עג. על מי שטוען שהמדע מכוון את הפוליטיקה וקודם לו, מבחינה היררכית וכרונולוגית, ניתן לומר שאותו אדם מאמין ש"אמת" קודמת ל"אמת פרגמטית" או "אמת פונקציונלית" או "אמת פרו-מערכתית מדינית", המונהגת בפועל בזמן הווה.

 

עד. ל"זהות", באשר היא, יש "תביעת רגל פיזיולוגית" במוח ("ייצוג"). או שהיא תהרוג אותך או שהיא תציל אותך. את זה קובעים הדורות שקדמו לך בזמן, במיוחד הדור האחרון. לשולמית אלוני יש "תביעת רגל" X ולמיכאל בן ארי יש "תביעת רגל" Y. לכל השאר יש איזשהו "מיקס". "תבעית רגל" זו חזקה ממך, חבר, ברוב המקרים. זו הסיבה שאיש אינו מופתע לפגוש מוסלמי סוני שנולד למשפחה מוסלמית סונית, חרדי ליטאי שנולד למשפחה חרדית ליטאית ומצביע מפלגת העבודה שנולד למשפחה של מצביעי מפלגת העבודה. על כך ש"תביעת רגל" זו חזקה ממך, יעידו גם מדעני המוח הישראלים: עידן שגב וחיים סומפולינסקי. זה דרוויניסט וזה עובד אל מדבר. ודאי שגם ליכולת לנגן על פסנתר יש "תביעת רגל פיזיולוגית" במוח, השונה מזו שיש ליכולת לנגן על כינור. אלא שזה לא מעניין או לא אמור לעניין כמו "תביעת הרגל הפיזיולוגית" במוח שמחוללת את הישויות "שולמית אלוני" ו"מיכאל בן ארי". השוני ב"תביעת הרגל הפיזיולוגית" במוח בין היכולת לנגן על פסנתר לבין היכולת לנגן על כינור, לא מוליד "תעשיית נשק". את היחס "תביעת רגל פיזיולוגית" במוח-"התנהגות", המתבטא דרך "קשרים" ו"צמתים" בין תאי עצב במוח, ניתן להמשיל לדמותה של עיר במבט מגובה שמאפשר לראותה בשלימותה. בדומה לכל פיסת מידה דיגיטלי, המיוצג על ידי איזושהי פיסת חומרה, כך גם כל פיסת הכרה (כל גווני החוויה וחלקי המידע) מיוצגת על ידי איזושהי "תביעת רגל פיזיולוגית" במוח. דמותה של עיר מגובה שמאפשר לראותה בשלימותה, מגלה צירי תנועה וצמתים בגדלים שונים: יש צירים וצמתים "רחבים" או "מרכזיים" מעטים. הם מחברים בין כל חלקי העיר באופן ברור. יש צירים וצמתים "צרים" או "פריפריילים" רבים. הם מתחברים לצירים ולצמתים "הרחבים" או "המרכזיים" ישירות או דרך צירים וצמתים בגודל "בינוני". כמו כן, ניתן ללמוד על שלל סוגי הצירים והצמתים שגודל השינויים החלים בהם, לאורך זמן, תלוי בגודלם ובתִפקודם "האסטרטגי": בצירים וצמתים "צרים" או "פריפריילים" חלים שינויים תקופים (רחובות וסמטאות משתנות ו/או מתחלפות באופן תדיר) ואילו בצירים וצמתים "רחבים" או "מרכזיים" חלים שינויים קלים אם בכלל. דבר דומה קורה בעולם הקשרים בין תאי עצב במוח. בערך במהלך שני העשורים הראשונים לחיים, נוצרים "צירים" ו"צמתים" "רחבים" או "מרכזיים" בין תאי עצב במוח ("הייצוג" של "הזהות" ו/או "האישיות"). כעקרון, הם לא הולכים להשתנות באופן מהותי מעתה והלאה (חייהם של אנשים שנמצאים בפנסיה עמוקה, מסתיימים בערך בגיל 25 כשהם מתחילים לספר עליהם משהו. זהו אחד הסימנים לכך ש"הצירים" ו"הצמתים" "הרחבים" או "המרכזיים" בין תאי עצב במוח, יהיו אשר יהיו, ושנוצרו במהלך שני העשורים הראשונים לחיים, הם "הצירים" ו"הצמתים" "החזקים" או "היציבים" ביותר). מי שדואג לייצרם הוא "סוכני הנרטיב". "סוכני הנרטיב הריאליים, הראשונים במעלה" הם מי שאינך מטיל ספק בצדקתם (מי שמבחינתך פיהם וליבם שווים). כלומר, הם לא יכולים להיות, למשל, "ראש ממשלה" או "נשיא מדינה". אם כן, מי הם "סוכני הנרטיב הריאליים, הראשונים במעלה"? ישראל אומן ויובל נח הררי. כל אחד יכול בקלות לבחור את שלו. מאחר ואנו מה שמכונה "חברה מדעית" או "קובץ של חברות מדעיות", אזי "סוכני הנרטיב הריאליים, הראשונים במעלה" יכולים להיות רק "מדענים בפועל" (מעל כולם נשיאי מוסדות אקדמיים, רקטורים, דיקנים, ראשי חוגים, מנהלי מכוני מחקר, חברי האקדמיות הלאומיות למדעים וחברי המועצות להשכלה באיזשהו גובה ל"ציבור הרחב"), לא אנשי עסקים ופוליטיקאים. לא קיימת בטבע "ביקורת" על "ראש ממשלה" או "נשיא מדינה", בהתבסס על מידע הזמין לכולם באופן שווה, שאני יכול לכתוב פה וזה ירגש מישהו. אותו הדין אינו חל על ישראל אומן ויובל נח הררי. במדע אנו מחפשים "התרגשות", עד כדי קיפאון, אם אפשר, לא "בידור". "ביקורת" על "ראש ממשלה" או "נשיא מדינה" לא תספק זאת בחיים! אם כן, אלה אינם "סוכני הנרטיב הריאליים, הראשונים במעלה". אנשי עסקים ופוליטיקאים יכולים להיות "סוכני נרטיב ריאליים, הראשונים במעלה" רק של דיר חזירים (עם בני אדם זה לא באמת עובד כך. בני אדם "מאורגנים" צריכים את "מחברי החומש" ואת "סטיבן הוקינג"). מה בדיוק קורה בשני העשורים הראשונים לחיים? האדם שוהה ב"גטו אינפורמטיבי". תפקידו של "הגטו" ליצור ביעילות גבוהה ככל שניתן את "הצירים" ו"הצמתים" "הרחבים" או "המרכזיים" בין תאי עצב במוח (בדיוק כך נוצרו גם עידן שגב וחיים סומפולינסקי). בערך אחרי שני העשרים הראשונים, כבר ניתן לזהות בברור מי שייך לאן (דוגמאות לקטגוריות: מצביעי מפלגת העבודה, השומר הצעיר, נאציונל-הרב קוקיסטים, חרדים ליטאים, חרדים חסידים, מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, קומוניסטים-דרוויניסטים ועוד). אחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, הולכת וגדלה, באופן אקספוננציאלי, קטגוריית "הבלתי משויכים" או "המשויכים בעצימות נמוכה" (אפקט דומה התרחש בשכבות הגיל הנמוכות גם לפני שתי מלחמות העולם). מה שמכניס את "סוכני הנרטיב הריאליים, הראשונים במעלה" למצוקה ואף להלם (עבור המפרש מהו "העם היהודי" יש "עם יהודי". וזאת ללא התלות בתוצאות העיסוק בשאלה "האם יש בכלל עם יהודי"). קטגוריית "הבלתי משויכים" או "המשויכים בעצימות נמוכה" היא הקטגוריה הכי לא אהובה על איזשהם "סוכני נרטיב ריאליים, הראשונים במעלה" (איש אינו רוצה להזדקן בבדידות. כל שכן, תחת האיום בהפניית "שאלות לא נוחות" מצד "בשר התותחים" שנשאר בחיים). כיצד לומדים שהדיכוטומיה הבסיסית ביותר באופי "הצירים" ו"הצמתים" "הרחבים" או "המרכזיים" במוח, היא למודלים כדוגמת "שולמית אלוני" ו"מיכאל בן ארי"? מהעובדה ש"ראש צבא" רוצה למלא תפקיד של "ראש ממשלה" ואילו "ראש מנגנון ביטחוני" לא רוצה. מדוע? ההבדל בין "ראש צבא" ל"ראש מנגנון ביטחוני" הוא בהבנת היחס בין קטגוריית המושגים שאליה משתייכים המושגים "סדר חברתי", "מנהל ציבורי", "סדר ציבורי", "רגיעה", "עימות בעצימות נמוכה" ו"עימות בעצימות גבוהה" לקטגוריית המושגים שאליה משתייכים המושגים "מונותאיזם נכה בשל פרויקט הנאורות", "מונותאיזם בריא חרף פרויקט הנאורות", "אתאיזם