עט. ההתנגדות לליברליזם, בשם מה שזה לא יהיה, בראש ובראשונה נובעת מרעיון אחד מאוד פשוט והוא שאין שום דבר מיוחד או מעניין בפיגור שכלי. כלומר, על פי ההתנגדות, תלמודי תורה ומוסר יודו-נוצרי, למשל, עדיפים על פיגור שכלי. הרטוריקה של יובל נח הררי, כאמור, ממצבת גם את מושג האל כהמצאה אנושית. איני יודע דבר על האל אבל יודע משהו על מושג האל. התרבות האנושית מזוהה עמו יותר משהיא מזוהה עם כל מושג אחר, ואף יש לראות בו טריגר מרכזי של החשיבה המדעית לדורותיה. איני יכול לומר שהמושג הזה מומצא, מאחר ואיני מכיר תרבות אנושית אחת שלא הכירה אותו, לכל הפחות, או שבכלל התבססה עליו, כברירת מחדל. איש אינו חף מן האינטואיציה ש"אלוהים" הוא השם שבני אדם מאז ומעולם העניקו לה. המושג "המפץ הגדול" או הקונספט "יקום אלסטי", לעומת זאת, בוודאות מומצא. לא רק שאין לו או לתופעת הטבע שהוא מתאר זכר בהיסטוריה של התרבויות. אין לו או לתופעת הטבע שהוא מתאר גם זכר במדע טרם המאה העשרים. תופעת הטבע שהמושג הזה מתאר הופיעה בתודעה האנושית שבעים שנים אחרי פרסום "מוצא המינים" ואחרי שהוגו דה-פריס ותומאס האנט מורגן כבר הראו שההשתנות ההסתגלותית הדרווינית מתחוללת באופן מחזורי ובגבולות תכונות המינים. אף על פי כן, התפשטות הרעיון ש"התפתחות" היא בכל זאת תופעה שחלה (איכשהו) גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", רק גדלה בתרבות ובמדע. אלה הם התנאים שבהם נולדה תופעת הטבע המתוארת באמצעות המושג "המפץ הגדול". "המפץ הגדול" הוא מושג ברמת אמינות הנמוכה ביותר, כמתאר את המציאות, ממספר סיבות: 1. בניגוד למושג "אלוהים" הוא בוודאות מומצא. 2. בניגוד למושג "אלוהים" המדע מאשש את תופעת הטבע שהוא מתאר, לכאורה. 3. איני יכול לאשש או להפריך את תופעת הטבע הזו באופן בלתי תלוי. כלומר, מידת קבלת תופעת הטבע, המתוארת באמצעות המושג "המפץ הגדול", יושבת במלואה על רמת האמינות שאני מייחס, מבעוד מועד, למקור האוטוריטרי שמדווח עליה, דרך ערוצי ההסברה האוטוריטריים הפורמליים. אם מידת האמינות נמוכה, וכיום יש סיבות טובות לכך שהיא תהיה נמוכה, יכולת ההסברה של המציאות באמצעות המושג "המפץ הגדול" יורדת בהתאם. אם רמת האמינות אפסית, המושג "המפץ הגדול" אינו מתאר דבר.

 

פ. לפי הרטוריקה של יובל נח הררי, למרות שגם תופעת הטבע המתוארת באמצעות המושג "המפץ הגדול" מומצאת, כלומר, קיימת בוודאות רק בראש שלנו, דווקא אליה יש להתייחס כאל תופעת טבע שגם משקפת את המציאות. נדמה לי שהמעמד המיוחד שלו זוכה הקונספט "היקום האלסטי" אצל יובל נח הררי, נובע משיקולים פרקטיים וזרים לדיון הבלתי תלוי במדע ובפילוסופיה. יש שני רעיונות שהררי מבטא לגבי האדם והחברה האנושית שהם "ערכים פרטיים" לגמרי: 1. איזה ברי מזל אנו שנולדנו בשלהי המלחמה הקרה או אחריה. הרי זו התקופה הטובה ביותר בכל הזמנים להיוולד בה. רעיון זה מנוגד לרעיון אחר שאני מכיר ושדווקא אליו אני מתחבר יותר: מי שלא נולד מיד אחרי מלחמת העולם השניה, הפסיד. 2. האדם הנקודתי, האינדיבידואל, המנושל או השואף להיות מנושל מכל זהות קולקטיביסטית ארכאית, הוא מקור הצדק המוחלט ומורה דרך אולטימטיבי בסוגיות במדינאות ובכלכלה, בזמן החדש ועד עולם. הבעיה עם אדם כזה היא שהסוציולוגיה אינה מכירה בקיומו. אלא אם כן הוא מפגר. מתוך שני הרעיונות האלה נלמדים שני עיקרים: 1. חלוקת העושר העולמי בזמן הווה צודקת בהחלט ונורמות שעל פיהם עובד השוק החופשי, המשתמעים ממנה, ראויות בהחלט. 2. האדם הנקודתי, האינדיבידואל, המנושל או השואף להיות מנושל מכל זהות קולקטיביסטית ארכאית, הוא מי שנושא באחריות המלאה למה שזה לא יהיה.

