קסז. מבחן הבינאריות הדואליסטית מול הבינאריות הלא דואליסטית, כהזדמנות פילוסופית לפתור את שאלת יציבות המינים, מלמד לא רק על המשגה ההמוני לשייך, באופן אינטואיטיבי, את "שאלת יציבות המינים" לתחום הבינאריות הדואליסטית, אלא על עוד שני דברים: 1. קיימים שני היגיונות, והם בעלי היכולת להיות דומיננטיים האחד ביחס לשני באופן יחסי ומשלים (51/49, 20/80, 35/65 וכו'). 2. היחס המסוים בין ההיגיונות הוא "מאפיין פרטי" של אוכלוסיה ולא של פרט. כלומר, מגיע מרשות הרבים לרשות היחיד ולא ההפך (עניין חיברותי לכל דבר). ממצא כזה פותח אופק חדש של שאלות, כדוגמת שאלת הקשר בין "סוגי יחסי הדומיננטיות" ליכולת לקדם אינטרסים, ברמת האוכלוסיה, בעידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה. הממצא החד משמעי הוא שאוכלוסיות שנוטות להמר על יחס בעל הערך הגבוה לטובת יציבות המינים, מקדמות את האינטרסים שלהם בהצלחה רבה יותר ביחס לאוכלוסיות שנוטות להמר באופן מנוגד. התקופה שבה לאוכלוסיות שנטו להמר על אי יציבות המינים היה איזשהו ייתרון, יחסית לאוכלוסיות שנטו להמר באופן מנוגד, חלפה מהעולם (תנאי הסביבה השתנו, עקב העלייה בשקיפות המחקר המדעי ותוצאותיו).

 

קסח. "אמונה" היא "תכונה רציפה" (יכולה להיות "חזקה" ויכולה להיות "חלשה"/נמדדת באמצעות ערכים של "עצימות"). לכן, ההגדרה "אתאיסט קוגניטיבי" חלה על מנעד של יחסי דומיננטיות בין ההיגיונות: בין 1/99 ל-49/51 לטובת אי יציבות המינים (1/99 לטובת אי יציבות המינים=אתאיסט קוגניטיבי "חזק". 49/51 לטובת אי יציבות המינים=אתאיסט קוגניטיבי "חלש"). בהתאם, ההגדרה "דתי אנתרופומורפי" גם חלה על מנעד של יחסי דומיננטיות בין ההיגיונות: בין 1/99 ל-49/51 לטובת יציבות המינים (1/99 לטובת יציבות המינים=דתי אנתרופומורפי "חזק". 49/51 לטובת יציבות המינים=דתי אנתרופומורפי "חלש"). דתיים אנתרופומורפיים יהודים מסמנים את יחסי הדומיננטיות של עצמם באמצעות לבוש ולכן, קל לזהות בקרבם את המנעד במידת האיזון בין ההיגיונות (קפוטה, שטריימל, הויזען אין די זאקען=מידת איזון נמוכה. כיפה בסגנון בנט, ג'ינס, טישרט=מידת איזון גבוהה). הנאצי והדאיסט מחוץ למשחק ומהווים אופוזיציה טוטלית אחד לשני בנושא אחד יסודי: מידת שיתוף הפעולה בין האדמיניסטרציה לאלקטורט שלה (הביומסה). הנאצי אומר: יש לשלוט בגורל האלמנט משלם המסים, מחזיר החובות ושוכל הבנים מהשורה בכל מחיר, ויהיה מה שיהיה. הדאיסט אומר: יש לשתף פעולה עם ״הציבור הרחב״, בכל רגע, בכל הנוגע למצב הרעיונות בעלי הזיקה הברורה לשאלת ״הזהות״ או ״הקוגניציה הקולקטיבית״, באור מבחן ההוכחה המדעית, ויהיה מה שיהיה. הדאיזם זכה לרדיפה מצד כל סוגי המשטרים, מיום הופעתו בראשית המאה השמונה עשרה, מאחר שהצטייר כמי שמציע סדר יום "אנטי-סוציולוגי". הנאצי, שמציע סדר יום "סוציולוגי", לא רואה במוות שאינו מוות מזקנה "הפרעה", אלא "רוע הכרחי". זאת משום שהוא אינו מסוגל לדמיין "כלכלה" ללא "מלחמה". לטעמי, אם יתברר שאכן "כלכלה" אינה אפשרית ללא "מלחמה", אפשר, בינתיים, לפחות להציע תוכנית מאוזנת יותר של "מי ראוי למות". במקום שימותו רק צעירים, ימותו חצי צעירים וחצי זקנים, בדגש על זקנים המאיישים, בזמן אמת, עמדות השפעה אסטרטגיות על סדר היום, בניהם המומחים להבנת האדם, הידענים כיצד הוא בכלל התהווה – מהנקודה הסינגולרית ועד ההומוספיאנס. "מלחמה" היא פעולת הסתרה של האימפוטנציה/חדלות פירעון של הזקנים האלה מול הביומסה, אם לא ברמת המדינה אזי ברמת הציוויליזציה. רגע לפני שהביומסה (קהל הפתאים) הופכת לקהל נוֹשים, מה שעשוי להתבטא בשלב הראשון, במשבר כלכלי ובשלב השני, בחילופי שלטון לא דרך בחירות, הביומסה הופכת לחיילים באיזושהי מלחמה. לא יהיה זה ראוי שבאותו רגע הזקנים ישלמו על כך את המחיר האולטימטיבי, יחד עם מי שנולדו ממש לא מזמן ובכלל לא אחראיים לדבר? הינה דוגמה לצורת החשיבה של הדאיסט. לא מעצבן? ככל שהיא מעצבנת אותך יותר כך אתה יותר נאצי חביבי. נאציונל-סוציאליזם (לפני מלחמת העולם השניה ובמהלכה) או נאציונל-מונותאיזם (אותו הדבר בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה) הוא נקודת שיווי משקל נאש שאינה יעילה פארטו. בתנאי אי-ודאות/אחרי דרווין, החכמים ביותר, כך או אחרת, לשם בדיוק תמיד נמצאים בסכנה להגיע (החכמים ביותר ישאפו ויגיעו לנקודת שיווי משקל ולא למשחק חוזר). בבסיס התמיהה מדוע לגרמנים קרה מה שקרה, נמצאת הנחת יסוד שאומרת שציונים יותר אינטליגנטים מגרמנים. לא צריך להגזים עד כדי כך. בא נראה... בני גנץ: המחנה הממלכתי, ישראל לפני הכל. יאיר גולן: ציונות סוציאליסטית. יאיר לפיד: דרמה, אמוציות, מגוחך. ישראל אומן: פסימיזם, רלטיביזם (עריפת ראשיזם). יובל נח הררי: החפפה דרווינית, פוזיטיביזם מוטציוני, השלכה אנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח". צעירים: לוקחים שאחטא ואוכלים סאטלה במרחק חמש קילומטר ממחנה השמדה/מעבדה לגידול זומבים. אזרחים, בני הדורות שנולדו בשלהי המלחמה הקרה או אחריה: נמצאים בשירות חובה ובשירות מילואים, על תקן "בשליחות" – לעבר מה ועל ידי מי – אני יודע. תשאלו אותי. חסר משהו? קתדרלת יד ושם? עומדת יפה. ההבדל הגדול בין הנאצים לציונים ("הציונים של סטיבן הוקינג") הוא שהנאצים היו צריכים להיות ביקורתיים כלפי הדרוויניזם ואילו הציונים צריכים להיות ביקורתיים כלפי הניאו-דרוויניזם. איפה הציונים הביקורתיים כלפי הניאו-דרוויניזם? נעמי חזן? עמוס שוקן? רזי ברקאי? אילנה דיין? רינו צרור? אבשלום אליצור? בני גנץ? אסא כשר? מישהו? אולי ברמז? לכל דור יש את הדרוויניזם שלו שכלפיו עליו להיות ביקורתי! איש כאן אינו מציע להוציא להורג אנשי דת ולהחריב מקדשים. מה שאומר שהחברי של משה צוקרמן ואבישי ארליך בכלל לא בעניינים... אם כן, מה זה עוד יכול להיות מה שיש פה?! האויב אינו טיפש, כשם שישראל אומן אינו טיפש. אולי מוטב להתייחס ברצינות למה שהוא אומר שיש פה... יורם יובל הוא דוגמה לאחד הנאצים הכי ברוטליים פה. בזמן שמתרחשים מסביב אירועים אללה יסטר, הוא שואל אנשים מה הם הרגישו כאשר נפלו בילדותם מהנדנדה ואבא שלהם לא היה שם, לצידם, כדי להציל אותם. הוא דפוּק אמיתי או מה? שום דבר בעולם הזה לא משפיע על תהליכי קבלת החלטות, בכל הרמות והמובנים, כמו המונותאיזם בן אלפיים השנים, המהפכה המדעית וההשכלה, דרוויניזם בחי, דרוויניזם בדומם, שתי מלחמות עולם, עלייתו ונפילתו של הגוש הקומוניסטי, תפיסת המשבצת שפינתה ברית המועצות על ידי האסלאם, במסגרת "אילוצי/צרכי השוק החופשי האובייקטיביים" ואחרון חביב: עצם ההכרה או האי הכרה בהוויות הללו, כגורמים מחוללי מציאות מהמעלה הראשונה. על איזה אדם הוא מדבר שכל הווייתו אינדיפרנטית להוויות הללו ונובעת באופן בלעדי מהביוכימיה שלו מזה ומהיחסים שלו עם אבא שלו, אמא שלו והדוד חיים שלו לכל היותר מזה?! המטריאליסטים הפוסט-דרוויניים באמת שהתרחקו כבר הרבה מעבר לגבול הטעם הסלחני עם האידאולוגיה שלהם להפוך את כל בני האדם לרימה, על ידי תפיסתם מלכתחילה כרימה, שמה יתחילו לעשות בעיות, דרך תפיסת עצמם כאילו היו נעלים מרימה, מסוג התקוממות על תִפקודם, בתנאי אי-ודאות, כמשלמי מסים, מחזירי חובות ושוכלי בנים מהשורה. מי רימה? אני רימה? אם כן, מה קורה עם החלק מהציונות של הרימה הזו?! מה זה הריביות האלה על המשכנתא??? מי יחזיר את זה ומאיפה??? ואם כבר לא יכולים לקחת, כי כבר לא יוכלו להחזיר, מה אומר החוק השני של הטרמו-אקונומיקה? שנגמר הסיפור של אלה שבנו ושל אלה שכבר לא יכולים לקנות. איך בדיוק מצב הרוח ההרוס, כתוצאה מהבנת עניין ההגעה למבוי סתום זה, קשור בראש ובראשונה לביוכימיה של הפרט, לאמא שלו, לאבא שלו ולדוד חיים?! בתקופת חיי, ברית המועצות התפרקה וחלפה מן העולם, בדרכי שלום, שלוש שנים אחרי פרסום הספר "קיצור תולדות הזמן". רק מלחמת העולם השניה, על שואת יהודי אירופה ואלמנטים אחרים, מתחרה על תואר "האירוע הדרמטי ביותר בכל הזמנים" עם האירוע הזה! האסטרטגיה כדוגמת ההחלטה להדיר את האירוע הזה מתוכניות הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות, זה משהו שניתן לייחס לרימה? בלי לדעת על האירוע הזה, מי בכלל יהיה מסוגל להבין מה בכלל קורה פה, עם עצמו ועם כל