהם במדע ובתרבות, מדומיינים ושאינם מדומיינים. 2. התייחסות כזו ל"מערכות שינויים" מן הטבע שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" יש לייחס לקהלים מסוימים שהחלו להופיע, בצורת "חברות מאורגנות פוליטית", במאה העשרים בלבד (נאציונל-קפיטליזם, נאציונל-סוציאליזם, קומוניזם). 3. חזקה על התייחסות כזו ל"מערכות שינויים" מן הטבע שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" אף להביא לידי הן החדרת מושגים מעולם עיבוד הפלסטיקה והגומי למקצוע האסטרונומיה, על מנת לתאר את היקום ו/או את התהליכים המתקיימים בו, מדומיינים ושאינם מדומיינים והן הפיכת המדע לאופוזיציה למדע פופולרי. כלומר, בכל תנאי הן גיוס תופעת "התפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", דרך מטאפורה, על מנת לתאר תהליכים כלשהם במדע ובתרבות, מדומיינים ושאינם מדומיינים והן החדרת מושגים מעולם עיבוד הפלסטיקה והגומי למקצוע האסטרונומיה, על מנת לתאר את היקום ו/או את התהליכים המתקיימים בו, מדומיינים ושאינם מדומיינים, לעולם יחולו מפאת גורמים קוגניטיביים-קולקטיביים תחילה ולא מפאת ממצאים מדעיים-אמפיריים תחילה. בשנת 1908 הקונגרס הציוני העולמי הראשון בן 11 והספר "מדינת היהודים" בן 12. הם אינדיקציה עבורנו של מה שקורה באותה עת באירופה, מבחינת המעבר מהתייחסות ל"מוסד הנבואה" כאל מקור שאיבת נורמות וערכים, לחיפוש אחר עוגנים קוגניטיביים ורציונליים אלטרנטיביים שיוכלו למלא תפקיד כזה. העובדה שבשנת 1908 המניפסט הקומוניסטי בן 60 ושום דבר מעניין לא קרה עם זה, מלמדת על כך שללא הדרוויניזם לאלמנט החילונו-סוציאליסט, הומנו מטריאליסט ודרוויניסט, כלל אין סיכוי לפרוץ בתור תנועה חברתית-מהפכנית הומוגנית. בשנת 1908 הכוחות החילונו-סוציאליסטיים, הומנו-מטריאליסטיים ודרוויניסטיים כבר בוחשים באושיות הסדר החברתי והמנהל הציבורי, נחלת המסורות העתיקות, בכל אירופה! הינה עולה דמותו מעוררת החלחלה של האלמנט החילונו-סוציאליסט, הומנו מטריאליסט ודרוויניסט. היא סמלם של חומה ומגדל, מגף שוט ועופרת מזה ושל "האינטלקטואליזם הספרותי" של סנואו מזה. כבתחילת המאה העשרים, כך גם בתחילת המאה העשרים ואחת את האלמנט החילונו-סוציאליסט, הומנו מטריאליסט ודרוויניסט לא מעניינים המושג "מחסום וייסמן" כמחולל המושג "השלכה אנתרופומורפית 'אני מתפתח=הדומם/הכל מתפתח'", המושג "שיווי משקל הארדי-ויינברג" כמקור לימוד על המתח בין האיזון היציב בין שכיחויות גנוטיפים לשכיחויות אללים, המתבטא ברמת המין, לבין שבירת האיזון, המתבטאת ברמת האוכלוסיה התת-מינית ומושג המתח בין גישת "השינוי הרציף" מול "אפס יציבות", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, עד כדי הופעת איברים ומינים (ריצ'ארד דוקינס), לבין גישת "היציבות הרציפה", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, הנשברת לעתים על ידי "שינויים רציפים בדידים" (סטיבן ג'יי גולד). כתמול שלשום אותו מעניינים שוויון כפוי חוצה כישורים, מגדר, מיניות, יחס בין זכויות למגדר, יחס בין זכויות למיניות, יחס בין זכויות לנרטיביות קולקטיבי ויחס בין זכויות למכלול התכונות הפנוטיפיות הקולקטיביות. "הקורפוס