 

פא. זכותו של יובל נח הררי להתקיים, כשם שזכותו של אומן ששר על עצם העובדה שהוא שר להתקיים. אלא שלרגע שבו שניהם מגיעים למוחותיהם של מיליארדים, על חשבון דברים אחרים כמובן, כבר אחראי מישהו אחר – הצד השלישי, שכבר אינו אישיות נקודתית אלא קבוצת אינטרס מסוימת, ככל הנראה בעלת כוונות מחושבות ותוכנית פעולה מסודרת. אומנם "טיפשות" אינה מושג מדעי. אף על פי כן, כולנו מכירים אותו וגם לא מהססים להשתמש בו. בביטחון מלא אני מחיל אותו לא על מי שאיבד את שפתו ואת כושר ההתמצאות בעולמו, אשר מחשבותיו, בתגובה לאתגרי ההישרדות הריאליים, נעים מהעיסוק במגדר של עצמו לעיסוק במיניות של עצמו. אלא על מי שחושב שאלמנט כזה "נפל מהשמים". דבר אינו נופל מהשמים! הכל "מדיניות"! "מדיניות" וכסף פרטי, לייתר דיוק. מעט כסף-מעט מדיניות, הרבה כסף-הרבה מדיניות, הרבה מאוד כסף-מדיניות חובקת עולם. טיפשות היא סיבת המוות הראשונה בעולם. מכאן נובע שהמלחמה על החיים היא בראש ובראשונה המלחמה בטיפשות. אתה טיפש=הפסדת בקרב על החיים. אנו חיים, החל משנות העשרים של המאה העשרים, בתנאי "כפייה מטריאליסטית פוסט-דרווינית". אחרי דרווין אין "כפייה דתית", יש "כפייה מטריאליסטית פוסט-דרווינית". כל מה שממוצב כ"כפייה דתית", ברמת ההסברה המגיעה דרך ערוצי ההסברה האוטוריטריים הפורמליים, הוא ניסיון הבריות לאחוז בקרש הצלה בכל גודל: חמס, דאעש, טאליבן=קרש הצלה קטן (אתה תתבע). ישיבת מרכז הרב, ישיבת מיר, ישיבת פוניבז', הרב עובדיה=קרש הצלה גדול (מצב יותר טוב מדיכאון, אוטופיית היזמות והצרכנות לשמם החילונית, לרבות העיסוק במגדר ובמיניות של עצמך כעיסוק בארכיטיפ החשוב ביותר של מושג החירות). "מטריאליזם פוסט-דרוויני" הוא אידאולוגיה המשותפת לכל הגוונים של הסוציאליזם החילוני שעלו כאן במאה העשרים (נאציונל-מונותאיזם, פשיזם, קומוניזם, ליברליזם). לפי אידאולוגיה זו, כל "רעיון" או "מחשבה" אינם משקפים את המציאות (כפי שהיא), או אינם "ההסבר הסיבתי" ל"מעשים" או ל"התנהגות", ברמת ברירת המחדל. באמת כל "רעיון" או "מחשבה"? לא. יש "רעיון" או "מחשבה" שעליהם, לפי "המטריאליזם הפוסט-דרוויני", חל כלל מנוגד. "רעיון" או "מחשבה" אלה הם: מציאת "תופעת ההתפתחות" גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ("המערכות" יכולות להיות "עולם המינים" או "המציאות הפיזית בכללותה"). במילים אחרות, לפי "רעיון" או "מחשבה" המוחרגים, "התפתחות" (תהליך של השתנות לפי תזמון וקצב מסוימים) יכולה להיות מכוונת על ידי DNA או לאו. וזאת בגבולות ממדי המרחב והזמן הידועים לנו. אם כן, "המטריאליזם הפוסט-דרוויני" נמצא בניגוד עניינים עם "המטריאליזם הקלסי". לפי האחרון, לא יכולות להיות הנחות ל"רעיונות" או "מחשבות" או לא יכול להתקיים "תיעדוף" של "רעיונות" או "מחשבות", למשל, על רקע סנטימנטלי, על פני "רעיונות" או "מחשבות" אחרים. לפי "המטריאליזם הקלסי" כל "רעיון" או "מחשבה", ללא מקרים יוצאי דופן, כפופים למבחן ההוכחה המדעית. יעברו את מבחן ההוכחה המדעית בהצלחה, יזכו במעמד של "רעיון" או "מחשבה" המשקפים את המציאות. לא יעברו, לא יזכו. במילים אחרות, "המטריאליסט הקלסי" ביקורתי כלפי ההשלכה האנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח", ההחפפה הדרווינית והפוזיטיביזם המוטציוני. ואילו "המטריאליסט הפוסט-דרוויני" אנטי ביקורתי (עם זה נאלצו להתמודד אבותינו במאה העשרים – עם "האנטי ביקורתי" שחרט "ביקורתיות" על דגלו: ניקולאי יזוב, שירו אישיאי, אוסקר דירלוונגר, פול פוט. בארץ יש לו פריסה יפה גם: מכון ון ליר, מערכת עיתון "הארץ", הוצאת מאגנס, מערכת המשפט, קתדרלת יד ושם, אוניברסיטאות, מכוני מחקר). בעיני האחרון, אחשב ל"ביקורתי" רק אם אהיה מטומטם כמוהו או המטומטם שהוא מגלם. "המטריאליסט הקלסי" הוא "המטריאליסט" שמתייחס למציאת "תופעת ההתפתחות" גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתותו", כאל גיוס "תופעת ההתפתחות", מעולם "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתותו", כמטאפורה, על מנת לתאר תהליכים כלשהם בתרבות ובמדע, מדומיינים ושאינם מדומיינים. מכאן נובע שבעוד ל"מטריאליסט הקלסי" לא תהיה