השאר, בכל הרמות והמובנים? אני טוען שחזקה על בני הדורות שהחלו להיוולד בשלהי המלחמה הקרה או אחריה, מיד אחרי הלימוד על צורת כדור הארץ ועל העצם שסביבו הוא חג, ללמוד באלו נסיבות חוברו והתפרסמו הספרים "אבולוציה-הסינתזה החדשה" ו"קיצור תולדות הזמן". זו השלמת הידע האפיסטמולוגי הבסיסי ביותר על עולמנו, בזמננו, לידע האונטולוגי הבסיסי ביותר על עולמנו, כדוגמת צורת כדור הארץ ואופן ניעותו, לשם יצירת בסיס הומוגני של הידע, על מנת לאפשר לאדם להתקדם באופן יעיל עבור עצמו, בהמשך, במסלול הרחבת ידיעותיו האחרות על עולמנו, יהיו אשר יהיו. אם אין אנו נוהגים כך, ביחס לבני הדורות שהחלו להיוולד בשלהי המלחמה הקרה או אחריה, אנו מייצרים אצלם "מציאות פסיכיאטרית" ולא פותרים. בשביל מי אנו פה? לא בשביל הצאצאים, כפי שטוענים הדרוויניסטים עצמם בדיוק? משחק סכום אפס מסוג מחיקת/השכחת ההיסטוריה של הנסיבות/אווירה שבהן חוברו והתפרסמו הספרים "אבולוציה-הסינתזה החדשה" ו"קיצור תולדות הזמן" (מהזיכרון הקולקטיבי של בני הדורות שהחלו להיוולד בשלהי המלחמה הקרה או אחריה/תוכניות לימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות), אפילו נוגד עקרון אבולוציוני מרכזי (רצון דור ההורים בטובת דור הצאצאים). זה נוגד כל דבר, במדע ובפילוסופיה המערביים, בין אם נכונים ובין אם נכונים אך שיתגלו בעתיד כלא נכונים. מי בעד קיומו של משחק סכום אפס זה כסטטוס קוו לעולם ועד? שוחרי השלום, הרעות והאמפטיה (על בסיס מטריאליסטי), איכות סביבה גבוהה ושוויון הזדמנויות לכל בכל מכל כל. אני בכלל טוען שפסיכיאטר דרוויניסט ופסיכולוג דרוויניסט, אינם פסיכיאטר ופסיכולוג. שילכו לעבוד... אוכל להעיד על עצמי כעל מי שמבחינה אזרחית, התקדם בזכות השלמת בסיס הידע, על ידי החלק האפיסטמולוגי של הידע, בדמות ידיעת הנסיבות/אווירה שבהן חוברו והתפרסמו הספרים "אבולוציה-הסינתזה החדשה" ו"קיצור תולדות הזמן". במצבי שלאחר השלמת בסיס הידע, ברורה לי היטב האסטרטגיה האזרחית שלי, ביחס לכל אירוע אזרחי, לא שגרתי, המתקיים בגבולות הדמוקרטיה הישראלית. ברם, נוכח אירועי הפרות סדר, כדוגמת הפגנה בזכות או בגנות "רעיונות גדולים", כדוגמת "חלוקת ירושלים", "שיעור המדינות לשני עמים", "גיוס" וכו', אני תמיד יודע מה עלי לעשות ואלה אותם המעשים, פחות או יותר, בכל המקרים: אני מכין קערת פיצוחים, מכין שתיה ומתיישב לצפות באירוע מסוג "פוליט-ריאליטי" (מהעידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה/העידן שפתח סטיבן הוקינג) שבו ילידי הארץ הציניקנים מתעסקים עם ילידי הארץ הרומנטיקנים, "הציונים של סטיבן הוקינג" עם האלמנט משלם המסים, מחזיר החובות ושוכל הבנים מהשורה שלהם. מערכת היחסים, כדוגמת זו המתקיימת בין "הציונים של סטיבן הוקינג" לאלמנט משלם המסים, מחזיר החובות ושוכל הבנים מהשורה שלהם, אינה זרה לבוגר קריסת משטר חילונו-סוציאליסטי הומנו-מטריאליסטי. מכאן היכולת לא להיות צד באירוע או חלק מהשטח, בעוד סיבוב אירועים כזה. האם "הציונים של סטיבן הוקינג" עושים חשבון לאלמנט משלם המסים, מחזיר החובות ושוכל הבנים מהשורה שלהם? עושים, כמו שחברי הפוליטביורו פעם עשו לנו. "הציונים של סטיבן הוקינג" הם "הנאציונל-מונותאיסטים של סטיבן הוקינג" שזה "הנאציונל-סוציאליסטים של דרווין" מהפעם שעברה. הסכנה הגדולה שאורבת מהם היא שהם יהיו מוכנים להגן על תדמיתם (כפי שנבנתה ברמת ערוצי ההסברה האוטוריטריים הפורמליים) כהומניסטים לעילא ולעילא, שוחרי השלום, הרעות והאמפטיה (על בסיס מטריאליסטי), איכות סביבה גבוהה ושוויון הזדמנויות לכל בכל מכל כל, בכל מחיר, כולל במחיר השמדת העולם כולו. זו הסיבה שאיש אינו רוצה להתעסק איתם (לפני מלחמת העולם השניה, אחרי יציאת הספר "אבולוציה-הסינתזה החדשה" ואחרי יציאת הספר "קיצור תולדות הזמן" כאחד). הם סכנה קיומית לעולם כולו, בכל רגע, משום שללא התלות באם מישהו מתעסק איתם, הם תמיד ירצו להתעסק עם מישהו (אַנְשְׁלוּס/הסכמי אוסלו). רק הרציונליות של ישראל אומן מהמרכז לחקר הרציונליות, הייתה חסרה לי עכשיו... האלמנט משלם המסים, מחזיר החובות