קוגניטיבי", "אתאיזם באורחות חיים", "דרוויניזם בחי", "דרוויניזם בדומם", "סוציאליזם", "נאציונליזם" ו"קומוניזם". "ראש צבא" מכיר מציאות שבה "אמונותיו הפרטיות" של אדם הן פרט שולי בזהותו ולכן, גם פרט שולי ל"מידת ההצלחת במשימה". לראיה: צוות טנק שמורכב מבן למשפחה של מצביעי מפלגת העבודה, השומר הצעיר, ארצישראלהשלמיסט וחרדי, מתפקד באותה יעילות שבה מתפקד צוות טנק שמורכב רק מבנים למשפחות של מצביעי מפלגת העבודה. "ראש צבא" רגיל למציאות שבה קיים "מצפן מוסרי" (המנוסח על ידי "צד שלישי", בדמות איזשהו "פילוסוף לאום") בצורת איזשהו "קוד אתי". "הקוד האתי" מקובל על כל חברי הארגון באופן אחיד. משמעות "הקוד" היא: 1. חציית איזשהן "אמונות פרטיות" שיכולות להתקיים בטבע. 2. הכפפת כל תהליך קבלת ההחלטות לציות – בצמוד למבנה ההיררכי של הארגון (לארגון "צבא" יש "חוקה"). "ראש מנגנון ביטחוני" מופקד לסכל איומים שעשויים להגיע מתוך "אוכלוסיה כללית" שדה-פקטו לא קיימים עבורה איזשהם "חוקי משחק" המקובלים על כל חלקי האוכלוסיה באופן אחיד. בעוד "ראש מנגנון ביטחוני" עוסק בסיכול פשעים או בניסיון לאתר מוטיבציה לבצע פשעים "על רקע רומנטי", "ראש צבא" כלל אינו מכיר מציאות שבה לתהליך קבלת החלטות יכול להתקיים איזשהו "רקע רומנטי". "ראש צבא" עשוי להשליך, בטעות, מכללי המשחק שלפיהם מתנהל הארגון שהוא מכיר, על הישות "אוכלוסיה כללית". אחרי ש"ראש צבא" כזה הופך ל"ראש ממשלה", הוא מגלה "זירה" שבה "האויב" בכלל נמצא משני צידי הגבול (משתתף בבחירות דמוקרטיות, משלם מסים, מחזיר חובות ושוכל בנים מהשורה הוא לא איזה קוף בכלוב. הוא רוצה פתרונות לבעיותיו האישיות כל הזמן ולכן, הוא צריך לדעת שמצד אחד, אלוהים נתן לו תורת-אמת וחיי עולם נטע בתוכו ומצד שני, מוצאו, על פי המדע, באיזה "הומו-הביליס", "הומו-ארקטוס" ו"הומו-הרגסטר". אחרת, לא תקבל "זומבי" שעוסק באוכל שהוא אוכל ובבגדים שהוא לובש. להחזיק את האומלל הזה במוד "מודעות" כזה כל הזמן, זו כלל אינה עבודה פשוטה ואחרי סטיבן הוקינג, זה רק נהיה יותר ויותר קשוח). הקנים, אם כן, המכוונים כלפי האויב מבפנים, הם "ערוצי ההסברה האוטוריטריים הפורמליים" והתחמושת היא "רטוריקה" ו"רעיונות". "איש הצבא" מגלה שיש לו אפס ניסיון בהתמודדות עם "זירה" כזו. הפעוּר הזה מתבזה למשך פרק זמן לא משמעותי ועף החוצה, לפעמים במאונך ולפעמים במאוזן. "ראש מנגנון ביטחוני" מודע יותר מ"ראש צבא" לכך שהפוליטיקה אינה המקום בשבילו. גדולתו מתבטאת בכך שהוא מבין את מקומו בעולמם של ענקים, מחוללי "הזהות" עבור מיליונים בתנאי אי-ודאות: אוליינוב ולדימר איליץ', יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי, דוד בן-גוריון, חסן אל-בנא, החזון איש, רוחאללה ח'ומייני ויוסוף אל-קרדאווי. "ראש מנגנון ביטחוני" גם מבין או אולי מבין את החוק השלישי של הפוליטיקה והוא שההִמצאות בתהליך החתירה ליעד אסטרטגי, היא היעד האסטרטגי ולא איזושהי הגעה לאנשהו (לא הסגנון שלו). "איש הצבא" לא מבין או אולי לא מבין זאת. לאחר כניסתו לזירה הפוליטית, הוא מגלה עולם שבו מצד אחד, אין סיבות להניח אבולוציה, במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו" ומצד שני, יש סיבות לומר שיש סיבות להניח אבולוציה, גם במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו". הותקלת! מה אתה עושה? מקים מפלגה ששמה הוא "המחנה הממלכתי"? זה שוקיזם, פתוריזם וגימליזם בעולם הזה. בהחלט יכול להתקיים מצב שבו היעד האסטרטגי להימצא בתהליך החתירה לאיזשהו יעד אסטרטגי, יכול להיות ההִמצאות בתהליך החתירה לניצחון במלחמה. מה "ראש מנגנון ביטחוני" יכול לעשות עם זה? שום דבר. במצב כזה, הפתרון נמצא רק אצל אינסטנציות כדוגמת ישראל אומן ויובל נח הררי. אינסטנציות אלה הן האינסטנציות שעליהן מוטלת, במצב כזה, האחריות לבדוק מחדש את האסטרטגיות שלהן. במילים אחרות, מה שממילא החל באינסטנציות אלה, יכול גם להסתיים רק בהן. "רצון" של "ראש צבא" להיות "ראש ממשלה" הוא תסמונת של מנגנון שלטוני פשיסטי או סמי-פשיסטי. בארצות הברית, למשל, "ראש צבא" ו"ראש מנגנון ביטחוני", כאחד, לא רוצים להיות "נשיא". אם "ראש צבא" רוצה להיות "ראש ממשלה", זה עלבון למנגנון השלטוני. משום שזה מלמד על כך שקיימות סיבות להניח לגביך שאתה יכול להיות "חייל" (המתעלם מקיומם של איזשהם תכנים "מטא-רומנטיים") גם כאשר כבר אינך "חייל". במקרה של החברה הישראלית, זה תמיד לא מצליח או לא מצליח מי יודע מה. כאמור, "ראש צבא" כזה נהיה "ראש ממשלה", מתבזה למשך פרק זמן לא משמעותי ועף החוצה, לפעמים במאונך ולפעמים במאוזן. "ראש צבא" הוא הדוגמה האולטימטיבית למי שנמנע מחתירה למגע בעולם הרעיונות (גם במדינת לאום-דת עם משטר דמוקרטי, בעידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה) ולכן, הוא מי שעשוי לאהוב שם למפלגה כמו "המחנה הממלכתי". למי מפריעה הממלכתיות כשלעצמה? איפה הנשכנות? מי בדיוק מובחן כאן כיעד לטיפוח? עובדי המגזר הציבורי? אם כן, את מי או את מה ולעבר מה אלמנט כזה (בעל "האישיות הקמב"צית" בעצימות גבוהה) יכול להנהיג? מה ש"ראש מנגנון ביטחוני" לומד הוא ש"רעיונות" קודמים ל"מעשים" או ל"התנהגות" (אם הוא התחיל את השירות במצב "מטריאליסטי", זה עשוי להשתנות במקצוע הזה, בסיכוי גבוה יותר מבכל מקצוע אחר. אין כ"ראש מנגנון ביטחוני" שמבין את הסדר: "רעיונות"-"מעשים" או "התנהגות"). "רעיונות" של מי? אחרי דרווין, של אוליינוב ולדימיר איליץ' וחסן אל-בנא. אם נצמצם לרמת הזירה הלוקאלית, זה יוצא "שולמית אלוני" ו"מיכאל בן ארי", עם סניפים באקדמיה בדמות "עידן שגב" ו"חיים סומפולינסקי". בניגוד ל"ראש מנגנון בטחוני", "ראש צבא" עשוי לחשוב, בטעות, שהצלחת "המנהל הציבורי" היא פונקציה של ניהול תחילה (טוב או רע) ולא פונקציה של רעיונות "מטא-רומנטיים" תחילה (טובים או רעים) ולכן, הוא מי שעשוי לרצות להיות "ראש ממשלה". לא צריך להיחפז ולהניח לגביו שהוא איזה מטומטם. האקדמיה מאחוריו, כל האקדמיה. מי הם "ראשי הצבא"? חבורה של בעלי כושר ציות גבוה וכן בעלי יכולת גבוהה להתייחס לגוף של עצמך כחומר מתכלה לכל דבר. בשירות מה? אחרי דרווין, בשירות מה שדמויות בעלי כושר ציות אפסי (על רקע איזשהו תוכן "מטא-רומנטי", ברם "לאוֹמוֹ-רומנטי" או "דַתוֹ-רומנטי" או "לאוֹמוֹ-דַתוֹ-רומנטי") וכן בעלי יכולת אפסית להתייחס לגוף של עצמך כחומר