בעיה לדון בשאלת הלימוד על קיומן של סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, עד כדי הופעת איברים ומינים, מתוך השינוי "הרציף" או "המגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, הַחַל בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, דרך שינוי בתפוצת גנוטיפים או קומבינציות של גנוטיפים החולקים/חולקות ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים, ל"מטריאליסט הפוסט-דרוויני" תהיה בעיה לדון בכך. "מטריאליסט פוסט-דרוויני" הכי ברור בכל הזמנים (הדמות האייקונית או המייצגת ביותר) הוא הנרי אונגר ו"מטריאליסט קלסי" הכי ברור בכל הזמנים (הדמות האייקונית או המייצגת ביותר) הוא ישעיהו ליבוביץ'. אחרי דרווין, "מטריאליזם קלסי" ו"אידאליזם" חד המה (מכאן הבלבול). וזאת משום ש"המטריאליזם הפוסט-דרוויני" נמצא באופוזיציה למדע ולפילוסופיה המערביים בשלימותם. לראיה: הנרי אונגר (1951) הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. אוכל לומר עליו שידיעותיו בנושאים שהם מקצועו ממש, מרשימים ביותר (חוויה אישית). בעצמי צופה בהרצאותיו באופן קבוע, באתר הייעודי וביוטיוב. זה שהוא מתמצא בתרבות המערב יותר טוב מכל 120 חברי הכנסת גם יחד, זה ודאי. הייתי אף אומר, יותר טוב מכל 120 חברי הכנסת גם יחד בני כל הכנסות. אלא מה? כל העושר האינטלקטואלי הזה מתורגם בסופו של דבר למה? לתפקוּד כמרצה מן השורה שמצליח לעשות רושם עלי ואני מאמין שעל עוד כמה סטודנטים שעברו אצלו? זהו? זה הכל? AI אנושי? היכן תרגום התבונה למעשים בעלי ההשפעה הניכרת, הישירה והברורה לכל, על סדר היום, כזו שלפחות תתקרב לשל איזה חבר כנסת NO NAME חולף? היש ספק שהנרי אונגר יודע על העולם והאדם יותר ממה שידע על העולם והאדם כל אחד מחברי הסנהדרין, לדורותיהם, למשל? בעומק העידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, מנהיג חונטה ג'יהדיסטית יכול להשפיע על חייו של הנרי אונגר (להגביל אותם), בסיכוי ריאלי גבוה יותר מהסיכוי שיקרה ההיפך. בויקיפדיה כתוב שהנרי אונגר "פילוסוף". זו שגיאת כתיב גדולה וארוכה. שגיאת כתיב זו היא הסיבה העיקרת לכך שבעומק העידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, יותר ויותר "אנשי צבא" נכנסים ו/או רוצים להיכנס לפוליטיקה. פילוסוף אחרי סטיבן הוקינג הוא המשורר של אדורנו אחרי אושוויץ. ישעיהו ליבוביץ' (1903) במקצועו איש מדעי הטבע. אך גם האינטלקטואל הישראלי המשפיע ביותר על הוייב ההגותי הישראלי, וכן מי שבכלל מתפקד כמקור השראה ראשון במעלה לכתיבת המסמך הזה. גם אצלי דמותו מתפקדת כנקודת יחוס בסיסית בהסברת משהו, במדע ובפילוסופיה. איפה הנרי אונגר ואיפה ישעיהו ליבוביץ', מבחינה גודל ההשפעה על איזושהי "חשיבה" הנוגעת לנושאים הרציניים באמת בעתות חירום (זהות, אבולוציה, אלוהים)?! בעתות חירום הנרי אונגר ישתלב בהמון ויציית להנחיות, בדומה לכל אחד אחר. מה יהיה שווה לי בעתות חירום ה-AI בדמות הנרי אונגר? מה שיהיה שווה כל AI אחר... פער הגילאים בין השניים משמעותי והוא נופל על התקופה שבה אקספוננט גדילת החידושים המדעיים והטכנולוגיים הוא בעל הזווית החדה ביותר בכל הזמנים. לפיכך, עלינו לצפות שהמאוחר יהיה בבחינת "מתקדם" ביחס למוקדם. שיקום הישראלי שיטען שנדמה לו שזה כך. בעוד הנרי אונגר זכה לכך שבצעירותו היו עוד זקנים כישעיהו ליבוביץ', אני כבר זכיתי לכך שבצעירותי יש רק זקנים כהנרי אונגר (כל הסגל האקדמי האתאיסטי בסגנון המאה העשרים הזה שממלא את הקמפוסים, אחוז תפיסת המציאות שהוליד ספרו של ג'וליאן האקסלי). הנרי אונגר נולד תשע שנים אחרי יציאת ספרו של האקסלי. הוא בן הדור שנפל תחת מכבש התעמולה האבולוציונית, ברוח "הסינתזה החדשה", הכי רציני שהתקיים עד כה. הוא "בן-תרבות מעבדה" לגמרי. הציוויליזציה המערבית, מהעידן שאחרי מלחמת העולם השניה, הייתה עדיין בשלבי קבלת צורתה הראשונים. בשלב זה כבר יש מטרות ברורות והרבה מוטיבציה, באשר למיצוב השאלות המרכזיות באונטולוגיה. לא עוד כל אחד פה יחשוב בחופשיות מה מתפתח ומה לא מתפתח... אחדות הרעיון=ערובה ליציבות פסיכו-קולקטיבית ומכאן, הערובה לשלום. כל הגדולים מעולם העיסוק ב"סינתזה