ושוכל הבנים מהשורה של "הציונים של סטיבן הוקינג" פה, מתייחס למשבצת הסמכותנית שלו, הקיימת מכוח רומנטיקה נאציונל-מונותאיסטית (עם יהודי היסטורי+דרוויניזם) מזה ומכוח "הצורך האובייקטיבי" בסדר חברתי ובמנהל ציבורי יעילים ויציבים ככל האפשר מזה, כאל "משבצת" שעושה את "מוסד האישיות" ולא ל"מוסד האישיות" כאל "אינסטנציה" שאמורה לעשות את "המשבצת", כמו בכל משטר פשיסטי טוב. את הבדיקה לשם הגילוי האם הנך משתייך למשטר פשיסטי, אני מציע לעשות באופן הבא: יש להשוות את מנת המשכל של האישיות הציבורית המאובטחת עם מנת המשכל הממוצעת של קהל מאבטחיו (מהיחידה להבטחת אישים), באמצעות מבחנים ייעודיים (המקובלים על הכל כבעלי יכולת ניבוי טובה). מדובר במבחן אמפירי ברמה הגבוהה ביותר, שאפשר להציע, שבכוחו להכריע לא רק בשאלה האם הנך משתייך למשטר פשיסטי, אלא גם לתת אומדן לעצימות הפשיזם. מהי משמעות התוצאה שאומרת שמנת המשכל הממוצעת של קהל המאבטחים, גבוהה ממנת המשכל של האישיות הציבורית המאובטחת? שהפוטנציאל האנושי מבוזבז על הגנה על "משבצת ריקה" או על "משבצת סמי-מלאה" (ביחס לפוטנציאל). במקרה כזה, לעצם קיומה של "המשבצת האוטוריטרית" (ללא ההתחשבות ב"איכות המילוי"), יש אם כן איזשהו "ערך מיסטי" שעומד בפני עצמו. לראיה: הטוב מאבטח את הפחות טוב (לרבות במחיר חיי עצמו). העדה החרדית היא דוגמה להתארגנות שעובדת באופן שהוא מנוגד לפשיזם. שם ל"משבצת האוטוריטרית", כשלעצמה, אין כל ערך, אם לא ממלאת אותה בזמן אמת "אישיות" שמקובל על הכל שהיא "גדולה בתורה". במילים אחרות, שם אין "גדול בתורה" גדול יותר מ"הגדול בתורה הפורמלי" וזה בדיוק מה שעומד בסתירה לפשיזם. ככל שהפער לטובת מנת המשכל הממוצעת של קהל המאבטחים גדול יותר, כך למעשה מדובר בהתארגנות פשיסטית בעצימות גבוהה יותר. יליד הארץ ציניקן, אומלל או מפגר. זה ברור לכל מהגר. לא מובן מאיליו שזה יהיה מצבו. הנטייה האנושית הטבעית היא דווקא להיאבק באומללות ובפיגור. וזאת דרך החתירה למגע ב"עולם הרעיונות"/התקדמות ב"עולם הרעיונות", לפני כל מקום אחר. בארץ יש ביקורת על קדושי ישראל התורנית (אני מסופק. יש די ויותר) ואין ביקורת על קדושי ישראל הדרוויניסטית. הייתי צריך לחבר אותה בעצמי, במקום לנחול, כדי להשלים את החסר. מי בדיוק הולך להתקדם פה לאנשהו ב"עולם הרעיונות" עם נקודת התחלה כזו?! "הציונים של סטיבן הוקינג", בדומה ל"נאציונל-סוציאליסטים של דרווין" מהפעם שעברה, נכנסו עם האלמנט משלם המסים, מחזיר החובות ושוכל הבנים מהשורה שלהם, למשחק סכום אפס על החיים. אני מהמר על כך שהם מתכוונים ללכת במשחק הזה עד הסוף, עוד בתקופת חייהם. סיסמתם: "אחרי סטיבן הוקינג, בדרוויניזם לא בוחרים, לדרוויניזם לא מתנגדים", זה לא משחק ילדים (אם כולם שמעו ש-1. סטיבן הוקינג הוא החכם באדם ו-2. שמעו שהוא מבין את התפתחות הדומם, אז-3. לא אמורות להיות איזשהן בעיות מיוחדות לתורת האבולוציה). ניכר על "הציונים של סטיבן הוקינג" שהם שותפים למאמץ למצב את סטיבן הוקינג, בתודעת הציבור הרחב, כמי שנבדל מכל אחד אחר בכך שהוא מבין את התפתחות הדומם, החלה בכוח עצמה וביוזמת עצמה, מרגע מסוים דווקא (על "הרגע המסוים דווקא" עילם גרוס אומר שהמדע לא מאפשר לשאול שום דבר. הוא כמו אלוהים). אם כן, אני שואל: מה יהיה על תודעת הציבור הרחב הזו, אם יחד עם הבניית "האונטולוגיה הראשונה" של זמננו בה (מסוג "המוצא העצמי בכל הרמות והמובנים"), יושמט ממנה גם עקרון עליונות העיסוק בשלושת השאלות המרכזיות באפיסטמולוגיה, החשובות ביותר בכל הזמנים: 1. באלו נסיבות, מפאת אלו מטרות ועל ידי מי בדיוק חוברו הדיאלוגים שמתחילים במילים "וידבר יהוה אל משה לאמור" ובמילים "וידבר משה אל יהוה לאמור". 2. באלו נסיבות, מפאת אלו מטרות ועל ידי מי בדיוק חובר הספר: "אבולוציה-הסינתזה החדשה" (יולי 1942). 