מתכלה לכל דבר, בשירות מה שזה לא יהיה, אמרו להם לאורך כל הקריירה הצבאית שלהם. אחרת, בזכות אלו תכונות אחרות בדיוק בכלל מתקדמים בסולם הדרגות בצבא?! שני הציניקנים הכי גדולים בתולדות המדינה, דוד בן-גוריון ושמעון פרס, בעצמם לא היו "אנשי צבא". אוליינוב ולדימיר איליץ' לא היה "איש צבא", לב טרוצקי, מייסד הצבא האדום, לא היה "איש צבא", יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי לא היה "איש צבא", אדולף היטלר ויוזף גבלס לא היו "אנשי צבא", חסן אל-בנא לא היה "איש צבא", יוסוף אל-קרדאווי לא היה "איש צבא", מאו דזה-דונג לא היה "איש צבא", אברהם יצחק הכהן קוק לא היה "איש צבא", החזון איש לא היה "איש צבא" ואחמד יאסין לא היה "איש צבא". זה מה שמיוחד במין האנושי. רק אצלו "זכר אלפא" יכול להיות גם "על כיסא גלגלים". אחרי דרווין, הוא יכול עוד מספר "דברים", חוץ מאחד: "איש צבא". אחרי דרווין, "איש צבא" זה לא רציני... אחרי דרווין, "איש צבא" הוא מי שאומר את הדבר הבא: "תחת פיקודי נלחמים בני עשרה ועשרים בעוז ובמסירות נפש וכן באופן שאינו מושפע מאיזשהם פערים בניהם על רקע התנגשות הרעיונות מעולם הרעיונות "המטא רומנטיים", ברם "לאוֹמוֹ-רומנטיים" או "דַתוֹ-רומנטיים" או "לאוֹמוֹ-דַתוֹ-רומנטיים" (ללא הבדל כל המרכיבים האלה שבגינם אנו מלכתחילה נמצאים פה, לבושים שכפץ קפלסט). בכך הוא דומה למדענים שאחרי דרווין אומרים את הדבר הבא: מה לי ולסוגיית התנגשות הרעיונות מעולם הרעיונות "המטא רומנטיים", ברם "לאוֹמוֹ-רומנטיים" או "דַתוֹ-רומנטיים" או "לאוֹמוֹ-דַתוֹ-רומנטיים". לי הציעו לייצר אמל"ח אסטרטגי בדרגות קושי שונות, בתמורה למשכורת ותנאים טובים בסך הכל, אני מייצר... מגיע היום שבו "ראש צבא" כזה מסתייע באיזשהו "ייעוץ מומחים" מטעם איזשהם "מומחים" ל"תהליכי קבלת החלטות" מהאקדמיה. מה אומרים "המומחים" האלה ל"ראש הצבא? שהמציאות החברתית, בכל הרמות והמובנים, מתחילה ברעיונות "מטא-רומנטיים", כדוגמת "מי ליהוה אלי", "הומו-הביליס", "הומו-ארקטוס" ו"הומו-הרגסטר"? לא. מתחיל מתן שירות של עיוורים לחרשים. "האקדמיה" היא אינסטנציה אחוזת תוכן "מטא-רומנטי", המונהג בפועל בזמן הווה, בדומה לכל אינסטנציה אחרת. אם קרה ו"תוכן" כזה הוא "המטריאליזם הפוסט-דרוויני", היכן ש"רעיונות" אינם הסיבה ל"מעשים" או ל"התנהגות", אלא "משהו אחר", ככל שמדובר ב"טווס אינטלקטואלי" מרשים יותר, המחזיק בתעודות גמר והצטיינות רבות יותר (לא במדעים והנדסות), כך מדובר באחוז "התוכן המטא-רומנטי", המונהג בפועל בזמן הווה, בעצימות גבוהה יותר. בזכות מה, בזמננו, הסיבה ל"מעשים" או ל"התנהגות" אינה "הרעיונות" אלא "משהו אחר"? בזכות הרעיון שקיומן של סדרות של מוטציות תורשתיות, המתרחשות בשרשרת הדורות ועל ידי כך מחוללות איברים ומינים, מובן מתוך השינוי "הרציף" או "המגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, הַחַל ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, דרך שינוי בתפוצת גנוטיפים או קומבינציות של גנוטיפים החולקים/חולקות ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים. אם כן, מהו ה"משהו אחר" הזה? במסגרת הניסיון להשיב על כך, מתחוללת מלאכת "הלבנת הון" ש"עולם הישבות" לא חלם עליה. במילים אחרות, הביקורת על מדעי החברה בכלל ומדעי המוח בפרט, מהעידן שאחרי מלחמת העולם השניה, מסתכמת במשפט: "מעשי ידי אוליינוב ולדימיר איליץ' וחסן אל-בנא הינה הם לפנינו ואתם אומרים אלקטרודה מרימה אצבע ופותחת עין". את היחס בין "הדרווינומונותאיזם" ל"אקדמאים", שהחלו לעלות בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה, ניתן להבין דרך משל על חדר בצורת כדור (ספרה) המצוי בתנאי חוסר כוח משיכה. במרכז הספרה מצויה ספרה אלסטית שהולכת וגדלה כל הזמן (מתנפחת). במרחב שבין הספרה הפנימית לבין דופן הספרה החיצונית מצויים בני אדם. הם נולדו בתנאים האלה. חוקי המשחק שלפיהם בני האדם האלה מתנהלים הם שמותר להם לחקור את עולמם בכל דרך, תוך התחשבות בשני סייגים: 1. אסור להם לגעת בספרה הפנימית (אונטולוגיה). 2. אסור להם להתעניין בשאלה מדוע אסור להם לגעת בספרה הפנימית (אפיסטמולוגיה). שני הסייגים מוטמעים בתודעה כל הזמן, דרך ערוצי ההסברה האוטוריטריים הפורמליים. מנקודת המבט של אותם בני אדם, יש להם אין ספור כיווני הליכה וכן למרחק אין סופי. להם נדמה שעולמם גדול ללא גבול. וזאת ללא התלות בגודל הספרה הפנימית בכל רגע. תפיסתם את פוטנציאל הגילויים על עולמם, הגלום במרחב האין סופי, היא שגם הוא אין סופי. המרחב האין סופי ופוטנציאל הגילויים האין סופי מחוללים עבור כל אחד מאותם בני אדם תקווה שיצליח להימלט ממצב שבו כבר לא יתקיים כל מרחב בין מה שאנו יודעים כספרה הפנימית לבין מה שאנו יודעים כדופן הספרה החיצונית. היכן בדיוק לא יתקיים? בנקודה המסוימת שבה כל אחד מהם נמצא ברגע נתון (בכל רגע נתון לא ניתן לדעת מה מסתתר מעבר לאופק). הנמשל לספרה הפנימית הוא "הדרווינומונותאיזם" ולבני האדם "האקדמאים". מאחר שבני האדם לא יודעים מהו מרקם הספרה הפנימית, יכול להיות שהם כלל לא ימחצו על ידה, אלא יבלעו לתוכה. מה יקרה אחר כך, לא ניתן לדעת. אולי הם יגלו שהספרה הפנימית לא רק "חדירה", בדומה לאוויר, אלא גם "שקופה במבט מבפנים". או אז הם יגלו שהם חיים בתוך כדור, בעל גבולות ברורים. אולם, יכול להיות שהספירה לא חדירה. או אז התקווה להינצל ממחיצה תסתיים ברגע שבו תחדל להתקיים התודעה. דוגמה לאופן שבו "האקדמאים", שהחלו לעלות בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה, חוקרים את העולם (בעל אין ספור כיווני ההליכה וכן למרחק אין סופי) היא פרופ' אוריה שביט (1975) מהחוג ללימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטת תל אביב. מדובר ב"איש אקדמיה" שעיסוקו המקצועי הוא "חקר חברות אסלאמיות". ידוע כאבי צמד המושגים "חברות התגלות" ו"חברות ספק" שנועד ללמד על ההבחנה בין "חברות מסורתיות" ל"חברות מדעיות". כמו כן, ידוע גם כמי שמתקף את צלילות הדעת או את ההיגיון הבריא באמצעות בדיקת מדד ההחפפה בין תפיסת המדע, כשלעצמו, לבין תפיסת תורת דרווין, כתיאוריה מדעית לכל דבר. לשיטתו, ככל שאדם או חברה מחפיפים בין המדע, כשלעצמו, לתורת דרווין, כתיאוריה מדעית לכל דבר, בעצימות גבוהה יותר, כך דעתם צלולה יותר. במילים אחרות, עבור שביט, היחס לתורת דרווין, כתיאוריה מדעית לכל