החדשה", כבאיזשהו "מודל מתקדם" של הבנת התהליכים בחיים, יהיו אשר יהיו, הם ילידי השנתונים האלה: דורון לנצט, חוה יבלונקה, דן גראור, ריצ'ארד דוקינס, סטיבן ג'יי גולד. לא אתווכח עם מי שיטען שהתרבות שהוליד החומ"ש, בדמות רבי עקיבה והרמב"ם, מנחילה תמורות רעיוניות וערכיות גדולות יותר או חשובות יותר מאלה שמנחילה התרבות שהוליד ספרו של האקסלי. באופן אישי מתחבר יותר לתרבות שהוליד ספרו של האקסלי. בחיי היומיום אני הרי לא מתפנה לקרא בכתבי הרמב"ם או לרכון מעל דף יויימי, כמו שאני מתפנה לשמוע "שעה היסטורית" עם מיכאל הרסגור, לצפות בהרצאה של הנרי אונגר או לראות סרט הוליוודי. במילים אחרות, משתדל לא לבחור בביטול חיים דרך הבחירה בלימוד תורה או משתדל לא להתגבר על הדחף לחיות לשם העיסוק בפעילות מסוג "עבודת אל מדבר". לדעתי אפשר יהיה לעשות אקוניזציה לדמותו של הנרי אונגר אחרי מותו. הוא היום האדם הבודד עם הכי הרבה חומר מצולם שלו בעל "תרומה לימודית ריאלית". אני חושב על עוד כמה דמויות "מודרניות" שאפשר יהיה לעשות אקוניזציה לדמותם. מועמד נוסף כזה יכול להיות הפוליטיקאי הרוסי ולדימיר ז'ירינובסקי. ישראלים למדו היטב להפריד בין התרבות העברית, לדורותיה, החל מאנשי הכנסת הגדולה ועד ליבוביץ', לפרקטיקה המתחייבת ממנה, לכאורה. אותם כישורים אפשר להחיל גם על "תוכן" שמגיע מהנרי אונגר, מיכאל הרסגור, שולמית אלוני, יגאל בן-נון ואפילו יובל נח הררי. החכמה היא לדעת להפריד, להיות "נתמך בלבד" מהתחרות עליך (מצד בטלנים שבעצמם חיים יפה מאוד, בזמן הווה, מהבערות שלך או מהבערות הסלקטיבית שלך, לייתר דיוק, בדיוק), הקיימת בכל רגע. בתנאי אי-ודאות איש אינו באמת רוצה להעשיר אותך ב"תוכן" שיתפקד "על מלא" לטובתך. הוא מוכן להעשיר אותך ב"תוכן" שבאיזשהו אופן יתפקד "לטובתך", בתמורה למשהו שהוא מצפה לקבל ממך אחר כך. מכאן נובע שכל "תוכן" שמגיע אלך, בהכרח לא מגיע "נקי". לדוגמה: יש לא מעט מה לקחת מישראל אומן. אך חזקה על כל דבר כזה לא להיות הפרקטיקה האלילית האינפנטילית שלו, על כל הקשקושים שלו, מהתקופה שבה עוד התקיים "תהליך ירידת הדורות", על הקדוש ברוך הוא, עם ישראל וארץ ישראל וכו' (לא סובל את הטרמינולוגיה הזו. משולה לניסיון לדחוף סמים).

 

פב. יובל נח הררי מוכיח את האידאליזם. בזכות מה הוא מפורסם? היש לעלות על הדעת שהוא פרץ מדיניות חובקת עולם, באשר להלך הרוח, שמקורה באינטרס של "הרבה מאוד כסף" והתמקם עקב כך, בתור אינטלקטואל חופשי, כביכול, בתודעה של מיליארדים? "הרבה מאוד כסף" זו אינסטנציה שכאשר מגיעים אליה מפסיקים להאמין, במה שזה לא יהיה. לא נשאר לכך פשוט פנאי, מאחר שאז כל הזמן מוקדש לעיסוק באמונות של אחרים. אחרת, כיצד ניתן להגן על כל כך הרבה כסף (רובו מגיע מבנקאות ומלחמה) ועל הזכויות שהוא מקנה? מי שדואג לכך שרעיונותיו (הרעיונות מטעמו) יהיו הרעיונות הדומיננטיים במרחב האינפורמטיבי הציבורי, לא ברמה אזורית אלא ברמה אוניברסלית, העולם שלו. מי שאינו דואג, אורח בעולם הזה ולכן, גם טרוריסט בפוטנציה. במאה העשרים ואחת מי שמבין מדע לא מבין "התפתחות" במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". אני יודע זאת משום שהמדע אוניברסלי. אין באמור כאן לומר ש"התפתחות" במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" אינה חלק מהטבע, אלא רק שאם היא חלק מהטבע, הדבר אינו מובן לנו. מילת המפתח כאן היא "הבנה". תהליכי התפתחות מעין אלה אולי קיימים. הבנתם טרם אתנו. אם כן, הדעת (תודעת הציבור הרחב) הייתה צריכה כבר לכלול פרט זה (לפני שנולדתי) וזה לא מה שקרה. החל משנת 1970 החלה להיוולד כאן אנושות שלא חדלה לפגוע בעצמה ובעולמה. אני מאמין שמי שטוב לו ושמח ואינו חלק ממנה, יהיה מעוניין בכך שהיא תדע על עצמה שזה בסדר גמור ואין דרך אחרת, שגורלה אינו תוצאה של "מדיניות" או "כוונה", אלא של "אקראיות קוונטית". כיצד ניתן לסדר זאת? יובל נח הררי. אידאת התפתחות הדומם ואידאת ההחפפה הדרווינית אינן נלמדות מהמדע. לכן, אינן יכולות להגיע למוחותיהם של מיליארדים מפאת התמימות. מי שמבטא אותן צריך להיות בעל פיגור שכלי או ללא פיגור שכלי אך שמעוניין בהשגת הפיגור השכלי אצל זולתו.