הדרוויניסטי" (נאציונל-סוציאליסטי או נאציונל-קפיטליסטי או קומוניסטי – מעניין כמו ההבדל בין סונים לשיעים) הוא ראשון לכל וסיבת הכל, החל משנת 1908 בוודאות. ואולם, לאלמנט החילונו-סוציאליסט, הומנו-מטריאליסט ודרוויניסט יש ג'וקר ביד! אם נניח שחבר-אלמנט כזה לא חי כתשעים שנים אלא מאה וחמישים שנים, הוא היה אומר את הדבר הבא: אם בשנת 2005 ישראל אומן עובד אל מדבר, מצווה ומכריז ואומר ומבקש להרוס ולחרב כל הישג אזרחי, חילונו-סוציאליסטי, הומנו-מטריאליסטי ודרוויניסטי, מניח תפילין בפרהסיה בתקופה שבה כבר לא מתקיים "תהליך ירידת הדורות", לא זו אף זו, לא נושא את שם "הגותה של אסכולת פרנקפורט" אפילו לא לשוא, מה אתה רוצה ממני בשנת 1908?! בשנת 1908 ג'ון פורבס נאש רק ייוולד בעוד 20 שנים. אבל אחרי שכל העולם כבר שמע על שיווי משקל נאש, מוטב שנדע מהו שיווי משקל נאש החשוב ביותר בכל הזמנים: שיווי משקל נאש "נאציונל-מונותאיזם".
ט. אופי וקצב השינוי בתנאי הסביבה משפיעים בהכרח על אופי וקצב השינוי ב"מאפיינים הפרטיים של תכונות המין" בשלושה תנאים: 1. קיומו של המין בצורת להקות (המייצגות זנים/גזעים). 2. קיומן של הלהקות על פני יריעת זמן העולה על תקופת חיים של דור או שניים. 3. ניעות הלהקות מאתר גאוגרפי לאתר גאוגרפי או שינוי בתנאי הסביבה באותו אתר גאוגרפי.
י. הבנת מנגנון "ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית", או ברירת המותאמים ביותר לתנאי הסביבה, כרוכה בשלוש הנחות יסוד. הנחות יסוד אלה מן הראוי להדגים על תהליך ההסתגלות המפורסם ביותר במדעי החיים: "העש התעשייתי". במאה התשע עשרה, בהשפעת המהפכה התעשייתית, השחירו העצים באנגליה בשל הפיח שחיסל את החזזיות הלבנות שכיסו אותם. והינה נצפה כי העש שחי בסביבת עצים אלה, החליף את צבעו הטבעי מלבן (כצבע העצים טרם העלמות החזזיות הלבנות) לשחור (יחד עם העצים). על ידי כך העש למעשה הבטיח את התמדת קיומו העצמי כאוכלוסיה (ניתן גם לומר: "כמין באתר גאוגרפי נתון"), בתנאים שבהם קיימים במקביל גם טורפי העש, המזהים יחסית בקלות את העש על העצים השחורים בתנאי שצבעו לבן. שלושת הנחות היסוד הן: 1. רוב תכונות המין הן "רב-גניות". 2. עצים שאינם נוטים להתכסות בחזזיות לבנות, התקיימו באנגליה תמיד. לא כל זני העצים הגדלים באנגליה מכוסים בחזזיות לבנות. שכן, גם לחזזיות יש גנים (סימולטניות בקיום של כל תנאי הסביבה האפשריים ברמת כדור הארץ). 3. העש חי בכל האתרים תמיד (סימולטניות בקיום האוכלוסיות התת-מיניות בכל תנאי הסביבה). מה שמשתמע משלושת הנחות יסוד אלה הוא שגנים לצבע אפור בהיר, אפור כהה, שחור ולבן של העש התקיימו לפני המהפכה התעשייתית, המשיכו להתקיים בזמן המהפכה התעשייתית וממשיכים להתקיים כל כולם עד עצם היום הזה. באתרים עם עצים המכוסים בחזזיות לבנות, הגנים לצבע שחור של העש התקיימו אף הם (במיוחד אם מדובר בתכונה רב-גנית), פשוט בשיעור נמוך יחסית ו/או במצב הטרוזיגוטי. ההסתגלות של העש קרתה באחת משתי דרכים או תוך שילוב כלשהו בין שתיהן: 1. נדידת העש השחור מאתר של עצים שאינם נוטים להתכסות בחזזיות לבנות (או חזזיות בכלל) לאתר של עצים שנוטים להתכסות בחזזיות לבנות, אך שמשחירים בשל תהליך העלמות הכיסוי הזה. 