דבר, הוא בכלל המדד לבדיקת צלילות הדעת, ההיגיון הבריא, יכולת ההבחנה הנכונה ויכולת השיפוט החברתי התקין. בדיוק את זה אני מחפש באקדמיה ושביט נותן לי מזה בנדיבות. שביט הוא בדיוק האקדמאי שכמותו לא היו כאן לפני מלחמת העולם השניה (לפני מלחמת העולם השניה איש לא שאל: "אם לא המוטציות התורשתיות, מה אתה מציע"), אחוז הרעיון שהדרוויניזם או הניאו-דרוויניזם (איני בטוח ששביט בעצמו יודע להבחין בניהם), הוא בסך הכל עוד טבעת בנאלית בשרשרת הגילויים המדעיים שבזכותם (משום מה בזכותם יותר מאשר בזכות הפילוסופיה), "חברות התגלות" מערביות הפכו להיות "חברות ספק". "החברות המדעיות" היו "חברות ספק" עד זמן מלחמת העולם השניה, עד רגע יציאת ספרו של ג'וליאן האקסלי "אבולוציה-הסינתזה החדשה", לייתר דיוק. אחרי כן הן הפכו להיות "חברות ספק ופליאה". "פליאה" ממה? משני דברים: 1. ממה שהמוטציות התורשתיות חוללו פה, בעזרתם הנדיבה של תנאי הסביבה המשתנים, הזמן האי סופי והמקריות. במילים אחרות, מהישגי תהליך האבולוציה, הַחַל דרך סדרות של מוטציות תורשתיות שבדיעבד מציגות שינוי "רציף" או "מגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה המובן ("למישהו", למישהו ודאי הוא צריך להיות מובן, אם לשפוט לפי "מיצובו" ברמת הממשק ש"האדמיניסטרציה", בדמות "הממסד המדעי", מקיימת עם "תודעת הציבור הרחב") מתוך השינוי "הרציף" או "המגמתי", במורפולוגיה או בפיזיולוגיה, הַחַל בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות (דרך שינוי בשכיחויות גנוטיפים או קומבינציות של גנוטיפים החולקים/חולקות ביטויים פנוטיפיים דומים או זהים). 2. התפנית ביחס למעמדה של תורת דרווין (על כל המודיפיקציות שלה), כתיאוריה מדעית לכל דבר, של ההנהגה הדתית בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה. שביט הוא בדיוק "המומחה" לגילוי והסברת "התפנית" הזו. השאלה ששביט שואל היא: "כיצד קרה שבצמוד לעלייתה והצלחתה של תורת דרווין, תהיה המודיפיקציה שלה שתהיה, כתיאוריה מדעית לכל דבר, נוכח העלייה בשיעור הממצאים המדעיים האובייקטיביים, המזוּקַנים האלה, שהם בכלל קריקטורה של ההנהגה הדתית בעתות החושך, החלו להתעורר עוד ועוד כמציעי האלטרנטיבה המעובשת והבאושה לסדר היום החילוני המתקדם, הפרו-חירותי, הטולרנטי והליברלי, פרי ההתקדמות המדעית האולטימטיבי כשלעצמו". שביט גם עונה: "המקריות" היא "הסיבה", כמו במקרה של התפתחות המולקולה שמכוונת את ההתפתחות אצל דורון לנצט. אצל דורון לנצט מולקולות (קטנות) אמרו אחת לשנייה מה לעשות וכך, בתהליך של השפעה הדדית, התפתחה המולקולה (הגדולה) שמכוונת את ההתפתחות (שכפול עצמי, ההתפתחות העוברית והתפתחות התאים במהלך חיי הפרט). אצל שביט, בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה, גם באופן מקרי, בריאתנים תנכיים נוצרים השפיעו על בריאתנים תנכיים מוסלמים, השניים, בתורם, השפיעו על בריאתנים תנכיים יהודים וכך, בתהליך של השפעה הדדית, נולדה ההתנגדות מרובת התרבויות לרעיון הפופולרי והמבוסס בהחלט שתורת דרווין, תהיה המודיפיקציות שלה שתהיה, היא תיאוריה מדעית לכל דבר. אני מסוקרן מהצעת "המקריות" כ"סיבתיות" יותר מכל דבר אחר. להצעת "אלוהים" כ"סיבתיות" אני סלחני לגמרי, משום שאין לי מה לעשות עם זה. שכן, הצעה זו אינה עומדת בסתירה למה שזה לא יהיה, מתוך כל מה שנלמד על עולמנו, בכל הרמות והמובנים, בזכות המדע והפילוסופיה המערביים. "המקריות" כ"סיבתיות" זה כבר סיפור אחר לגמרי, במיוחד נוכח העובדה שמי שמציע אותה הוא גם מי שטוען לבעלות על האפוטרופסות על ההסברה מהם בכלל צלילות הדעת, ההיגיון הבריא, יכולת ההבחנה הנכונה ויכולת השיפוט החברתי התקין. אוריה שביט הוא אדם חביב, שיתופי ופתוח, מגיע מבית טוב – שני ההורים בעצמם פרופסורים (לא למדעים והנדסות). פרט זה עשוי להרדים את הביקורתיות, בשל הרצון להימנע מעימות על רקע התנגשות הרעיונות מעולם הרעיונות "המטא-רומנטיים". אם כן, עולות שתי שאלות: 1. "מה מעשהו של שביט, ושל 'דרוויניסטים' אחרים, באקדמיה מלכתחילה". 2. "ממתי בדיוק 'יהודי' אינו נובר ברעיונות מעולם הרעיונות 'המטא רומנטיים' כבמלתחתו הפרטית". העולם הזה של מישהו? אני של מישהו! אתה כבר שולט בהסברה "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס" שאתה מתפנה לעסוק בבעיות אחרות?! במפגש שלי עם הדרוויניזם, מיד קלטתי עליו שבא לו על הסקרנות שלי. אפשר אחרת?! "יהודי" הוא מי שיודע, משכבר הימים, שאם הוא לא "יטפל" ברעיונות מעולם הרעיונות "המטא-רומנטיים", הרעיונות האלה "יטפלו" בו (אני מציע להתחיל מ"מי ליהוה אלי", "הומו-הביליס", "הומו-ארקטוס" ו"הומו-הרגסטר"). לרחם על "דרוויניסט" באקדמיה זה כמו לרחם על מתאגרף בזירת אגרוף או על חייל של צבא אויב בקרב פנים מול פנים. הוא שם מפאת הטיפשות המרושעת או הרשעות המטופשת. כך או אחרת, הוא לא שם בשבילך! תפיסתם של "האקדמאים", שהחלו לעלות בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה, את פוטנציאל הגילויים האין סופי על עולמנו, הגלום במרחב האין סופי, נלמדת ישירות משם תחום עיסוקו המקצועי של שביט: "חוקר חברות אסלאמיות". ומה לגבי החברות הלא אסלאמיות? צריך לפנות לחוקר אחר? אם כן, לכמה "חוקרים" עלי לפנות כדי שתיווצר אצלי איזושהי "תמונה ברורה" של "משהו"? שמעתי גם על התואר "מומחית למגדר במקומות עבודה" (מיד עולה השאלה: "מה קורה עם המומחיות למגדר במקומות שאינם מקומות עבודה, ומה קורה עם המומחיות לנושאים שאינם מגדר במקומות עבודה"). אפשר לשלב בין השניים וליצור "התמחות צרה" חדשה: "חוקרת מגדר במקומות עבודה בחברות אסלאמיות", עם תקן בשורות הסגל האקדמי הבכיר, עם כל התנאים והזכויות, יכולת להופיע בפני שופט בתור "מומחה" ועוד. ובכן, מגיע הרגע שבו "אוריה שביט" כזה, על סעיף "המומחה לחברות אסלאמיות" מגיע לומר כמה מילים על "חברות אסלאמיות" בפני המטכ"ל, על מנת שהמטכ"ל יבין טוב יותר במה בכלל מדובר כאשר מדובר ב"חברות אסלאמיות". ככה זה, לכל אחד מאין ספור "תחומי ההתמחות" יש "מומחה". אחרי "המומחה לחברות אסלאמיות" ייכנס "המומחה לחברות מהגרים". הוא יכול לומר משהו על מגדר במקומות עבודה? בחיים לא. מה לו ולזה? מה שהעידן הפוסט-מודרני מעניק, ובכך הופך למפתה עבור האופוזיציה למצוינות, הוא את החירות להפוך ל"מומחה" לא רק למה שאתה רוצה, אלא גם למה שהחלטת ש"קיים". הפוסט-מודרניזם מתמודד