 

פג. עם הגב לקיר הפרוגרסיביסט ההיברידי יטען שדרכו של "עולם התרבויות" לעבר עתיד של ערי מדינה והתפלגויות משנה אין סופיות, שיחדיו ייצרו בהכרח חיים על החרב לעולם ועד. לכן, יש להלאים את עצמאות "עולם התרבויות" דרך השמטת עקרון היציבות מהסברת המציאות הפיזיקלית בכל הרמות. שכן, הדבר ממילא אינו פוגע ביעילות המדע היישומי (מכשורי). הנחת היסוד כאן לגבי עתיד "עולם התרבויות" שגויה. עד המאה התשע עשרה "תהליך ירידת הדורות" ב"עולם התרבויות" עבד כמו שעון, במקביל ל"תהליך עליית הדורות", באותו העולם, לעבר איזשהו עולם חדש שעתיד היה לתפוס את מקום "עולם התרבויות" במובן הקלסי. כל זאת בלי שכף רגלו של הפרוגרסיביסט ההיברידי עשתה צעד אחד בעולם כולו. התקופה שנקרת Belle Époque מסמלת את תחילתו של העולם החדש. דרווין הוא מי שקטע אותה (מי עוד זה יכול היה להיות?). לולי דרווין, לא היה היום דתי אחד בעולם כולו. זה שבית המלוכה האנגלי היה פוסק מלהתקיים, זה ודאי. לדעתי גורל "עולם התרבויות" פשוט לא עניינו של הפרוגרסיביסט ההיברידי. הפרוגרסיביסט ההיברידי הוא מי שלא צריך להיות כאן לפני כל אחד אחר. אחרת, עוד פעם אושוויץ. כנראה, מאחר שאני יליד ברית המועצות ולכן, בעל היכולת להסתכל בפרספקטיבה על הקשר בין דרוויניזם ליציבות שלטונית, רמת הסלחנות שלי כלפי הפרוגרסיביסט ההיברידי, או איזושהי מוכנות להכילו, באופן מובנה נמוכה יותר משל ילידי המערב. מי שמצביע למפלגות מרכז-שמאל שישאל את עצמו כמה רוסים הוא מכיר שמצביעים כמוהו. רוסים לא מצביעים יותר לחברי האלה. לא רק בארץ, בכל העולם. באקדמיה, למשל, כשנופלת הזדמנות לתשאל פרוגרסיביסט היברידי בנושא אבולוציה, תמיד מתגלה טיפוס אחד משניים: טיפש או שחושב שאני טיפש. כמובן שהאפשרות השניה אהובה עלי יותר. אם כן, איך אפשר להצביע אחר כך לזה או לזה? "פוסט בולשביזם" הוא "פוסט דרוויניזם". חד וחלק. מי שחושב אחרת, מנענע את העריסה שבה גדלות מלחמות עולם. מי שנולד אחרי שנת 1970, כבר לא אמור לחשוב אחרת. "הבולשביזם" הוא התשובה לשאלה: "כיצד קרה שאוכלוסיה בת כמאה ושבעים מיליון בני אדם, שבה שיעור האנאלפביתיות הוא כ-70-80 אחוז, תוך ארבעה עשורים הופכת למעצמה טכנולוגית שמצליחה להציב לווין מלאכותי ראשון במסלול סביב כדור הארץ ולשלוח אדם ראשון לחלל. וזאת תוך כדי שאובדים מתוכה המוכשרים והמשכילים ביותר שפשוט גילו חוסר הזדהות מסוים עם הדוגמה החדשה". בשנת 2005, כחודשיים לאחר תחילת הלימודים, השמאל המטריאליסטי (מטריאליסטי פוסט-דרוויני) כבר מודיע לי, דרך מזכירה, שעלי לא להגיע יותר למכללה. לי אסור להיכנס למכללה האקדמית תל אביב-יפו (אקטואלי לשנת 2005). בשנים שלאחר מלחמת האזרחים ברוסיה, זה היה נגמר אחרת... כאמור, אוכלוסיה זו תסיים את דרכה, בצורת "חברה מאורגנת פוליטית-חופשית מדת", בשלב שבו היא המשכילה בתבל. כך או אחרת, תוך פחות ממאה שנים, האידאולוגיות הסוציאליסטיות החילוניות קורסות כולן. מה קרה? עזבה אותנו תורת דרווין. למדע אין רחמים. את מה שהוא עשה לתורת דרווין, כשהראה ש"ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית" לא רק שאינה חורגת מגבולות תכונות המינים, אלא שהיא היא העדות לכך שהמינים יציבים, לא ניתן לכנות אחרת מלבד "אכזריות לשמה". "הציוויליזציה הדרווינית", בכל המודיפיקציות שלה, שמה כל כך הרבה על תורת דרווין. מדעי החברה בכללותם יושבים על זה. בפסיכולוגיה ואף בפסיכיאטריה מאז ומעולם יש יותר דרוויניזם משיש במדע. מן הסתם, בזמננו, פער זה הוא הגדול בכל הזמנים. למה הדבר דומה? יהדותנו, שהתגלגלה אלינו מתקופת שלטון "הציווי האלוהי" בכל תחומי