3. באלו נסיבות, מפאת אלו מטרות ועל ידי מי בדיוק חובר הספר: "קיצור תולדות הזמן" (אפריל 1988). מישהו פה מסליל את בני האדם למצב "כלב", באמצעות מניפולציה על התודעה בדיוק ולא באמצעות כל דבר אחר. תשאיר משהו... אינך יכול לקחת שניים מתוך שניים: גם מטמיע אונטולוגיית כזב, מבחינה מדעית, וגם גוזל כלים מעניקי היכולת לאבחן זאת. "העם היהודי שיצרה הציונות במחצית השניה של המאה העשרים", הופיע שש שנים אחרי פרסום הספר "אבולוציה הסינתזה-החדשה" (אחרי שהדרוויניזם-המוטציוני החליף את הדרוויניזם-הא-מוטציוני), שזה שש שנים אחרי שבעולם המערבי הנאציונל-מונותאיזם החליף את הנאציונל-סוציאליזם, מבחינה סמנטית, כמתכון הטוב ביותר האפשרי לסדר חברתי ומנהל ציבורי יעילים ויציבים ככל האפשר (בתנאי אי-ודאות). לולי מלחמת העולם השניה והשואה, אחד כמו יאיר גולן היה מכריז על עצמו שהוא "נאציונל-סוציאליסט" ולא היה רואה בכך כל בעיה. נהפוך הוא... בניגוד לילידי הארץ, אני מאלה שנחלו את החירטוט הנאציונל-מונותאיסטי בגיל שבו כבר קיימת ראייה בפרספקטיבה בעניין הזה. אני הוא מי שחונך מינקות דווקא ליסוד שאומר שהיסודות הדתי והלאומי זניחים באישיותו של אדם, לעומת כל יסוד אחר. אפשר להוסיף אליו יסודות, כדוגמת האונטולוגיה של ישעיהו ליבוביץ' ויעקב בקנשטיין. אבל אי אפשר להחליף אותו. סולם הערכים כבר בנוי ותפיסת מה שהתהווה פה בתור "חלטורה סטליניסטית" היא חלק ממנו. זה שפקקטה "נאציונל נעמי חזן-מונותאיזם שלמה אבינר", עם המוֹת גיבורים ביחידה מובחרת שלו, כבר לא יוֹכל להחליף אותו, זה ודאי. על "נאציונל נעמי חזן-מונותאיזם שלמה אבינר" בתמורה לנכסים בטאבו אפשר לדבר... יובל נח הררי אומר, מעל במות פאר האוניברסיטה העברית, לרבות במות פאר העולם כולו, שמוֹת גיבורים (ביחידה מובחרת), מכוח "אקלים אינפורמטיבי" מסוג "נאציונל נעמי חזן-מונותאיזם שלמה אבינר", הוא מוֹת מפגרים. רק שהוא דוחף לך יחד עם זה את הדרוויניזם (את הקוגניציה הא-דיכוטומית באשר למשמעות המושג "התפתחות"/קוגניציה מסוג התייחסות לתופעת האנטרופיה כאל מקרה פרטי של תופעת ההתפתחות), וזאת בלי להשמיע בדל ביקורת על צמד המילים "ישראל אומן" ועל "המרכז לחקר הרציונליות". "רציונליות" היא "מושג חיובי", וודאי אמור להיות בעל "משמעות אובייקטיבית" (עבור כולם). על מה ישראל אומר שהוא "רציונלי"? וזאת בלי להשמיע בדל ביקורת על "מוסד סטיבן הוקינג"/דרוויניזם בחי ובדומם. הציונות לקחה מהיהודים את "איכויות המשנה לריבון", שהלמו את "האישיות היהודית" במשך דורות רבים. יליד הארץ, היהודי, הפך בעצמו לגוי מהסיפורים על הגוי מהשטייטל. הוא מת פה בנדיבות (ביחידה מובחרת), בשם רומנטיקות דתיות ו/או לאומיות, כאילו אין אנו מצויים עדיין בעידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה/העידן שפתח סטיבן הוקינג. אם אין "איכויות המשנה לריבון", מה יש במקום? מערכת יחסים "דר' גבלס-חייל בוורמאכט". אתה לא תברח מזה. אף "ציוני של סטיבן הוקינג" פה לא יותר אינטליגנטי מאף "גרמני של דרווין" מהפעם שעברה. אתה בעל קריירה אקדמית מעולם מדעי החברה ואתה סולידרי עם "מוסד סטיבן וקינג"?! "מוסד סטיבן הוקינג" (חכמה יוצאת דופן+הבנת התפתחות הדומם+אי היכולת לדבר) הוא מצד אחד, תופעה עולמית, כמו האאוגניקה. מצד שני, אין מתאם חיובי בין ערכו הלימודי, או אפוא ההנגשתי של הכמוס, של ספרו המפורסם ביותר של סטיבן הוקינג "קיצור תולדות הזמן" לתפוצת הידיעה על קיומו, בקרב אוכלוסיית העולם בכלל ובקרב בני החברות המדעיות בפרט. יש אף לראות בפרסום ספר זה את יריית הפתיחה של התקופה שבה "פופולרי" הוא דבר ששולם עליו לשם כך שיהיה "פופולרי" (שולם מעט=פופולרי במידה מעטה, שילם הרבה=פופולרי במידה רבה). היכן הביקורת על "בעיית המתאם" של הספר "קיצור תולדות הזמן"??? תומאס האנט מורגן פרש מהמשרד לאאוגניקה משום שהחל להתייחס אליו כאל מוסד המייצג פסאודו מדע. היכן צעדים פומביים דומים של מישהו פה ביחס ל"מוסד סטיבן הוקינג"? "הציונים של סטיבן הוקינג" יודעים שממשחק סכום אפס אי אפשר לחזור לנקודת ההתחלה. כלומר, שיקרת=הרגת, הרגת עשר=הרגת אלף, הרגת אלף=הרגת מאה אלף. אחר כך כבר איש אינו סופר, העיסוק מתחיל להיות רק ברעיונות ובאמונות (של האלמנט משלם המסים, מחזיר החובות ושוכל הבנים מהשורה). אם כן, יש לא לשקר מלכתחילה. כלומר, הבנת שהשאלות המרכזיות באפיסטמולוגיה, החשובות ביותר בכל הזמנים, הן: 1. באלו נסיבות, מפאת אלו מטרות ועל ידי מי בדיוק חוברו הדיאלוגים שמתחילים במילים "וידבר יהוה אל משה לאמור" ובמילים "וידבר משה אל יהוה לאמור". 