2. עלייה בתדירות הופעת הגנים לצבע שחור בשרשרת הדורות ללא פלישת הגנים לצבע זה מבחוץ או, במילים אחרות, עלייה בשיעור הומוזיגוטים רצסיביים על חשבון הומוזיגוטים דומיננטיים והטרוזיגוטים. על עצים שנוטים להתכסות בחזזיות לבנות, יש למעשה הרבה הטרוזיגוטים והומוזיגוטים דומיננטיים (בהנחה והאלל לצבע לבן הוא דומיננטי). ואילו על העצים שאינם נוטים להתכסות בחזזיות לבנות, וכן על העצים שנוטים להתכסות בחזזיות לבנות אך שכתוצאה מזיהום אוויר איבדו את הכיסוי הזה, יש הרבה הומוזיגוטים רצסיביים, מעט הטרוזיגוטים ומעט מאוד הומוזיגוטים דומיננטיים. פתרון ההסתגלות ברוב המקרים בטבע הוא שילוב כלשהו בין שתי הדרכים. עד כאן בעניין "צבע העש" כתכונת מין "חד-גנית" או "דו-אללית הומולוגית" (בעלת מגוון אופני ביטוי קטן), שלצורך הדוגמה מוכתבת על ידי יחסי-דומיננטיות בין שני אללים אפשריים ברמת המין, אחד רצסיבי ואחד דומיננטי. אם "צבע העש" הוא תכונת מין "רב-גנית" (בעלת מגוון אופני ביטוי גדול), כלומר זוגות האללים ההומולוגיים C B A ו-D מכתיבים את צבע העש (לצורך הדוגמה לכל זוג שני אללים אפשריים ברמת המין, אחד רצסיבי ואחד דומיננטי), אזי המנעד המורפולוגי (או הפיזיולוגי במקרים אחרים), המושפע מאופי ומקצב השינוי בתנאי הסביבה, מתבטא לא בשינוי בשכיחויות גנוטיפים יחידניים אלא בשינוי בשכיחויות "קומבינציות של גנוטיפים" או "הגנוטיפים המורחבים של צבע העש" או "הגנוטיפים המלאים של צבע העש". קומבינציה 1: זוג-A הטרוזיגוט או הומוזיגוט דומיננטי, זוג-B הומוזיגוט רצסיבי, זוג-C הומוזיגוט רצסיבי, זוג-D הטרוזיגוט או הומוזיגוט דומיננטי=צבע אפור בהיר (דלמטיות לבנה). קומבינציה 2: זוג-A הטרוזיגוט או הומוזיגוט דומיננטי, זוג-B הומוזיגוט רצסיבי, זוג-C הטרוזיגוט או הומוזיגוט דומיננטי, זוג-D הומוזיגוט רצסיבי=צבע אפור כהה (דלמטיות שחורה). קומבינציה 3: זוג-A הומוזיגוט רצסיבי, זוג-B הומוזיגוט רצסיבי, זוג-C הומוזיגוט רצסיבי, זוג-D הטרוזיגוט או הומוזיגוט דומיננטי=צבע לבן. קומבינציה 4: זוג-A הטרוזיגוט או הומוזיגוט דומיננטי, זוג-B הטרוזיגוט או הומוזיגוט דומיננטי, זוג-C הטרוזיגוט או הומוזיגוט דומיננטי, זוג-D הומוזיגוט רצסיבי=צבע שחור. באתר של עצים בגוון אפור בהיר (דלמטיות לבנה), שכיחות קומבינציה 1 וקרובות אליה גבוהה, שכיחות קומבינציות 2 ו-3 וקרובות אליהן נמוכה ושכיחות קומבינציה 4 וקרובות אליה מאוד נמוכה. באתר של עצים בגוון אפור כהה (דלמטיות שחורה), שכיחות קומבינציה 2 וקרובות אליה גבוהה, שכיחות קומבינציות 1 ו-4 וקרובות אליהן נמוכה ושכיחות קומבינציה 3 וקרובות אליה מאוד נמוכה וכן הלאה.
יא. המופע של כל אחד מהצבעים, מתוך קשת הצבעים הפוטנציאלית של העש, אפשרי בכל האתרים. מה שמשתנה מאתר לאתר הוא קצב ההתפשטות של כל אחד מהצבעים באוכלוסיה. באתר של עצים שנוטים להתכסות בחזזיות לבנות אך שכתוצאה מזיהום אוויר איבדו את הכיסוי הזה, בעת העלייה במודעות לזיהום אוויר, כאשר העצים מתחילים להלבין בחזרה, לחץ הטריפה יגרום לכך שקצב ההתפשטות של הצבע לבן של העש יהיה נמוך ביחס לקצב ההתפשטות של הצבע אפור בהיר. אבל אם תהליך הלבנת העצים במלואו ישתווה למחזור חייו של העש פחות או יותר (תיאורטית), יופיע איזון בקצב ההתפשטות בין שני צבעי העש, שילווה בדילול מוגבר של האוכלוסיה.