החיים, בת כאלף השנים, היא "יהדות של בית מדרש" (לא "יהדות של בית מקדש" ולא "יהדות של עריפת ראשים" שקדמה לה) או "יהדות של ניואנסים של ההתנהלות היומיומית בכל המובנים". מאחר וצו ההלכה, או פרשנות "הדִיבֶרְ האלוהי הקדמון", כפתרון בעיה האופיינית להוויית החיים בזמן הווה (נסיעה ברכב אוטונומי בשבת), מחוללים סדר חברתי ומנהל ציבורי בכל רגע, בהחלט סביר לייחס ציווי כדוגמת "שִׂימוּ אִישׁ־חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ־אֶת־אָחִיו וְאִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת־קְרֹבוֹ" למתכנן ה-DNA. מה אנו לומדים מכך? שהצורך ב"סדר חברתי" הוא שמעצב את "דמותו של אלוהים" ולא "דמותו של אלוהים" משתקפת בהליכות מחוללות "הסדר החברתי". במילים אחרות, אם מאיזושהי סיבה היה נמצא "קשר מכונן" בין התמדת קיומו של "סדר חברתי" ל"דמותו של אלוהים" ככרוכה במעשה כדוגמת דחיפת אצבע לתחת, זה היה בדיוק מה שמתואר ב"ספרי הקודש" שאלוהים נוהג לעשות ("אצבע אלוהים" כבר יש. אני מציע שיהיה גם "תחת"). "אלוהים" זהו מושג המשתייך למשפחת המושגים שמצד אחד, נמצאים בשימוש נרחב ומצד שני, אינם בעלי "משמעות אובייקטיבית" בהגדרה. השניים הנוספים הם "שלום" ו"דמוקרטיה". אם כן, במסגרת הניסיון להסביר משהו, יש להמעיט בשימוש בשלושתם. כעקרון, מושגים אלה מציינים "שום דבר". לכן, לעולם קיים החשד שהם יתפקדו כ"מושגי הלבנה" של "מטרות" או "כוונות" האדמיניסטרציה, שמסיבות כלשהן ראוי שלא יצוינו בקול רם. המושג "הברירה הטבעית", לאומת זאת, הוא ההיפך הגמור מ"שום דבר". זהו בדיוק המושג שמציין דבר אחד ויחיד, בעל המשמעות האובייקטיבית האפשרית היחידה, שלא ייתכן קיומו של אדם שאינה תהיה מקובלת עליו כפי שהיא. נוסחת שקילות המסה והאנרגיה תמשיך לעבוד כתמול שלשום בעולם ללא דרוויניזם (בחי ובדומם). אותו הדין לגבי מחשוב וציוד רפואי. הפסיכולוג והפסיכיאטר ילכו הבייתה... זו הסיבה שאני מתייחס בביטול לסברה שתורת דרווין היא "רק תיאוריה מדעית". היא ממש לא "רק תיאוריה מדעית". תורת דרווין, תהיה המודיפיקציה שלה שתהיה, היא התיאוריה היחידה במדע שביחס אליה הדרוויניסט תמיד מעיד על עצמו שמצד אחד, הוא אינו מבין כיצד בדיוק היא מסבירה את הרעיון העקרוני שמוצא המינים זה מזה ומצד שני, שהוא מבין כיצד הרעיון שמוצא המינים זה מזה, כשלעצמו, זכאי למעמד של "תיאוריה מדעית". אין עוד "מצב" כזה במדע! "אי-בהירות" או "אי-קוהרנטיות", ברמת הדיון האפיסטמולוגי, אינן מובילות ל"וודאות", ברמת הדיון האונטולוגי, בכל מקרה אחר... בנוסף, תורת דרווין היא התיאוריה המדעית היחידה הנשענת, באופן בלעדי, על הוכחות "מסדר שני" (סיפורי יואל רק). מאז ומעולם כל מי שהגיע לברכה יצא מקלל. אוגוסט וייסמן ייסד, עוד במאה התשע עשרה, את עקרון ההשלכה האנתרופומורפית "אני מתפתח=הדומם מתפתח" באמצעות מה שיכונה לימים "מחסום וייסמן", הוגו דה-פריס לקח את תפיסת "עולם הגזעים" כקטגוריית המוצא של "עולם המינים", תומאס האנט מורגן לקח את התהליך "הרציף" או "המגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, כאפשרי הודות להתרחשותן של איזשהן מוטציות, סטיבן ג'יי גולד ונילס אלדריג' לקחו את העדויות בפועל לתהליך "הרציף" או "המגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, מהסוג שהפוזיטיביסטים המוטציוניים שיערו שאולי בכל זאת עשוי היה להתרחש ולסיום, דן גראור ניתק את תורת דרווין לגמרי מהמכשירים כאשר לקח ממנה את עצם האפשרות לכך שמוטציה תורשתית בכלל עשויה, מבחינה סטטיסטית, להוות פקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים.