2. באלו נסיבות, מפאת אלו מטרות ועל ידי מי בדיוק חובר הספר: "אבולוציה-הסינתזה החדשה" (יולי 1942). 3. באלו נסיבות, מפאת אלו מטרות ועל ידי מי בדיוק חובר הספר: "קיצור תולדות הזמן" (אפריל 1988), הכנסת אותן מיד לתוכניות הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות. והינה זה בדיוק מה שלא נכלל בתוכניות הלימודים האלה בשנות התשעים, כאשר פקדתי בעצמי את מסגרות החינוך הישראליות השונות. אם בוחר באסטרטגיית המניפולציה על שלושת השאלות המרכזיות באפיסטמולוגיה, החשובות ביותר בכל הזמנים, תצטרך לנקוט אחר כך באסטרטגיית שנמוך האינטלקט של יעד אסטרטגיית המניפולציה: תיהנה מחברתו יותר, ככל שיהיה טיפש יותר (אוכל, שר ורוקד בצו/בעל יכולת להיות שמח ועצוב לפי דרישה/עוסק בזהותו המינית והמגדרית כבארכיטיפ החשוב ביותר של מושג החירות/מוכן להקריב את חיי עצמו עבור כל מה שיסונתז עברו/יישב בכיסא גלגלים ויציע לחבר אליו מקלע כדי שיוכל לחזור לקְרַב). בעל "איכויות המשנה לריבון" אינו בהכרח בעל איזשהן אמביציות חתרניות תחת המנגנון השלטוני. אולם, אי אפשר לקחת ממנו את החוויה האישית שהריבון מגוחך – סינדיקט של נוכלים וטיפשים כל יום מהבוקר עד הערב. אני רוצה לדעת מה יאיר גולן מצד אחד, חושב על "בעיית ההרמוניה" בין הרציונליות של ישראל אומן מהמרכז לחקר הרציונליות למה שאבישי ארליך מתאר באמצעות המושג Permanent War society ומצד שני, לדעת מהן דרכי הפעולה שיאיר גולן מציע, נוכח הבנת "בעיית ההרמוניה". אחרת, חזקה עלי להניח שיאיר גולן אינו קושר בין מציאות מדינית וביטחונית, בכל הרמות והמובנים, למה שאי פעם קרה במדע בכלל ולמה שקורה במדע בזמן אמת בפרט. אם אינו קושר או אינו מסוגל לקשור, לא טוב! נאציונל-סוציאליסט שזה מצבו (גם פוליטיקאי שאומר על עצמו שהוא לא פוליטיקאי – חמור ביותר. פוליטיקאי=ציניקן ואופורטוניסט, מנהיג=פסיכופט. רק נאציונל-סוציאליסט לא פוליטיקאי חסר לי עכשיו), נמצא בסכנת כניסה לספרי ההיסטוריה באור לא טוב... שמישהו יעדכן את יאיר גולן שהוא לא באירוע... ציונות סוציאליסטית/סוציאליזם חילוני כפוי זה לא לעכשיו... לא זו אף זו, יש להניח שציונות זו מעולם לא התגשמה וכן מעולם לא הייתה עתידה להתגשם. אלא רק בראשיהם של מי שמאיזושהי סיבה לא התעניינו מספיק ברצינות בשאלה: "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס". את הדרוויניסטים אני מחלק לשני סוגים: 1. "דרוויניסטים של ג'וליאן האקסלי וריצ'ארד דוקינס". 2. "דרוויניסטים של סטיבן הוקינג ויובל נח הררי". לסוג הראשון משתייכים הדרוויניסטים חוה יבלונקה, דן גראור, ימימה בן מנחם, דורון לנצט ואבשלום אליצור. נקודת התורפה של הדרוויניסטים מהסוג הראשון היא הידע המקצועי. אפשר להביך אותם בשנייה. אחד בשנייה אחר בשתי שניות... לא מהותי... הכלל: "ככל שהדרוויניסט משכיל יותר, כך הוא פגיע יותר" לא השתנה עוד מהמאה התשע עשרה. היכולת הריאלית להביך אחד כזה למוות, קיימת! הכל תלוי באופי השאלות המוטחות בו. במילים אחרות, הסיכוי לקיים קרב בין שווים אתו, קיים! יש אפילו "דרוויניסטים" מהסוג הזה, או כאילו מהסוג הזה, שכלל לא נכנסים איתך לעימות כשהם מזהים את אופי השאלות ונכנעים מיד, כדוגמת יעקב בקנשטיין (הוא אפילו לא סובל את הפרוגרסיביסט ההיברידי בעצמו ובאופן מוחצן). לסוג השני משתייכים הדרוויניסטים ניקולאי יז'וב, יוזף מנגלה, ריינהרד היידריך, היינריך הימלר ואוסקר דירלוונגר. עם הדרוויניסטים מהסוג השני, הסיכוי לקיים קרב בין שווים, לא קיים! ביחס אליהם מתקיים התנאי שמתקיים עם כל אחד אחר שאינו קושר או אינו יכול לקשור בין מה שהוא מבין או חושב שהוא מבין, למדע ולפילוסופיה המערביים. לראיה: בשל קיומם של הדרוויניסטים מהסוג השני, הופעל בעולם הנשק להשמדה המונית, לפי ייעודו, פעמיים. לאיזה סוג של "דרוויניסטים" משתייך יאיר גולן? נוכח "מציאת עדות לתהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, בקרבנו היום", כדבריו, עליו בדחיפות למיין את עצמו לאחד משני סוגי "הדרוויניסטים" ובאופן ברור! וזאת לשם כך שלא נשאר חו"ש במצב של אי-ודאות בעניין הזה... בשנות העשרים והשלושים התקיימו שניים "מרחב אינפורמטיבי ציבורי", בזיקה למעמדה של תורת דרווין באור מבחן ההוכחה המדעית, ולא אחד: 1. עמדה פורמלית של הממסד המדעי המאורגן והיא שאין איזשהן בעיות מיוחדות לתורת דרווין, כתיאוריה מדעית לכל דבר. 2. עמדה לא פורמלית של הממסד המדעי הלא מאורגן והיא שיש בעיות אקוטיות לתורת דרווין, כתיאוריה מדעית לכל דבר; מה פתאום עַד לפני רגע "התפתחות" לפי קצב ותזמון "מסוימים" או "ידועים מראש", הייתה רק של "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ופתאום היא גם של כל השאר... על פי איזה מדע בדיוק שינוי כה מהיר באונטולוגיה על "היש בכללותו" בכלל יכול היה להתרחש?! אם כן, חזקה על הדיון במעבר כזה להשתייך להגות ב"תודעה האנושית" או ב"קוגניציה הקולקטיבית" תחילה ולא להגות בחיים, במובן המטריאלי, תחילה (מדוע הדרוויניסט לא יכול לא למצא קשר בין סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, עד כדי הופעת איברים ומינים, לשינוי בשכיחויות גנוטיפים או קומבינציות של גנוטיפים החולקים/חולקות ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים?! לא זו אף זו, מה יש לדרוויניסט שהוא החל להיות כאילו חייב לערב בדיון בקשר הזה, עניינים כדוגמת קיום מצוות דאורייתא ודרבנן, הקרבת קורבנות בבית המקדש או על במות והלכה כריש לקיש נגד רבי יוחנן?! מריח כמו תורת המשחקים). גם בברית המועצות היו דאיסטים בתחילת הדרך. קראו להם "מרקסיסטים אידאליסטים". עד סוף שנות השלושים לא נשאר מהם זכר. איזה נאציונל-סוציאליזם או נאציונל-מונותאיזם או נאציונל-משהו יסבול דבר כזה... איך אפשר בכלל לסבול אותי, למשל, במרחב הציבורי של איזושהי קונסטלציה בין איזשהו לאום לבין איזושהי דת, אני בעצמי לא מבין... למקודמי היררכיות/ראשי מערכות ישראלים, הדאיסט גורם לעלייה במדדים ולדחף לסיים את האינטראקציה מיד (כולם דרוויניסטים-מוטציוניים או סולידריים עם הדרוויניזם-המוטציוני, חוץ מאחד: יעקב בקנשטיין). כאמור, כל מנגנון שלטוני מורכב משני היסודות שלו: הציניקן והפתי. האם יש התפלגות ביחסי הדומיננטיות של ההיגיונות אצל שני היסודות? כן. הציניקן מאוזן במידה רבה והפתי במידה מעטה. השינוי במידת האיזון מתרחש לאורך השנים: ממצב של איזון במידה מעטה (10/90, מידת האיזון האופיינית לחיילים) למצב של איזון במידה רבה (45/55, מידת האיזון האופיינית לאדמיניסטרציה).

 

קסט. איזה "טיפול" אסטרטגי יותר, כקודם לשלב שבו מתקיימים תהליכי קבלת החלטות הנוגעים לחיי היומיום הבנאליים, "הטיפול" בהבניית הקשר בין הזוויג למגדר, "הטיפול" בהבניית היחס בין מושגי היציבות וההתפתחות באשר להוויית עולם המינים או "הטיפול" בהבניית מושגי המשפחה והקהילה? בלי להיכנס כרגע להיררכיה ב"שלושת הטיפולים", דבר אחד ניתן לומר בביטחון על שלושתם והוא שהם מולאמים. קיימים בעולם אנשים שעבורם החירות שלי יכולה להתבטא רק אם כבר "טופלתי", בסדרה בת "שלושת הטיפולים", כיחידה מטאבולית חסרת משמעות אובייקטיבית וכן כבעלת "ההפרעה המוקדמת" מסוג "חשיבה באופן התואם את המדע והפילוסופיה המערביים".

 

קע. בעולם המדע והפילוסופיה (המערביים) לא תמצאו ארבעה דברים: 1. אתאיזם קוגניטיבי, 2. פלואידיות א-בינארית במשמעות המושג מגדר, 3. פלואידיות במשמעות המושג משפחה, 4. מיצוב בעיות הקשורות למגדר ולמיניות כארכיטיפ החשוב ביותר של מושג החירות. הליברליזם בזמננו הוא אידאולוגיה חדשה, ללא יסודות מדעיים ופילוסופיים. הוא נולד מאפס מתוך מותו של הניאו-דרוויניזם ועתה תובע את הגמוניותו. הניאו-דרוויניזם מת (עבור מי שמבחינתו הוא בכלל היה מתישהו חי), הנשאים שלו לא. נשאי הניאו-דרוויניזם חנטו את הניאו-דרוויניזם בתכריכי אד-ורקונדיאם רבים ותוך מתן אמון מלא בקסמם, מציגים אותו באופן הזה בתהלוכות. ההיסטוריה מלמדת שאידאולוגיה שאינה קשורה למדע ולפילוסופיה – קטלנית.