יב. הברירה הטבעית אינה בוררת גנים אלא גנוטיפים (במקרה של תכונות חד-גניות) או קומבינציות של גנוטיפים (במקרה של תכונות רב-גניות). במילים אחרות, "היחידה האלמנטרית" שהשינוי בשכיחותה (שינוי הַחַל בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות), רלוונטי להבנת תהליך ההסתגלות, היא הגנוטיפ ולא האלל. שמו של האדם שבמחצית השניה של המאה העשרים ייסד את הרעיון שהאלל ולא הגנוטיפ הוא "היחידה האלמנטרית" שהשינוי בשכיחותה רלוונטי להבנת תהליך ההסתגלות, הוא ריצ'ארד דוקינס. המהפכה בחשיבה על הקשר בין "הברירה הטבעית" ל"יחידה האלמנטרית" שעוברת ברירה, שחולל דוקינס, היא הסיבה העיקרית לאופן המיוחד שבו סטודנטים לומדים (וחושבים) על הברירה הטבעית בזמננו (לפני ריצ'ארד דוקינס דיברו על "תדירויות גנוטיפים", בזיקה לניסיון להבין מה בדיוק נברר, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. אחרי ריצ'ארד דוקינס החלו לדבר על "תדירויות אללים"). אללים "מכשילים" לא נפלטים מהאוכלוסיה לרוב או לא נפלטים לגמרי. אלא עוברים למצב הטרוזיגוטי. אם מדובר באללים דומיננטיים שמורידים את רמת הכשירות, אז הם יכולים באמת להיפלט מהאוכלוסיה לגמרי. אבל מצב כזה כמעט ולא קורה באופן טבעי. מפני שכמעט ואין גבולות בלתי עבירים בין תנאי הסביבה. במקרה של הופעת גבול בלתי עביר (שאינו מאפשר עוד זרימת גנים מאתר גאוגרפי לאתר גאוגרפי), עולה הסיכוי להיכחדות המין. אולי לא בהרבה אבל עולה בהכרח. ריצ'ארד דוקינס פרץ ל"תודעת הציבור הרחב" לראשונה בשנת 1976, בגיל 35, עם פרסום ספרו "הגן האנוכי". בספר מובא הרעיון שעצם היכולת של הגנים להשתכפל, היא הכוח המניע העקרי של האבולוציה, ולא האורגניזמים בשלמותם כשלעצמם או המינים בשלמותם כשלעצמם. לטענת דוקינס, רעיון זה נועד לתקן את "אי ההבנה של הדרוויניזם". "אי ההבנה של הדרוויניזם", לשיטת דוקינס, היא ההבנה ש"ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית", החלה ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, גלומה במאגר הגנטי של המין מקדמת דנא, הודות לקיומן של הגרסאות הדומיננטיות והרצסיביות של הגנים. כלומר, על פי "אי ההבנה", פוטנציאל הביטוי הפנוטיפי, ברמת המין, גדול לאין שיעור מהביטוי הפנוטיפי הַחַל ברמת האוכלוסיה התת-מינית, בשל התמיינות הגנים הפולימורפיים למשפחת האללים הדומיננטיים ולמשפחת האללים הרצסיביים. משום כך, חזקה עלינו להניח שהיכולת של האוכלוסיות התת-מיניות להסתגל לשינויים החלים בתנאי הסביבה, גלומה בפוטנציאל הביטוי הפנוטיפי של המין מקדמת דנא. "אי הבנה" זו של הדרוויניזם רווחה בשנות השישים והשבעים במדע, כפתרון "בעיית ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית" הראשון שעלה לראש אחרי גילוי מבנהו המרחבי של הגן והתבהרות חוקי התורשה. על ידי כך, "אי ההבנה" למעשה החזירה את "החשיבה האבולוציונית" למאה התשע עשרה, עת בה נדרש, עוד מדרווין עצמו, להציע "פקטור" מכניס "מידע חדש" למאגר הגנטי של עולם המינים. לגמרי בלחץ הסביבה, דרווין הציע "פקטור" כזה. תיאוריית התורשה הדרווינית