 

פד. רק "אבולוציה" אחת נשארה מתוך כמה שהיו כאן. "אבולוציה" מסוג "דרוויניזם" מתה במלחמת העולם השניה. מאחר שהיא התבססה באופן בלעדי על מעברים בין פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות, בקבוצות של גנים פולימורפיים, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות. הקשר בין ההשתנות ההסתגלותית לפי שיטה זו לבין המושג "מאגר גנטי יציב" רק הלך והתחזק בשנים שחלפו מאז. "אבולוציה" מסוג "ניאו-דרוויניזם" מתה בסוף שנות השמונים. מאחר שעד אז לא נמצא אף לא רמז לאפשרות שמוטציות תורשתיות מצטברות בקצב ובתזמון ההולמים את הקצב והתזמון האופייניים לתהליכי התאמת האוכלוסיות התת-מיניות לתנאי הסביבה, הנראים בעין. הופעתו של סטיבן הוקינג בתודעת הציבור הרחב, כאלמנט סופר חכם המבין, לכאורה, את התפתחות הדומם, היא הנקודה בזמן שבה נמסרה תעודת הפטירה של "אבולוציה" זו. "אבולוציה" מסוג "התפתחות הדומם" מעולם לא הייתה "תיאוריה מדעית". המודיע על הבנתו את "התפתחות הדומם" משול לאדם מיקרוסקופי שחי על גבי שולחן ביליארד ותקופת חייו כאלפית שניה. אותו אדם, תוך ניצול אופטיקה ומכשור מתקדם אחר, וכן על סמך היכולת לערוך חישובים מתמטיים, מדווח לא רק על כך שהוא לומד על כדורי הענק, הנראים לכל, שבעבר היו מכונסים בצורת משולש, אלא גם על כל שלבי העיבוד התעשייתי שהכדורים האלה עברו במפעל של חברת Saluc הבלגית. הבנת תהליך הירידה באנטרופיה עד כדי הופעת גרמי השמים, מתוך חישוב תנועתם האחד ביחס לשני, היא מעבר חד מדי שהפיזיקאים טרם השלימו, בהנחה ואופן הניעות "המדווח" בכלל עובדה מדעית בפני עצמה. הרי אופן הניעות "המדווח" כלל אינו מתחייב מדבר זולת עצם הדיווח עליו, המגיע ממילא 1. מאת גורמי ההסברה האוטוריטריים הפורמליים. 2. בתקופה שבה אידאת אבולוציית עולם המינים כבר סובלת מ"בעיות גדולות" (בהן אנו כבר יכולים לדון בהחלט, בהתבסס על ידע אובייקטיבי הזמין לכולם באופן שווה, ולהבינן עד תום). ההשלכה מניעות גרמי השמיים במארך המצביע על אירוע כלשהו שהדף אותם לכל עבר, להתארגנות אנרגיה עד כדי התגלות גרמי השמיים, כדרך אחד מכווני העבודה של נוסחת שקילות המסה והאנרגיה, היא השלכת כזב, בין אם גרמי השמיים נעים במארך "המדווח" ובין אם לאו. מדובר בשני רבדים של התנהגות החומר שאינם יכולים ללמד זה על זה. המארך "המדווח", שהוא פיזיקלי-קלסי, נראה כמלמד, יותר מעל כל דבר אחר, על כך שגרמי השמיים היו מכונסים מתישהו בשלמותם אחד על יד השני, בדומה לכדורי הביליארד. העמדה הרשמית של הדרוויניסטים בדומם היא שחוקי הפיזיקה הקלסית חלים על האנרגיה, הן באופן שבו האנרגיה, בדומה למסה, יכולה להימצא "במצב אינרטי" והן באופן שבו "המצב האינרטי" שבו מצויה האנרגיה, משרה על המסה המתגלה אט אט מפאת עצם קיומה של האנרגיה. הדרוויניסטים בדומם הם אותם דרוויניסטים בדיוק שמוצאים בתופעת ההשתנות ההסתגלותית הדרווינית, החלה בשל מעברים בין פרופילים נקודתיים של יחסי דומיננטיות, אפוא עדות להשתנות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים. אין דוגל בזה ושאינו דוגל בזה. המשותף להבנת התפתחות הדומם ולהבנת התפתחות עולם המינים הוא שככל שהבנת המדע, הרלוונטי לכל אחד משני סוגי ההתפתחות, עולה, כך הבנת תהליך ההתפתחות, של שני האובייקטים, יורדת. הסיבה לכך ש"אבולוציה" מסוג "התפתחות הדומם" בכלל קיימת, היא שאיש אינו רוצה להתעסק עם דרוויניסטים. ניסתם פעם לדבר עם דרוויניסט מוצהר, כזה שהוא גם בעל קריירה אקדמית ומאוד בטוח בעצמו, ברצינות על דרוויניזם? הנוסע השמיני מתחיל לצאת ממנו אם הוא רק מזהה חתירה לעבר דיון כזה. מטריאליסט הוא מי שאמור להיות שווה נפש לכל מה שנולד בראשו של אדם ויוצא דרך הפה, זולת האיום המפורש ברצח. על המטריאליסט הפוסט-דרוויני, כזה שהוא גם בעל קריירה אקדמית ומאוד בטוח בעצמו, ניתן להדגים בנקל שמטריאליסט אמיתי