על ההגמוניה, בקרב בין שווים, עם האסלאם. זה לבד אומר הרבה על הפוסט-מודרניזם בכלל ועל הדרוויניסט הפוסט-מודרניסט, "איש האקדמיה", בפרט. מה המטכ"ל לומד על "חברות אסלאמיות" מאת הדרוויניסט הפוסט-מודרניסט, "איש האקדמיה"? שעלייתן של "חברות אסלאמיות" היא ראקציה לקריסת הציוויליזציה הדרווינית (נאציונל-מונותאיזם, פשיזם, קומוניזם, ליברליזם)? לא. אם מפקדי המטכ"ל גם מסונפים למפלגת העבודה או משהו כזה, אזי המטכ"ל הזה בכלל סגור מכל הכיוונים... מה שהמטכ"ל לומד על "חברות אסלאמיות" מאת הדרוויניסט הפוסט-מודרניסט, "איש האקדמיה", הוא שהן מקבצים של מטריאליסטים או מטריאליסטים בפוטנציה (בדיוק כמו הדרוויניסט הפוסט-מודרניסט, "איש האקדמיה", עצמו), כלומר, שבכל אחד מחבריהן גלום "יובל נח הררי" קטן או "אוריה שביט" קטן שאם קצת תמריצים מטריאליסטיים, כדוגמת חתיכת בשר, בדמות כסף וזהב, הנזרקת כאילו לכלב, "יובל נח הררי" או "אוריה שביט" הזה יפרח מתוכם כרקפת באביב. חסר דוגמאות דוברות עברית לראקציה לקריסת הציוויליזציה הדרווינית; ישראל אומן, הלל ויס, אלישע האס, מיכאל בן ארי, משה פייגלין, אבי מעוז, אפי איתם, יעקב עמידרור? מישהו פה רוצה להגיד שאפשר לכוון את תהליך קבלת החלטות של החברי האלה באמצעות תמריצים מטריאליסטיים, כדוגמת חתיכת בשר, בדמות כסף וזהב, הנזרקת כאילו לכלב? נזרקת על ידי מי? על ידי הדרוויניסט הפוסט-מודרניסט, "איש האקדמיה", באמצעות איזשהם "נבחרי ציבור" ו"אנשי הצבא". ישעיהו ליבוביץ' גם היה ראקציה לקריסת הציוויליזציה הדרווינית (בדרכו). אלא מה עוד?! מה לא ראקציה לקריסת הציוויליזציה הדרווינית, זולת אוריה שביט?! אוריה שביט הוא קלסיקה במיטבה, "הילד הטוב של המנגנון השלטוני". הוא מסוקרן לגבי העולם מנקודת המוצא שביטול מעמדה של תורת דרווין, תהיה המודיפיקציה שלה שתהיה, כתיאוריה מדעית לכל דבר, הוא אפוא "נרטיב כזב" או "משגה מפאת הבערות במדע". בסוציולוגיה קוראים לזה "הסללה". שביט הוסלל, דרך תמריצים, בתור "איש אקדמיה" מעולם שאינו "מדעים והנדסות", להתייחס לתורת דרווין, תהיה המודיפיקציה שלה שתהיה, כתיאוריה מדעית לכל דבר ולא כאל "רעיון" הממוצב כתיאוריה מדעית לכל דבר, ברמת הממשק ש"האדמיניסטרציה", בדמות "הממסד המדעי", מקיימת עם תודעת הציבור הרחב מראשית המאה העשרים ועד זמננו, בשל נסיבות וגורמים שאותם יש לאתר ולנסח. דרווין הוא האצבע הטובה ביותר, מיום פרסום "מוצא המינים" ועד זמננו, שאפשר להכניס בעין כהן הדת והממסד כולו שמתוכו כהן הדת מגיע. לי ברור מניסיון אישי במה בדיוק מדובר כאשר מדובר בצורך להכניס לשם אצבעות. יצא לי להימצא במסגרת חינוך חרדית, בתנאי פנימייה, בכיתות ג'-ה'. באחד המוסדות היה אחד, שמעון עמר, מדריך. היה נותן לי לכתוב את המשפט "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" מאות פעמים. לרוב בין מאתיים לשלוש מאות. במובן מסוים, עסקה לא רעה בכלל. בכל פעם שהצלחתי לחשוב באופן ביקורתי, ולהתקדם דרך כך בהבנה, מיד קבלתי את האישור על כך – במתכונת האפשרית היחידה שבה הוא יכול בכלל להגיע. שאלות על זהות מחברי הדיאלוגים שמתחילים במילים "וידבר יהוה אל משה לאמור" ובמילים "וידבר משה אל יהוה לאמור" התקבלו בחינוך החרדי בחוסר הכלה גמור! בשנות התשעים פעלה בארץ תנועה מיסיונרית שהתבטאה בהצעות מפתות לעולים מברית המועצות לשלוח את ילדיהם למוסדות תורניים בתנאי פנימייה. נפל בגורלי לשהות במוסדות כאלה. מן הסתם, בתור מי שלא החל לקבל עול תורה ומצוות עם חלב-אם, לא הלכתי לתיאטרון, חייתי בו. הוא "תיאטרון התינוקות שנישבו". בשנות התשעים היחס לדתיים מצד אוכלוסיית היעד שפקדה את מוסדותיהם, דומה ליחס של המהגרים מארצות האסלאם לאירופאים בזמננו. "הדתי" תפס את עצמו כפועל ל"קירוב לבבות". אוכלוסיית היעד תפסה את "הדתי" כמי שאפשר לשחק אתו ב"פרה עיוורת"; "הדתי" הוא מי שאפשר לומר לו שאליהו הנביא התגלה בחלום ומסר כך וכך ועל ידי כך להכניס את "הדתי" לסתוּפַּאר. "הדתי" נותן סוכריית טופי על קריאת פרקי תהילים – מעולה. את הסוכריה אקח. למה שנדמה לו שאני עשוי להפוך כתוצאה מכך, לא אהפוך. בשנות השמונים האומה הסובייטית הייתה המשכילה בתבל. הרעיון הסובייטי שהיסוד הדתי ו/או הלאומי זניח בזהותו של אדם, לעומת כל יסוד אחר, תמיד נראה לי כיותר מתקדם יחסית לשלל המודיפיקציות של "הנאציונל-מונותאיזם". אצל מרקס, ניצול ציני של "רוב טיפש ועני" על ידי "מיעוט חכם ובורגני", אינו מתאפשר אלא בגין קיומה של "תודעה כוזבת" – היא "התודעה הנאציונל-מונותאיסטית". כלומר, "התודעה" (רעיון/אידאה) קודמת ל"פרקטיקה". ללא "תודעה כוזבת" שביחס אליה יש צד אחד "ציני" וצד אחר "פתי", מתקיים פוטנציאל להומוסטאזיס של הבנת העולם והאדם כפי שהם – מצב עוין לקפיטליזם בסגנון תהליך ההתעשרות האין סופי – כאידאה. לפי מרקס, מצב של הומוסטאזיס כזה קרב ובא. עכשיו, אחרי ששמעתי על התזה של מרקס, קריקטורה של תרבות מהתקופה שבה התקיים "תהליך ירידת הדורות" מציעה לי להצטרף ל"צבאות השם", בסבסוד מלא של המשטר הדמוקרטי המארח. מה נדמה לשניהם שאני?! האומה הסובייטית אומנם הייתה המשכילה בתבל. אך גם כזו שאוחזת ברעיון מוצא האדם מהקוף בדרך שהציע דרווין. כמאתיים ושמונים מיליון בני אדם, בניהם מדענים, סופרים, מחזאים, בלשנים, רופאים, בכירים במערכת הביטחון והנומנקלטורה אחזו כך. כיצד מתיישב עניין היות אומה המשכילה בתבל, יחד עם האחיזה ברעיון מוצא האדם מהקוף בדרך שהציע דרווין? זו בדיוק הנקודה. זה לא מתיישב. אם "הדתי" מקפיד בקלה כבחמורה בהבטחת הגטו האינפורמטיבי שבו גדלים ילדיו שלו, על מנת שישיגו במידת האפשר את מודל היעד, מה גורם לו לחשוב שהוא יכול להגיע לאותן התוצאות עם ילדים שלא נמצאו באותו גטו אינפורמטיבי? הוא צריך לתת פי שניים תמריצים רק כדי להתקרב לתוצאות הרצויות. ללא תמריצים רק לחרות המחשבה ניתן להגיע. על נכות צריך לשלם! במהלך שנות התשעים "הדתי" (אותו פגשתי לראשונה בגיל תשע) לא הצליח להפריך את "מודל הדתי" על פי הפרדיגמה הקומוניסטית והוא ש"הדתי" ("עובד אל מדבר", במקרה שלנו) נבוך או שוטה, חרף מצב הידיעות האובייקטיביות במדע ובפילוסופיה. על פי פרדיגמה זו "הדתי" הוא מי שאינו מבין ש"צורכי הציבור" תובעים את "דמותו של אלוהים" ולא "דמותו של אלוהים" קודמת ל"צורכי הציבור". במילים אחרות, על פי פרדיגמה זו, "הדתי" הוא אפוא מפגר שחי תחת משטר דמוקרטי ושאינו