 

קעא. משל עמית המחקר במכון ון ליר: האם לא שמעתם על עמית המחקר במכון ון ליר ההוא שבוקר נהיר אחד הדליק פנס, רץ אל אולם הכנסים וצעק בלי הרף: "אני מחפש את הניאו-דרוויניזם! אני מחפש את הניאו-דרוויניזם"! מאחר שבאותה שעה דווקא נאספו שם אורחים שאינם מאמינים בניאו-דרוויניזם, עורר עמית המחקר צחוק גדול. האם הלך לאיבוד? שאל אחד מהם. ואולי תעה בדרך כילד? שאל אחר. ואולי הוא מתחבא מפחד מפנינו? אולי עלה על סיפונה של אונייה? היגר? כך צעקו וצחקו כולם יחד בערבוביה. עמית המחקר קפץ, התערב ביניהם ונקב אותם במבטיו. "היכן נעלם הניאו-דרוויניזם" קרא. אגיד לכם היכן. הרגנו אותו – אתם ואני! כולנו רוצחיו. אבל איך עשינו זאת? איך הצלחנו לשתות את הים עד תומו? מי נתן לנו את הספוג למחות בו את האופק מקצה ועד קצה? מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזו משמשה? לאן היא נעה עכשיו? לאן נעים אנו? הלאה מן הממשיות כולן? אין אנו צונחים מטה מטה? ואחורה והצידה ולפנים – לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האין אנו תועים כבתוהו אינסופי והופכים בעצמנו אט אט לעוד מי שתורתו אומנותו? האין החלל הריק נושף עלינו? האם לא נהיה קר יותר? האין יורד הלילה כל הזמן? עוד ועוד לילה? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהרים? האם עדיין איננו שומעים כלל את שאון חוקי התורשה והביולוגיה המולקולרית קוברים את הניאו-דרוויניזם? האם עדיין איננו מריחים כלל את הריקבון הניאו-דרוויניסטי? גם מיתוסים מטריאליסטיים נרקבים! והניאו-דרוויניזם מת! מת ולא יחיה עוד! ואנחנו הרגנו אותו! במה נתנחם, רוצחים בני רוצחים שכמונו? הקדוש והאדיר מכל מה שהיה כאן במאה העשרים, שתת דם למוות תחת מדענו – מי ימחה את הדם הזה מעלינו? היכן המים שיטהרונו? אילו פרסומי כפרה, אילו משחקי התעלמות יהיה עלינו להמציא? האין גודל המעשה הזה גדול לנו מידי? האין אנו עצמנו חייבים להיות נאמנים לממצאים ולו כדי להיראות ראויים למה שאנחנו? מדוע עוד לא נעשה מעשה גדול מזה? כל מי שייוולד אחרינו יהיה שייך, מכוח המעשה הזה, להיסטוריה נעלה מכל היסטוריה שהייתה עד כה! כאן השתתק עמית המחקר ושב והתבונן במאזיניו: גם הם שתקו והסתכלו בו תוהים ובוהים. לבסוף השליך את פנסו ארצה, והפנס התנפץ לרסיסים וכבה. ואז אמר: "הקדמתי לבוא, עוד לא בא זמני. המאורע הכביר הזה עודנו בדרך, נודד. בעלי קריירות אקדמיות בארץ ובעולם טרם שמעו על בואו. הברק והרעם צריכים זמן, אור הכוכבים צריך זמן, מעשים, אף לאחר שנעשו, צריכים זמן כדי להיראות ולהישמע. תומאס קון אוחז בידם. המעשה הזה עודנו רחוק מהם יותר מן הרחוקים שבכוכבים – ואף-על-פי-כן, גם אליהם הוא יגיע!" ועוד מספרים, שבאותו יום עצמו התפרץ עמית המחקר למעבדות מחקר אחדות והתחיל מתפלל בהן את תפילת האשכבה לניאו-דרוויניזם. וכאשר הוציאוהו החוצה ותבעו ממנו הסברים, לא היה בפיו אלא מענה אחד שוב ושוב: "הרי מעבדות מחקר אלה, מה הן עכשיו עוד אם לא קבריו ומצבותיו של הניאו-דרוויניזם?"

 

קעב. "תנאי הסביבה" הם נתון דינאמי אך מחזורי. הגנטיקה התגלתה (על ידי דרווין) כבעלת תגובה מידית למגמות השינוי בתנאי הסביבה, דרך מגמות שינוי רלוונטיות במורפולוגיה או בפיזיולוגיה. מנגנון השינוי, כבר בשנות השישים התברר כמתאפשר הודות לשני "מצבים נתונים": 1. התמיינות הגנים הפולימורפיים למשפחת האללים הדומיננטיים ולמשפחת האללים הרצסיביים. 2. הכתבה של רוב תכונות המינים על ידי "קבוצות גנים". במחשבה הביולוגית המודרנית קיימת זליגה או "קפיצה קוונטית" מהשינוי "הרציף" או "המגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, המתקיים דרך שינוי בשכיחויות גנוטיפים בלחץ הסביבה, לשינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, המתקיים דרך הצטברות מוטציות תורשתיות. כלומר, רואים את האחד ומדמיינים את השני, מדגימים על האחד ועל ידי כך מאמתים את השני. "זליגה" זו נולדת בקורס "גנטיקה של אוכלוסיות" וממנו מועברת בשלב הראשון, לסטודנטים ובשלב השני, לציבור הרחב, לרבות תחומים אחרים של ההגות, במדע ובפילוסופיה. אף על פי כן, לא כל בניה של הציוויליזציה המערבית הם אדֵפטים של "בעיית הזליגה". ישראל אומן תושאל על ידי בעניין הזה ונמצא שלילי לדרוויניזם, לכל דרוויניזם, הן המוקדם והן של הסינתזה החדשה. עניין הדרוויניזם בדומם כלל לא עלה בתשאול, מפאת עניין הטעם הטוב. לשאול את ישראל אומן אם הוא בסצנה של הדרוויניזם בדומם, זה כמו לשאול את הנרי אונגר אם הוא השתתף בטקס תרגול הקרבת קורבן פסח. בזמננו, ישראל אומן הוא הזדמנות להביט באלמנט, בסגנון המאה העשרים, ש"המהפכה הדרווינית באפיסטמולוגיה" עברה לידו. לעומת זאת, הנרי אונגר הוא הזדמנות להביט באלמנט, בסגנון המאה העשרים, ש"המהפכה הדרווינית באפיסטמולוגיה" דרסה למוות.