נקראת "פנגנזה" והיא התפרסמה בספרו "מגוון בעלי חיים וצמחים בתנאי ביות" בשנת 1868. לא נהוג להיזכר בה בשיעורי הביולוגיה. לפי תיאוריה זו, פוטנציאל עולם המינים להתפתח ולגדול לעבר מחזות לא ידועים, גלום בעולם המינים עצמו, בשל קונסטלציה מקרית כלשהי של חלקיקים המופרשים בעת התחלקות התאים ("הגמוּלוֹת"). כלומר, על פי תיאוריית התורשה הדרווינית, כשם שאדם עם עיניים כחולות גלום באוכלוסיה של בני אדם עם עיניים חומות ועשוי להתגלות מתוכה, בשל קונסטלציה מקרית כלשהי של הגמוּלוֹת, באותה מידה הפילים והקרנפים גלומים בדגים ועשויים להתגלות מתוכם, בשל קונסטלציה מקרית אחרת של הגמוּלוֹת גם. תיאוריית התורשה הדרווינית מעולם לא התקבלה על ידי הקהילה המדעית. הנאו-דרוויניזם, הן במאה התשע עשרה והן לאחר שכבר קופל לכדי "תיאוריה מדעית סדורה" ("הסינתזה החדשה"), מהלך שהתחולל בזמן מלחמת העולם השניה, הוא שמציע "פקטור" כזה, בדמות "המוטציה התורשתית". ההבנה ש"ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית", החלה ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, גלומה במאגר הגנטי של המין מקדמת דנא, הודות לקיומן של הגרסאות הדומיננטיות והרצסיביות של הגנים, היא אכן "אי ההבנה של הדרוויניזם". אולם, ניכר על ריצ'ארד דוקינס שהוא מתעלם לגמרי, לאורך כל תקופת תִפקודו כדמות ציבורית וכמפרש אסטרטגי מהמעלה הראשונה של הדרוויניזם, מהשאלה האם הדרוויניזם, כשלעצמו, בכלל חשוד בהבנת המדע. דוקינס, כניאו-דרוויניסט נאמן (אפשר גם לומר "פוזיטיביסט-מוטציוני" או "דרוויניסט-מוטציוניסט"), בסך הכל מקדם באמצעות ספרו את הרעיון המרכזי של הניאו-דרוויניזם – נחיצות קיומו של "פקטור" מכניס "מידע חדש" למאגר הגנטי של עולם המינים. במידה רבה גם בהשפעת ספרו של דוקינס, נוסדה בסוף שנות השבעים הדיכוטומיה בחשיבה המדעית על הקשר בין הברירה הטבעית ל"יחידה האלמנטרית" שעוברת ברירה. הדיכוטומיה היא לברירה טבעית "ניאו-דרוויניסטית", הבוררת גנים בודדים, שמוצאם במוטציה תורשתית מתישהו על ציר הזמן, ולברירה טבעית הבוררת גנוטיפים או קומבינציות של גנוטיפים החולקים/חולקות ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים, על מנת לאפשר את התמדת קיום המינים חרף התחלפות הדורות ו/או חרף התחלפות תנאי הסביבה. קיומן של "שתי ברירות טבעיות" בלתי נמנע או הכרחי – משום שהברירה הטבעית אינה יכולה לברור דבר והיפוכו: 1. העדר מוטציות, יחד עם פרופילים אופטימליים של יחסי דומיננטיות (ישעיהו ליבוביץ', אלישע האס) לצד 2. מוטציות, יחד עם פרופילים אופטימליים של יחסי דומיננטיות (אורן הרמן, דורון לנצט). אם כן, נוכח העובדה שהניאו-דרוויניסטים שולטים במוקדי תיווך המדע לציבור הרחב, כפוי על הסטודנט, במסגרת לימוד המדעים, למשל, בכל מדינות הלאום המערביות, להתייחס לפרשנות הניאו-דרוויניסטית למושג "הברירה הטבעית", כמתארת ואף כמסבירת המציאות ומן הסתם, להתעלם מהפרשנות השניה ככזו. עם עליית הניאו-דרוויניזם, בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה, בִיצוּר העמדה הניאו-דרוויניסטית החל להיעשות גם על ידי גיוס "שחקן חוץ" אחד – "הבורא הגדול וירַקוֹצָ'ה שעלה מאגם טיטיקאקה