אלא עוסק בליקוט אלקטורט מתוך כל מה שהוא יכול או מתוך כל מה שנדמה לו שהוא יכול כל הזמן. בברית המועצות מה שהיה מגוחך ("עבודת אל מדבר", "עבודת אל שותק") היה מגוחך. בישראל מה שמגוחך מגוחך ולא מגוחך בעת ובעונה אחת. התוצאה: דייסה בראש. במדע אנו לא אוהבים "דייסה". במדע אנו אוהבים דואליזם (אם יש), סימטריה (אם יש), מקבילות (אם יש), היררכיה, טקסונומיה, כרונולוגיה, קשר תכליתי (המטריאליסטים אוהבים להגיד "קשר סיבתי". שיהיה "קשר סיבתי"), עקרונות, מגמות ותהליכים בכל מכל כל. אחרת, מה לסוציולוגיה של המדע ולמדע? לדוגמה: יובל נח הררי, אינטלקטואל הדגל של הליברליזם העולמי בזמננו, סבור שההכרזה על הכישלון בניסיון לאתר השתנות מסוג "התפתחות" במערכות שאינן "הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו", היא אפוא "נרטיב כזב" או "משגה מפאת הבערות במדע". מכאן נובע שמי שמכריז על כישלון כזה הוא אפוא "אינדיבידואל לא לגיטימי בחוגים המדעיים". זה לא ראוי ל"מיון מקצועי"?! בשנות התשעים טרם ידעתי משהו על ישעיהו ליבוביץ'. כך ש"מודל הדתי" בהחלט שלא יישאר במצבו הראשוני בהמשך הדרך (אצל מרקס לא כתוב שום דבר על "ישעיהו ליבוביץ'"). כמו כן, עם הצטברות הידיעות, גם "מודל האתאיסט בסגנון המאה העשרים, דרוויניסט ומטריאליסט, פרופסור מן המניין לאיזהמשהולוגיה" לא יישאר במצבו הראשוני. אם הדיקן, הרקטור או המשגיח מחמיא לך על כך שהצלחת לחשוב באופן ביקורתי, דע שבדיוק כך לא חשבת. לחשיבה ביקורתית, ודרך כך להתקדמות בהבנה, המשכיל הפורמלי צריך להגיב בגופו! המשכיל הפורמלי קפא במקום, בעידן שפתח סטיבן הוקינג=עלית על משהו. הנחת היסוד לגבי המשכיל הפורמלי היא שעבורו בחשיבה ביקורתית, ודרך כך בהתקדמות בהבנה, יש משום נפילה לתוך בור חשוך שאופי תחתיתו אינו ידוע. לכן, ממש לא מצופה ממנו להתעודד מקריאת התיגר על ההבנות המקובלות בזמן הווה (כאלה שעליהן יושבות ההיררכיות. לא משהו אחר). בדיעבד למדתי שבזמן האינקוויזיציה הספרדית, על דברים שהשמעתי במסגרת החינוך החרדי, במאה העשרים, לא הייתי כותב דבר. במובן מסוים ניתן לומר שדרווין הציל את חיי. מצד אחד, שמעון עמר היה מאוד מרוסן יחסית למה שהוא יכול היה להיות ללא דרווין ומצד שני, מי שהדרוויניזם, מאיזושהי סיבה, יקר לליבו והגיע עד לכאן בקריאה, עתה יוכל להבין הן את שמעון עמר והן את האינקוויזיציה הספרדית. קיים הבדל מהותי בין "מודעות" של בן-אימפריה, מתקופת המלחמה הקרה, ל"מודעות" של בן-מדינת לוויין. יש דברים מסוימים שבן-מדינת לווין לא יכול לחשוב עליהם. לדוגמה: הישראלים התגלו כמי שבוחנים כל הזמן כיצד הם מחלקים את הסנטימנט שלהם בין היסודות הדתי והלאומי בזהותם. מבחינה זו, אין הבדל מהותי בין בני-מדינת לוויין כדוגמת שולמית אלוני ומיכאל בן ארי. זה מחלק את הסנטימנט באופן לא שוויוני לטובת היסוד הלאומי וזה ההפך. זה כל ההבדל. לעומתם, בן-אימפריה כלל אינו נחבט בשאלת חלוקת הסנטימנט באופן הזה (חלוקה זו זרה לו. הוא אינו מתעניין בשאלה "האם מדינת ישראל היא יותר 'יהודית' או 'דמוקרטית'"). הוא בכלל מכוון לאתר את "הצד השלישי" ("האימפריה המתחרה" או "הפטרון הקולוניאלי" – מנקודת מבטם של בני מדינת הלווין) ככזה שבאופן ציני זרע וטיפח את "הברירה הכוזבת" או את "חלוקת הכזב" הזו של הסנטימנט בין היסודות הדתי והלאומי, על תקן "מתכון אולטימטיבי ואוניברסלי של ההזדהות במאה העשרים ועד עולם" מלכתחילה, וכן להגוֹת בשאלה מדוע שבכלל ינהג כך. אם כן, מנקודת המבט של בן-אימפריה, "ישראלים" עשויים להצטייר כ"עם" שאוכל סרט על כך שמבחינת אופי המלחמה הקרה, הוא איזה מקרה מיוחד שאינו עוד "עם מעבדה" עם "רומנטיקת מעבדה", יציר המלחמה הקרה לכל דבר... "עם" "דרוויניסט" שמנופף בקושאן על הארץ מסוג "אלוהים נתנה לנו", אינו דומה למה שהתהווה בגרמניה בשנות השלושים. הוא הדבר הזה בדיוק! השאלה היא האם "עם" כזה בכלל קיים. התשובה היא: לא. מה שקיים הוא הניסיון התמידי ליצור אותו, במודע ו/או לא במודע. "עם" כזה לא מתקבל. מה שמתקבל הוא איזושהי זוועה... "דרוויניסט ירא שמים" ("האדם הלא תבוני") הוא הדבר שהכי קשה לייצר... האנושיות פשוט דוחה את זה יותר מכל דבר אחר. הזוג אלמוג מאוניברסיטת חיפה (תמר אלמוג ועוז אלמוג) מתארים למה בפועל מוביל הניסיון ליצור "עם" שיהיה בבחינת "דרוויניסטים יראי שמים" או בבחינת "עם" "דרוויניסט" שמנופף בקושאן על הארץ מסוג "אלוהים נתנה לנו", בשני הספרים שחיברו: "דור ה-Y כאילו אין מחר" ו"כל שקרי האקדמיה". אפשר להגיע לאיזושהי "תוצאה סבירה" של המצב "דרוויניסט ירא שמים", כמו במקרה של תומר פרסיקו (פוסטמודרניזם). אבל במחיר של איזה פְחַת... ככל שעובר הזמן, כך היכולת להיות דרוויניסט בעצימות גבוהה יותר, מותנית ביכולת להיות מטומטם בעצימות גבוהה יותר (אדם המחזיק בפחות ופחות ידע). הפריווילגיה מצד אחד, להיות דרוויניסט בעצימות גבוהה ומצד שני, לא להיות מטומטם בעצימות גבוהה, לא קיימת עוד, כשם שהיא התקיימה, למשל, בזמנם של מיכאל הרסגור ושולמית אלוני, אפילו בזמנו של הנרי אונגר. אם בעידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, שוחרי "הנאציונל-מונותאיזם" היו מורידים הילוך בניסיון להגשים או להציל את הנאציונל-מונותאיזם של עצמם, ולא מעלים, דרך הניסיון ליצור "זהות נאציונל-מונותאיסטית חדשה" במזרח התיכון, "הנאציונל-מונותאיזם הפלסטיני" (עם מדינאים וסגל אקדמי כמו שולמית אלוני ויובל נח הררי), התואמת לשלהם, עם "מנגנון שלטוני" תואם לשלהם גם, היה אפשר להירגע ולא להתחיל לתהות עכשיו על הקשר בין ההוויות "זהות" ו"דרוויניזם". אולם, לא נראה לי שהפלסטינים, או כל אחד אחר, נהנים במיוחד כתוצאה מהניסיון הזה, הידוע לכולם בשם "הסכמי אוסלו". הניתן, בעידן שאחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, ליצור את מה שבכלל יכול היה להיווצר באקלים האינפורמטיבי שחוללה המלחמה הקרה? היו מי שחשבו שניתן... האם קיימת "הזדהות" מחוץ לעולם היסודות הדתי והלאומי? אם כן, מי שמינקות הורגל לחפש את עצמו בין שני היסודות האלה, באופן בלעדי, ממילא לא יגלה זאת ואף עשוי לא לנסות לגלות זאת (האדם לא רק "רוצה לדעת", לשם שיפור תהליך קבלת החלטות. יש דברים שאותם הוא גם "רוצה לא לדעת", כולל במחיר חייו). בכל אופן, ועבור מי שזה מעניין אותו, בהמשך תהיה התייחסות ישירה לשאלה "מיהו יהודי" וכן מתן תשובה מלאה על כך.