לא קיים בטבע. היום מספיק שאני אומר "ישעיהו ליבוביץ'" והם כבר רוצים לעבור נושא. הצעירים יותר, ילידי שנות השבעים ויותר, דווקא לא מתרגשים. זאת משום שהם כבר לא ממש מבינים במי מדובר. בשנת 1976 התפרסם ספרו של ריצ'ארד דוקינס "הגן האנוכי" ובו מסופר כיצד התפתחות עולם המינים נלמדת מתוך התורשה; יש התחלקויות לא תקינות של DNA כחלק מהתפתחות הפרט. תוצרי התחלקויות אלה מצטברים בשרשרת הדורות באופן שבדיעבד מציג "רציפות" או "מגמה", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, עד כדי הופעת איברים ומינים. תהליך זה הלוא תהליך האבולוציה – התפתחות עולם המינים מתוך עצמו, המופיע כדרכו של תהליך התפתחות אחר, המוכר לכל, הלוא תהליך התפתחות הפרט (האנלוגי). שנתיים לאחר מכן התפרסם ספרו של ליבוביץ' "התפתחות ותורשה – פרקי יסוד" שנראה כתגובת פליאה למתואר בספרו של דוקינס. ספרו הפרו-אבולוציוני של דוקינס לימים הפך למאור הגדול של זרם הניאו-דרוויניזם, כידוע. בספרו ליבוביץ' מסביר כיצד אנו מבינים ש"התפתחות" שאינה "התפתחות הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" אינה "התפתחות", אלא ביטוי של גיוס תופעת ההתפתחות, דרך מטאפורה, במטרה לתאר תהליכים כלשהם בתרבות ובמדע. על מנת שניסיון גיוס כזה יתגלה כ"התפתחות בפועל", על המדע להראות זאת. והינה משחר הימים ועד זמננו, טוען ליבוביץ', לא נמצאה אף לא דוגמה אחת, במדע ושלא במדע, להתגלות כזו. ליבוביץ' לא כותב במפורש שהאחיזה ברעיון ש"התפתחות" היא תופעה שחלה (איכשהו) גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" אינה אלא פולקלור. אולם אין לי מוצא אחר זולת קבלת המסר הזה מליבוביץ'. "אבולוציה" מסוג "התפתחות הדומם" פשוט נועדה לשמור על הדרוויניסט רגוע ונינוח עד כמה שאפשר. בכל זאת, מרגע מסוים בהיסטוריה הוא התחיל לשבת על לא מעט נשק להשמדה המונית. כיום נשארה רק "אבולוציה" מסוג "סתם" – אבולוציה כתהליך עמום וכללי שאומנם יש לו תנאים, קצב ותוצאות, אך לא סיבות – בהגדרה. על אדֵפט של "אבולוציה" מסוג "ניאו-דרוויניזם" לפחות ניתן לומר שהוא טועה, ואף לצפות שיבין כיצד. מאחר שמתקיימת אתו איזושהי הסכמה מוקדמת על כך ש"סיבות" חשובות יותר מ"נסיבות". על אדֵפט של "אבולוציה" מסוג "סתם" לא ניתן לומר דבר כזה. הוא אפילו לא טועה. לאדֵפט של "אבולוציה" מסוג "ניאו-דרוויניזם" יש אבות שניתן להתווכח איתם, כדוגמת ג'וליאן האקסלי וריצ'ארד דוקינס. משום שהם אבות הרעיון, במאה העשרים ועד זמננו, שלא תתכן אבולוציה, במובן המהותי של השתנות המינים עד כדי הופעת מינים חדשים (הפילוגנזה), ללא פקטור מכניס מידע חדש למאגר הגנטי של עולם המינים. מבחינת האסכולה המיוצגת על ידי דמויות אלה (ניתן לכנותה: "הדרוויניסטית-המודרנית-הדומיננטית"), הדיון הלגיטימי האפשרי היחיד על אבולוציה אינו יכול לחרוג מתחום הדיון באופי הפקטור מכניס המידע החדש למאגר הגנטי של עולם המינים, מן הסתם, בעת תהליך התאמת האוכלוסיות התת-מיניות לתנאי הסביבה ואף בזכותו. דרך אלימינציה בני אסכולה זו מצאו ששום הצעה לפקטור כזה אינה ישימה, מבחינה הסברתית, כהצעת "המקריות המסודרת" של הופעת המוטציות התורשתיות בשרשרת הדורות. אם כן, היכן העדות לקיומה בפועל של שרשרת כזו? לשיטת בני האסכולה, בהשתנות ההסתגלותית, החלה דרך שינוי בשכיחויות גנוטיפים או קומבינציות של גנוטיפים החולקים/חולקות ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים. ל"אבולוציה" מסוג "סתם" אין אבות כאלה. יובל נח הררי הוא כל מה שיש. ריצ'רד דוקינס מקיים דיבייטים ומגיב לביקורת. יובל נח הררי אינו עושה זאת. בניגוד לדוקינס הוא כבר בדרגה של "קדוש", כמו סטיבן הוקינג; אין דיבייטים, אין תגובה לביקורת, אין רעיונות טלוויזיוניים שאינם "מחבקים". ואני הרי רגיש ל"קדושים" (ול"קדושה"), כלומר, של מי ששולט, השמאל המטריאליסטי, במקרה שלנו.