ויצר תחילה את השמש, הירח והכוכבים ואחר כך את כל השאר". הניאו-דרוויניסטים נודעו כאוהבי מיתוסי בריאה של תרבויות עתיקות, על תקן "האלטרנטיבה המדעית" ל"פקטור" הניאו-דרוויניסטי מכניס "המדע החדש" למאגר הגנטי של עולם המינים (אם "הבורא הגדול וירַקוֹצָ'ה" אינו אחראי לעולם המינים, מה זה עוד יכול להיות אם לא "המוטציה התורשתית". "סדרות של מוטציות תורשתיות" שבדיעבד מציגות שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, עד כדי הופעת איברים ומינים, לייתר דיוק). כוחם של הניאו-דרוויניסטים, בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה, אקוויוולנטי לכוחו של "מוסד הכנסייה" במאות הקודמות. הם פועלים באופן מאורגן, גם בדומה ל"מוסד הכנסייה"; פתיים למטה – ציניקנים למעלה. "ארגון" זה ניתן לכנות בשם "כנסיית הפקטור מכניס המידע החדש למאגר הגנטי של עולם המינים, בדמות המוטציה התורשתית" או "כנסיית ההחפפה הדרווינית והפוזיטיביזם המוטציוני". הם מתייחסים ל"קוגניציה הקולקטיבית" (משמע, בין הייתר, גם לקוגניציה שלי) כאילו הייתה רכושם הפרטי (עריצות הדומה לעריצות "מוסד הכנסייה" במאות הקודמות). לשיטתם, על כולי עלמא להתייחס למושג "התפתחות" לא באופן דיכוטומי (הדיכוטומיה: התפתחות "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" כ"התפתחות בפועל" והתפתחות "כל דבר אחר" כ"אידאה פרטית לגמרי") אלא באופן א-דיכוטומי (הא-דיכוטומיה: התפתחות "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" כמקרה פרטי של "תופעת ההתפתחות" שכוחה יפה לתיאור/הסברת "כל דבר"). כהני דת בולטים של הארגון הם קרל סייגן, ריצ'ארד דוקינס, סטיבן הוקינג ויובל נח הררי. סטיבן הוקינג ניאו-דרוויניסט? סטיבן הוקינג הוא כיסא מדבר. הוא ערוץ שדרכו הניאו-דרוויניסט מעביר את אידאת גיוס המושגים מעולם עיבוד הפלסטיקה והגומי, על מנת לתאר את היקום ו/או את התהליכים המתקיימים בו, מדומיינים ושאינם מדומיינים. בהמשך לא נשאיר אבן אחת על אבן גם מסטיבן הוקינג או ממה שחשבנו שהוא "סטיבן הוקינג" (הדמות המזוהה ביותר עם רעיון "היקום האלסטי"). "הקוגניציה הפרו-דיכוטומית", באשר למשמעות המושג "התפתחות", מופיעה בתרבות הישראלית בשיר "מה חדש במדע" של מאיר אריאל ואצל ישעיהו ליבוביץ'. היא מופיעה גם אצלי (אצלי בהשפעת מאיר אריאל, ישעיהו ליבוביץ' ואלטוּכוֹב Юрий Петрович Алтухов. עליו מספר מילים בהמשך). אצל ישעיהו ליבוביץ' היא לא סתם מופיעה. היא מופיעה כמו שהבורג' ח'ליפה מופיע. אף על פי כן, מה זו דריסת הרגל העלובה הזו של "הקוגניציה הפרו-דיכוטומית", באשר למשמעות המושג "התפתחות", בתרבות ובמדע? אלה הם פירות עמלם של הניאו-דרוויניסטים (הם לא לוקחים ימי חופש). בהמשך לא נחדל לבחון את כוחה של "הקוגניציה הפרו-דיכוטומית", באשר למשמעות המושג "התפתחות", כמשקפת את המציאות הביולוגית והכללית, לעומת "הקוגניציה הא-דיכוטומית" וזאת למרות דעת הניאו-דרוויניסטים, אותה לא נתקשה לדמיין, והיא שהניסיון לערוך מבחן כזה מלכתחילה נועד לכישלון, בהנחה ומטרת המבחן היא חשיפת כוחה של "הקוגניציה הפרו-דיכוטומית", כעוֹלה על כוחה של "הקוגניציה הא-דיכוטומית", בשיקוף המציאות הביולוגית והכללית.