 

עה. אני בוגר שמונה בתי ספר, של כל מסגרות החינוך (קומוניסטית, ממלכתית-לאומית, ממלכתית-דתית וחרדית). לימודים לתואר אקדמי לא סיימתי פעמיים. אנ"ש בב"ח, הנאציונל-הרב קוקיסטים והקריקטורה, אותם הכרתי ישירות מתוך כיסא התלמיד, פועלים בתנאי אי-ודאות כמשולים לאדם הקוצץ את הגפיים של בנו וקונה לו כיסא גלגלים הכי משוכלל בעולם. לא זו אף זו, הוא גם דואג לפנק את בנו כל יום מהבוקר עד הערב: טיולים לדיסנילנד ולמקומות אחרים, אוכל טוב ועוד... כל מה שרק יבקש... עד גיל תשע לא שמעתי עליהם ולא התעניינתי בהם. כך שהתקיפה שלהם עברה לידי בסך הכל. בהמשך אגלה שהעליונים שלהם ידעו בזמן אמת על הרענון ל"מחסום וייסמן" שעשה ישעיהו ליבוביץ'. המקום האחרון שבו הופעתי הוא בית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב-יפו, בשנת אחת לכניסת נעמי חזן לתפקיד דיקן בית הספר. עד לאותו רגע לא הכרתי טוב את סצנת השמאל הישראלי. לייתר דיוק, השמאל הישראלי טרם נקשר אצלי עם הסוציאל דרוויניזם או הדרוויניזם הסוציאליסטי, באופן הנאמן למציאות. אחרי התפרקות ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, הופיעו בפני השמאל הישראלי שתי ברירות: 1. להישאר עם דרווין ולהעלם. 2. להיפרד מדרווין ולראות מה קורה. אולי בתנאים החדשים אפשר יהיה אפילו לנצח. כנראה שהשמאל הישראלי לא קיבל ייעוץ טוב. כך זה נראה לי באותו הרגע. מה שהתברר בהמשך הוא שתהליך קבלת החלטות לא כל כך פשוט. בגיל 24 עדיין לא קיימת ההכרה בסטטוס קוו שהסכמה רחבה קיימת לגביו, והוא שיווי משקל בין ערך הסקרנות חסרת הפשרות ל"אמת פרגמטית" או "אמת פונקציונלית" או "אמת פרו-מערכתית מדינית" המונהגת בפועל בזמן הווה (אם איני נהנה מהנאציונל-מונותאיזם, יש סיבה מיוחדת לכך שהוא ייהנה ממני?). בימי הביניים אנשים נשרפו חיים על כך שקראו תיגר על מיקומה של נקודת שיווי המשקל בשיווי המשקל הזה שאיתה חשה בנוח, בזמן הווה, למשל, האדמיניסטרציה. האדמיניסטרציה בזמננו מגלה הערצה לדמויות כמו סוקרטס, שפינוזה, ברונו וגלילאו. זאת משום שדמויות אלה לא עסקו בשאלות: 1. "האם השינוי בתכונות הפנוטיפיות, הַחַל בלחץ הסביבה, ברמת האוכלוסיה ובתקופת חיים של מספר דורות, חורג מגבולות תכונות המינים ומה בכלל פשרו" (ברמת הדיון האונטולוגי). 2. "מה פשר ההחלה הקולקטיבית של המושג 'התפתחות' על 'הדומם' – שאינו 'הפרט בעל התוכנית המכוונת את התפתחותו'" (ברמת הדיון האפיסטמולוגי). חוששני שהאדמיניסטרציה, בדמות "הממסד המדעי" המעודכן לזמן הווה, לא מבינה או לא מבינה לגמרי, כנראה, מה זה בדיוק "ברונו וגלילאו". או שזו אינסטנציה שהיא מה שהיא כתמול שלשום; האכזרית והברוטאלית ביותר מבין כל האינסטנציות – מביימת הִמַצאוּת של עצמה ב"מצב הבנה" או "מצב ידיעה" של מה שאינו מובן לה או אינו ידוע לה כלל וכלל... הינה אני לומד סוציולוגיה אצל פרופ' אבישי ארליך, אתאיסט בסגנון המאה העשרים, דרוויניסט ומטריאליסט. לא משהו שאיני מכיר... רק שהם אף פעם לא דיברו עברית. למדנו על "פרדיגמות חברתיות" (האינטראקציה הסימבולית, הקונפליקט והסטרוקטורלית-פונקציונלית). ואני חשבתי על המבחן באיזה צד של "המחשבה על דרווין" האדם נמצא בתור "פרדיגמה חברתית". אולי החשובה מכולן. במבחן על פרדיגמות קיבלתי אפס והזמנה לשיחת בירור עם פרופ' אבישי ארליך האם אני בכלל מתאים ללימודים האלה (במסלול "חברה ופוליטיקה"). התברר שלא. אז נזכרתי בשמעון עמר. אבל בהקשר חדש לגמרי. שמעון עמר ואבישי ארליך עובדים כמו כור גרעיני. בכור גרעיני ההספק הרצוי מתקבל דרך הנעת מוטות בקרה, קולטי הנייטרונים, לתוך ליבת הכור וממנה. על ידי הורדה מלאה של המוטות נעשה כיבוי הכור ועל ידי הוצאה מלאה ניתן להגיע להתחממות יתר עד כדי הרס הכור. שני מצבי הקיצון אינם רצויים מסיבות מובנות ולכן, קיימת בקרה תמידית על מידת הורדת מוטות הבקרה לתוך ליבת הכור (בהתאם להספק הרצוי בכל רגע). באופן דומה היסודות הכבדים שמעון עמר ואבישי ארליך שומרים על איזון או סימטריה בהתפרקות ובקליטת הנייטרונים האחד של השני ועל ידי כך מבטיחים, למעשה, את התמדת קיומו של סדר היום הדמוקרטי. מאין האיזון או הסימטריה? מתקיימים באופן ספונטני? באמת? ללא בקרה?

 

עו. תוך כדי שאני תוהה בעניין מושגי השווין "איזון" ו"סימטריה" שבהם יש או עשוי להיות משום הסבר להתמדת הפעילות, והקיום בכלל, במקביל וללא השלכות אפוקליפטיות, של שמעון עמר ואבישי ארליך, נופלת פצצה. ישראל אומן דופק יציאה שהוא עכשיו חתן פרס נובל לכלכלה. הדבר הוביל מיד לאירוע תנכי אחד: לאבישי ארליך קרה מה שקרה לאשת לוט. אין עוד מדע בטבע שהוא מסית ומדיח להימנעות מהעיסוק ב"מנגנון השלטוני הפרטיקולרי", כשלעצמו, בבדיקת והגדרת טיבו האובייקטיבי וצדקתו, כמו המדע של ישראל אומן... ההכרזה על זכייתו של ישראל אומן בטח עברה לידכם יחסית בשלום. זאת משום שלא הייתם סטודנטים בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב-יפו באותו הרגע. גדולי מביני הרעיון שמשה לא קיבל את התורה מסיני, בכל הזמנים, כולם פה. שולמית אלוני פה, תמר גוז'נסקי פה, נעמי חזן פה, אבישי ארליך פה. בחיים לא הייתי כל כך קרוב לרב שך או לרבי מלובביץ' בעת שהותי בחינוך התורני. אני מניח שאיש מאתנו טרם היה סטודנט בחוג לכימיה, כאשר הוכרז קבל עם ועדה שמעתה ניתן להפוך נחושת לזהב בתנאים ביתיים, אחרי שהמרצה קבע במפורש שלא יכול להיות דבר כזה. כמו כן, אני מניח שאיש מאתנו טרם היה סטודנט בחוג לאסטרופיזיקה, כאשר הוכרז קבל עם ועדה שנמצאו חיים תבוניים על הירח, אחרי שהמרצה קבע במפורש שלא יכול להיות דבר כזה. אני הייתי סטודנט בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב-יפו, כאשר הוכרז קבל עם ועדה שישראל אומן הוא חתן פרס נובל לכלכלה. "עובד אל מדבר" מהקליבר של תומאס דה טורקמדה, מניח תפילין בפרהסיה בתקופה שבה כבר לא מתקיים "תהליך ירידת הדורות" (מאיפה? המרכז לחקר הרציונליות?), חתן פרס נובל לכלכלה? אם כן, מה הם אז אבישי ארליך ומשה צוקרמן, שולמית אלוני ונעמי חזן? אלה לא מניחים תפילין בתקופה שבה כבר לא מתקיים "תהליך ירידת הדורות". מה זה אומר עליהם? שהם לא מבינים משהו? מה קורה פה? מושג שלא הכרתי קודם לכן נכנס לעולם המושגים שלי: "שיווי משקל נאש". עוד לפני שישראל אומן חזר מהטקס בשטוקהולם נוסחה "בעיית שיווי המשקל המרכזית", אותה ניתן לראות בכתובת whatisnaturalselection.com/cpe. באותו הרגע הסתיימו חיי הסטודנטיאליים בבית הספר לממשל וחברה והעיסוק בשאלה: "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס" הפך מתחביב בלבד למקצוע. הרברט מרקוזה לבד, עם ספרו "האדם החד-ממדי", השפיע על "המחשבה המערבית", ברמת שכבת הגיל שאליה אני משתייך, יותר מכל חתני פרס נובל לכלכלה האלה, על כל עבודותיהם ברוח אוטופיית היזמות והצרכנות, יחד. איפה פרס נובל לכלכלה להרברט מרקוזה? בשם שכבת הגיל שאליה אני משתייך, אומר בזאת שמה שיש לישראל אומן להציע, לא מעניין. מה הוא אומר? "רציונליות" זה "לא רציונליות", "טוב" זה "לא טוב", "ירוק" זה "כחול", "משולש" זה "מרובע"... הוא לגמרי ברוח התקופה! איזה מין טיפוס ילך לעשות תואר מתקדם אצל ישראל אומן?! הנרי אונגר בהרצאה אחת משמיע יותר "תוכן" קוהרנטי, כזה שבן אדם נורמלי יכול להבין, בזיקה לתהליכי קבלת החלטות בדיוק, ממה שישראל אומן נראה לי השמיע כל החיים שלו. מי כאן יכול לומר על מה הפרס ולמה דווקא על הדבר הזה בכלל מגיע איזשהו פרס? הוא כמו סטיבן הוקינג. אתה מתבשר ממרפסת מגדל השן על הישג פורץ דרך חבל על הזמן במדע, אבל הוא כל כך מורכב שרק בעל ההישג והמבשר הפומבי עליו בכלל מבינים מהו. פרויד מכר לגויים את פסיכואנליזה, ישראל אומן את חקר הרציונליות. אני בנקודת שיווי משקל נאש "ישראל אומן סטיבן הוקינג", עם אפס תמריצים להמשיך להימצא בה. מה קורה עכשיו עם הדרוויניזם? נשאר במקום? השלב הבא הרי זה אדולף היטלר. אחד עשרה אלף שקל, לא כולל דמי הרשמה, עלתה לי השנה הזו. הגרפיקה שבאמצעותה מוסברת הבעיה אקטואלית לשנת 2014. חשוב להתייחס גם לאווירה ששררה בעת התרחשות אירועים אלה. היה זה בשיא הפעימה הראשונה של "האיום האיראני" שהסתיימה עם המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008. ריכוז "האיום האיראני" במרחב האינפורמטיבי הציבורי היה גבוה. כבר בשנת 2005 אהוד יערי הודיע שבעוד שנתיים יהיו לאיראנים שתי פצצות אטום והצליח מאוד להדאיג אותי. אדם יכול להוריד דבר כזה לתודעת הציבור הרחב ולא לתת על כך את הדין אף פעם לאחר מכן. הדבר רק מוכיח שמותר לחשוב, לכתוב ולומר מה שרוצים. משבר כלכלי ומלחמה הם עץ ופלי, משבר כלכלי גדול ומלחמה גדולה הם עץ ופלי, משבר כלכלי עולמי ומלחמת עולם הם עץ ופלי. היה משבר כלכלי? תשמח.

 

עז. יש שלושה סוגי מלחמות: המלחמה הפנים-ציוויליזציונית הראשונה (סונים נגד שיעים, מסעות הצלב, מאבק השליטה בישיבת פונוביז' בין פלג "השונאים"-תומכי הרב אליעזר כהנמן לבין פלג "המחבלים"-תומכי הרב שמואל מרקוביץ'), המלחמה הפנים-ציוויליזציונית השניה (מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם, מלחמות עולם אחת ושתיים, פילוג גבעת חיים מאוחד-גבעת חיים איחוד) והמלחמה הבין-ציוויליזציונית. לעולם מתבטאת בטבע, בזמן אמת, פאזה חמה של לפחות אחת משלושת המלחמות. הדבר בלתי נמנע מפאת חוק שימור האנרגיה. ההתמיינות וההתבדלות בצורת "מערכות שלטוניות" או "חברות מאורגנות פוליטית", על רקע איזשהם נרטיבים אינטרסובייקטיביים, מובילה לעלייה במתח בין המערכות. בשלב הראשון, בידול יוצר הזרה והזרה מגדילה את חוסר האמון. בשלב השני, חוסר האמון מוביל להשקעת אנרגיה, דרך הפניית משאבים אנושיים ומטריאליים, בקיום "המוכנות התמידית למלחמה". עם הזמן, יותר ויותר אנרגיה נהיית עצורה באמל"ח ובטכנולוגיה מכוונת "המוכנות התמידית למלחמה". תהליך זה עתיד להסתיים בנקודת "קו פרשת מים". בצידו האחד של הקו יש את תהליך עצירת האנרגיה בצורת "המוכנות התמידית למלחמה". בצידו השני יש את המרת האנרגיה לצורה אחרת שלה. יש רק שתי צורות כאלה: 1. הפיכת השקעת האנרגיה ב"מוכנות התמידית למלחמה", בצורת הפניית משאבים אנושיים ומטריאליים לשם כך, לאורך שנים, לבדיחה. 2. מלחמה. בדיחות מהסוג הזה את השכבה השלטת באוכלוסיה, סוכני הנרטיב (מי שנמצאים בשליש או ברבע האחרון של חייהם), לא מצחיקות. אחרי שנים שבהם שכבה זו מדברת על כך שכל מעשיה אינם מכוונים אלא לשם יצירת עתיד טוב יותר עבור הילדים והנכדים, את הילדים והנכדים האלה בדיוק תשלח, באופן סימטרי כמובן, ל"מלחמת תדמית" בלי למצמץ. האחרונה מבין שלוש סוגי המלחמות היא אם המלחמות. אפשר לכנותה גם "מלחמת שמעון עמר-אבישי ארליך". מה שמיוחד בה הוא שאם היא תתחיל, כלומר, תסתיים הפזה הקרה שלה, מכל שלב בהתקדמות בה יהיה קשה יותר לחזור לשלב אחד אחורה מאשר לחזור לשלב אחד אחורה בהתקדמות של כל מלחמה אחרת. בשנת 2005 המחשבה שלי הייתה שאם היא תתחיל היא כבר לא תסתיים ולכן, חזקה עלינו לעסוק בשאלה: "מה בדיוק ראה דרווין באיי הגלפאגוס". זאת במטרה לקדם את הבנתנו בשאלה אחרת, הקשורה ישירות לסדר היום המדיני בכל הרמות והיא: "מהו בדיוק הליברליזם בזמננו". הינה יובל נח הררי מוכיח, פעם אחר פעם, שמעמדם האקטואלי לזמננו של הדרוויניזם ורעיון התפתחות הדומם, בתודעת הציבור הרחב, הוא ציפור הנפש של הליברליזם הזה ("נרטיב" הזוכה ליחס מיוחד). לא מובן מאיליו נוכח העובדה שהליברליזם הזה ממצב את עצמו כניטראלי לתהליכים ו/או מהפכות המתרחשות או שעשויות להתרחש במדע.

 

עח. כיצד לומדים מהו בדיוק הליברליזם בזמננו? דרך רעיון שנקרא "פרדוקס הזהות". אין אנו תופסים את החברה האנושית אלא כקובץ של תרבויות. אם נבטל/נעלים מההיסטוריה, באופן תיאורטי, את האסלאם כחלק מהקובץ הזה, האם נוכל להמשיך לדמיין "חברה אנושית"? אני מניח שכן. הדבר לא יפריע לנו להמשיך לדמיין חברות מאורגנות (אחרות) שבמסגרתן אנשים עדיין יקומו בבוקר, ישלחו את ילדיהם למסגרות ויצאו לעבוד. הנחת היסוד של המחקר המדעי בזמננו היא שעולם המושגים שלנו הומצא (על ידי האדם) ולכן, יכול להיות כך וגם אחרת. אופיו המסוים, מבחינת הזמן והמקום, אינו מתחייב בשום אופן מעצם היותו של האדם "ישות מטריאלית" ולכן, הסרה של תרבות מסוימת, כמבחן מחשבתי, אינה יכולה לפגוע בתפיסתנו את "האדם" או את "החברה האנושית" כשלעצמם. אבל מה יקרה אם נדמיין הסרה של האסלאם יחד עם הנצרות? משהו ישתנה? אני עדיין מניח שלא. הרי יישאר את כל שאר ו"חברה אנושית", כפי שאנו תופסים אותה, תמשיך להתקיים. ללא המונותאיזם בכלל, אפשר? עדיין אפשר. וללא המונותאיזם יחד עם הבודהיזם, הקונפוציוניזם וכל מערכת אחרת המוחזקת בדיעבד כמומצאת, מקרית וזמנית בהחלט, הידועה לנו? לא. הפרדוקס הוא שללא תרבות "פרטית" כלשהי, המוחזקת בדיעבד כהמצאה אנושית מקרית וזמנית בהחלט, כלומר, שאינה מתחייבת בשום אופן מעצם היותו של האדם "ישות מטריאלית", אננו יכולים לדמיין "חברה אנושית". אנו עדיין יכולים לדמיין בני אדם. אלא שהם יהיו עם פיגור שכלי. הליברליזם בזמננו מקדם את רעיון "האזרח הגנרי". כלומר, את רעיון "האדם העל תרבותי" שדמותו אינה שלימה אם לא תכלול גם את היסוד העל מגדרי או הרב מגדרי, המנוגד במהותו לתפיסת המושג "מגדר" המזוהה עם "עולם התרבויות". לליברליזם הזה יש שתי הנחות יסוד: 1. תחת הקטגוריה "המצאה" נמצא הכל, החל מהמושגים הבסיסיים ביותר והמשותפים לכל בני האדם, כגון "אמא", "אבא", "אוכל" ו"אלוהים" וכלה במושגים המופשטים והמורכבים שאינם מוכרים בהכרח לכל בני האדם, כגון "ברירה טבעית", "גנוטיפ", "פנוטיפ", "אונטולוגיה", "אפיסטמולוגיה", "אידאליזם", "מטריאליזם", "אינדוקציה", "דדוקציה", "רציונליזם" ו"אמפיריציזם". על פי כן, זכותו של כל אדם להיות משוחרר מכל מחויבות לאיזשהם מושגים שכל אחד מהם אינו מתחייב בשום אופן מעצם היותו של האדם "ישות מטריאלית". 2. כל אחד הוא מיוחד וזכותו של כל אדם להגדיר את ייחודו לפי רצונו, לרבות באופן שאינו נובע מאיזשהן מוסכמות מוקדמות. על פי כן, חשיבות הפרט יכולה רק לעלות, בעיני עצמו ובעיני פרטים אחרים, ככל שיהיה אוטונומי יותר ומיוחד יותר. הליברליזם בזמננו הוא תנועת חרות או שחרור לכל דבר! ממה הפעם? על פי התוצאה ("המשוחררים") אני יכול לומר שמהחשיבה על כל מה שאינו "צורכי הגוף הבסיסיים ביותר". "שפה" משולה לנהיגה בכביש. יש לה חוקים והגבלות, היא כופה נורמות, תמיד אפשר להשתמש בה יותר טוב או פחות טוב ממישהו אחר. בדומה לחוקים וההגבלות, הכפויים על הנוהג בכביש, החוקים וההגבלות של השפה נועדו (על ידי מי שהמציא אותם) להקל על תהליך קבלת ההחלטות ולא ההפך. האם על פי הליברליזם של זמננו אפשר להשתחרר גם מהשפה? על פי התוצאה ("המשוחררים") אני יכול לומר שאפילו רצוי.